החשד המיידי שלי כשמדובר בספר של מישהו שנרצח באושוויץ ושאף פעם לא שמעתי עליו, הוא שמדובר בספר שללא החלק הזה בביוגרפיה של הסופר, ראוי היה לו, לספר, לזכות למנוחת עולמים, רק שאיזה נצר החליט, כמחוות זיכרון, לתרגם ולהוציא לאור רומן בעל ערך סנטימנטלי אישי ותו לא.

ובכן, אין דברים בגו. זה באמת יופי של ספר.

עיר פרובינציאלית לא רחוקה מוורשה, תחילת המאה העשרים, חיים של סתם יהודים, כלומר, סתם אנשים, שמתנהלים בין שמחה לשמחה, או אם לדייק, בין אסון לאסון, ובין פסח לראש השנה וגם חוזר חלילה, יהודים שחלקם קטני אמונה וחלקם נאחזים בה, והכל מתואר דרך עיניו של נער בן 12, כזה שכבר פענח רבים מהקודים התרבותיים של הקהילה היהודית שאליה הוא שייך, אבל עוד יש לו מה ללמוד.

פרלה מצלם סצינות ובאופן מפתיע, על אף מספר השנים שעברו מאז, התמונות חדות. לא בהירות, כי כבר במקור היה נסוך דוק עגמומי על רבות מהן, אבל מובנות ומכילות הרבה מאד פרטים שקל לזהות, ובמרכזן של הסצינות האלה עומדים אנשים שאפשר ממש לגעת בהם ולהבין למה בכל פעם שרע להם הם צריכים להחליף סלון או לעבור דירה או לפחות להעביר איזו מברשת עם צבע.

הגעתי אליו בזכות הביקורת של קיבוצניק, שעשתה שירות טוב לא רק עבור הספר אלא גם עבורי, אז תודה.

מזדקן? זה יחסי. הכל יחסי. הוא בן 35 המזדקן הזה, אבל מה זה בעצם אומר?

השם העסיק אותי. הוא יצר אצלי איזו מערכת ציפיות שמתייחסת לנושאים של הספר. חשבתי על ספרים כמו "סטונר" ולהבדיל על כל מיני ספרים של פיליפ רות, על עניינים של להתחשבן עם החיים שלך או לפחות לבדוק מה יש או אין בהם וגם על גבריות, ההערכה התפקודית וכמה היא קשורה למה ואיך שמי שהוא גבר מזדקן מרגיש, אבל שום דבר מזה אין אצל סבבו. אולי זה פשוט מפני שתרגמו לא נכון. גבר מתבגר, זה השם של הספר ובזה בעצם מדובר.

אפשר גם מתפכח, כי זה התהליך שעובר הגבר הזה, בחור צעיר שחי עם אחותו, בת המשפחה היחידה שלו, ומתאהב בנערה יפה, אחת שמסובבת את כל הראשים ולא מפסיקה לרגע להנות מזה, גם מפני שנערה במצבה, יפה מאד ועניה מאד, לא בהכרח יכולה לחכות שמשהו יקרה לה.

וקורה מה שבדרך כלל קורה לאנשים. יש חסרי מזל שזה קורה להם בגיל 15 ויש כאלה שזוכים להיות בני חמישים לפני שהם מבינים שלא כל מה שהם חולמים עליו גם יתרחש במציאות או שלא תמיד הם יכולים לשלוט במחשבות וברצונות וברגשות שלהם, גם כשמאד ברור שהדרך שהם הולכים בה מובילה לשום מקום ושבזמן שהם עליה הם ממוססים כל כך הרבה דברים בעלי משמעות ופוגעים בלא מעט אנשים שאכפת להם, שאוהבים אותם ושהם אלה שעליהם ניתן יהיה בסופו של יום להשען.

ומה שהופך את הספר הזה של סבבו לפנינה מהסוג שהפורמט הקטן של עם עובד עוד מאפשר לשולי הפנינים לדלות מפעם לפעם, זאת העדינות שבה זה מוצג והיכולת לספק מספיק זוויות ככה שאפשר לראות הכל, כמו בביתן המראות הזה שהיה פעם בלונה פארק, זה שראית בו גם את עצמך וגם את אלף ההשתקפויות שלך.

ספר קטן ומתוק, מאילו שעושים הרגשה טובה וגורמים לך להאמין שהעולם טוב, האנשים בו טובים וגם אם המציאות מזמנת לעתים סיטואציות בלתי נעימות, בסופו של דבר טוב הלב, האכפתיות, הסלחנות, כל אילו נמצאים כאן ונותנים את הטון.

