טוב, אז קראתי את צרור החבצלות.
זה התחיל רע מאד מבחינתי עם העטיפה הכחולה-צהובה שזרקה אותי לימי ילדות חשוכים בשנות התשעים המוקדמות. יצור קטן שהולך עם חברים שלו לשער 7 בבלומפילד לדרבים, רק כדי לחזור הביתה עם נשמה מחוררת לרסיסים.
על כל פנים, שכחתי מכל זה ברגע שהתחלתי לקרוא את חמשת הסיפורים המבריקים והמרתקים האלו. מילים שגורמות לך לחשוב, לכל הגלגלים למעלה לזוז. שדמי, צפה את זה או לא, אבל שיחק אותה בענק.
אתם בטח מכירים את הדרך הכי פרימיטיבית לבדוק האם סדרת טלוויזיה עושה את העבודה – פשוט לשאול את עצמך "האם התבאסתי כשהגיעו הקרדיטים בסוף". וכשאני סיימתי עם עזרא פרנקו, הסיפור האחרון בספר והקצר מכולם, התחלחלתי: בחייאת ראבאק, איך נגמר?! וישר אמרתי, יש מצב לעוד איזה חמישה סיפורים?
והריו הזה, מ"בנוגע לכלבים", יש מצב להיות חבר שלו? איזה דמות נפלאה שדמי ברא שם. עושה חשק עז לעבוד בפיצוץ של פטריות מלח לאיזה חודשיים. הוא הדמות הכי נוגעת ללב שפגשתי. מרתק, נוגע ללב, משעשע וכואב כאחד. אתה רוצה לחבק אותו.
"צרור חבצלות ליום האהבה, בייבי" הוא אסופת סיפורים עם סיפורים אדירים, הוא באמת ספר נהדר. אבל אני חושב שמה שהופך אותו לכזה ומייחד אותו, שהוא ספר מאד לא "ישראלי" בכתיבה שלו. הוא רומנטי ורגיש מצד אחד, אבל מתריס ומטלטל מצד שני. זאת השפה, הסגנון, ערבוב הסגנונות, הצבע – שמשתלבים ביחד לקול אחר. ואני אומר, בבקשה תמשיך לכתוב.