הספר מגולל את קורותיהם של שניים, האחד חרדתי, בעל לקויות תקשורת, שהוא גם המספר, ושותפו לדירה, אותו הכיר במוסד בו שהה קודם לכן, שלוקה בפיגור קל. מתוארת בספר תקופת ההתאקלמות שלהם באוסלו, תחת פיקוחו של עובד סוציאלי, תוך שהם קושרים את הקשרים החברתיים הראשונים שלהם.

אני מאד אוהבת ספרים בהם השפה מספרת חלק מן הסיפור. מהבחינה הזאת, בספר הזה השפה אכן לוקחת חלק פעיל בבניית דמותו של המספר. היא זורמת ומרעננת ויש בה ישירות רבה.

בסך הכל זהו ספר חינני להפליא. כזה שנעים להתכרבל איתו.

לאור העובדה שהספר הזה הוא סיכום חייו של סופר, שלאחריו בחר במותו, ולאור נחשבותו של הספר הזה, קצת לא נעים לי לא לשבח, ובכל זאת.

הספר מתאר את חייו של צוויג באירופה שלפני מלחמת העולם הראשונה, במהלכה, בין המלחמות, ועד לפרוץ המלחמה השנייה. חיים בתקופה שהיא ללא ספק המטלטלת ביותר מן הבחינה ההסטורית, ודאי עבור מי שנולד וחי במשך רב חייו במרכז אירופה, והרבה להפגש עם גדולי אנשי הרוח של התקופה. לכאורה ישנם כל המרכיבים שיכולים היו להפוך את הספר הזה לאחד המשמעותיים ביותר בעיני, ואיכשהו מצאתי עצמי משתעממת בחלקים נרחבים שלו, כופה על עצמי להמשיך (בניגוד למנהגי), רק כדי להנות פה ושם מחלקים שבהם ניתן להבין מה יש בו שמצליח לגעת בכל כך הרבה אנשים.
רב הזמן התאורים היו אליטיסטיים מידי, וממילא מרוחקים מידי. כשהוא מתרפק על זכרונות מן הימים הטובים שלו, בדרך כלל הוא עושה זאת באופן שלא יצר אצלי הזדהות או הבנה שהיא מעבר לאינטלקטואלית (ובעיני זה לא מספיק). כשהוא מתאר את נבואותיו יש בו צדקנות מעייפת, וכשהוא מנסה לבטא חששות על ידי תיאור של סצינות בהן הוא נכח ואין לי ספק שעוררו בו תחושות קשות, אלי, כקוראת, התחושות האילו לא עברו.
הוא מזכיר ללא הרף פגישות עם ידידיו הרבים. שמותיהם, לעיתים גם פועלם, מוכרים לי, אך רבים מתיאורי פגישות אילו לא הוסיפו דבר לטובת הסיפור.

וכל הזמן נזכרתי ב"פרידה מברלין" של כריסטופר אישרווד, שאמנם מתאר תקופה קצרה בהרבה, ערב מלחמת העולם השנייה, גם הוא כתוב באופן כמעט אוטוביוגרפי, אולם עושה זאת באופן שמאפשר לך להרגיש, כמעט להבין מה הניע את האנשים, באילו תחושות הם חיו. אצל צוויג הכל יותר שכלתני, ואף על פי שאצל שניהם אין פרספקטיבה, כיון ששני הספרים נכתבו בעת ההתרחשויות, התחושה שלי היא שאישרווד היה מתבונן "אובייקטיבי" יותר, נתון פחות לצורך להראות איזה רציונל או להתייחס למעשיו שלו, ועל כן מאפשר גם לי התבוננות מעמיקה ו"אובייקטיבית" יותר.

אני חושבת ששני דברים הפריעו לי בעיקר:
התחושה שנוצרה אצלי שיש בו צורך להצטדק, גם על דברים שעשה או לא עשה וגם על מעשים של חלק מידידיו (למשל, על שיתוף הפעולה בין שטראוס להיטלר). הצורך הזה מוליד הסברים רפים, לא משכנעים וחסרה היתה לי המודעות להמצאות של הצורך הזה.
החלק השני הוא התמימות הרבה מידי. הוא מציג את הפשיזם ואת הליכתו של הציבור האירופי אחריו כאיזו גחמה של מספר מועט של מטורפים, צעירים חמומי מוח, שמוליכים את כל היתר בדרך הזו מבלי שניתנת להם האפשרות להגיב. מהספר הזה מצטיירת האנטישמיות כתופעה שפשטה רק אצל מתי מעט.

ובכל זאת, מידי פעם היו רגעים של חסד. תיאור של ביקור שערך ב 1928 ברוסיה ריגש אותי מאד, כולל תיאור פגישתו עם מקסים גורקי והתיאור של קברו של טולסטוי. ועוד רגעים כאילו היו, אבל מעטים מידי לצערי.

בעיני זה יופי של ספר. זה הפתיע אותי, בעיקר משום שהוא ספר שלא הייתי מתחילה בכלל לקרוא לולא קיבלתי המלצה מאד חמה מחבר שגדל בקיבוץ ומאד התפעל ממנו.
הספר מביא את סיפורה של התנועה הקיבוצית ובאמצעותה את סיפורה של הציונות הסוציאליסטית, סיפור מלא חלומות ואופטימיות ותמימות וחוצפה וחספוס, שחלקם הגדול מתנפץ לנוכח המציאות העכשווית.

הסגנון הלקוני, האופן הקורקטי בו מתוארים גם אירועים טרגיים וכואבים, מתאימים לחברה אותה הוא מתאר. הסגנון, כמו החברה, הוא תכליתי. אין מקום לעיסוק ברגשות, בכאב אישי, או בכל מה שאינו משרת את המטרה. את החלקים האילו אפשר להזניח. מי שמת מת, מי שחי חי, ולא חשוב איך הוא חי כל עוד הוא תורם לקידום המטרות המשותפות, בין אם הוא יתום, אלמן, הורה שכול או סתם נכה. בסופו של דבר, הנכות הרגשית היא זו שכמעט כולם לוקים בה והיא שמעידה, אולי במכוון ואולי לא, על אופן התקשורת המתקבע בחברה כזו.

מה שמאד מצא חן בעיני בספר הזה זה שהוא לא ממש שיפוטי. הוא מתאר מציאות ומתייחס אליה בסלחנות, תוך שהוא מדגיש אמנם חלק מהבעיות שיצרה החברה המתוארת, אך ניכר שהוא אוהב אותה ועל כן עושה זאת באופן מאד לא מתחשבן, כמו שעושים אנשים שאוהבים את ההורים שלהם כשהם עורכים סיכומים.

בסופו של דבר זהו שיר הלל לפשטות, לעשייה שיש בה תשוקה, להתרגשות ולחיים מלאי חזון.

אני חושבת שראשית עלי להקדים ולומר שבבואי להמליץ על הספר הזה אני קצת נזהרת. זהו ספר למיטיבי לכת. מי שקורא אותו צריך להיות מוכן לכך שהספר הזה יתבע ממנו מאמץ, שבעיני הוא כדאי, אבל הוא אינו מבוטל.
אני רוצה להתייחס גם להיבטים הרגשיים שהספר הזה עורר בי וגם למחשבות שליוו אותו.
מבחינת התחושות, הספר הזה עורר בי תחושות של בדידות עמוקה, של היעדר תחושת שייכות מחד, וצורך נואש כמעט להשתייך מאידך, של ניכור ושל העדר נחמה וחמלה וחיבה ואהבה.
לגבי המחשבות שהוא מעורר: מלבד הסיפור של אוסטרליץ, הוא מעלה נושאים רבים שלכאורה אינם קשורים לסיפור המרכזי, כמו ארכיטקטורה, בפרט של מבצרים ותחנות רכבת ומבנים ציבוריים גדולים, ובבעלי חיים, בפרט עיסוק בגלגולי העש ובמיני ציפורים או סיפורו של ליאופולד השני שמלך בבלגיה. לעתים הוא מתייחס לקשר בין הדברים, אך על פי רב אינו עושה זאת ובכך מותיר את הניסיון למצוא את ההקבלות בידנו.
מעבר לכך, הדרך בה מסופר הסיפור, העובדה שקיימים שני מתווכים בסיפור, שכן המספר מביא את דבריו של אוסטרליץ בשם אומרם, כך שפעמים רבות מופיע הצירוף: "כך סיפר מקסימילין, אמרה ויירה" ואחר כך "אמרה לי ויירה, אמר אוסטרליץ". זה כמעט פורמט של דו"ח, שמקנה אמינות גבוהה ותחושה של ניטרליות לעובדות המובאות בו, אך גם תובע ממך תהליך של עיבוד והתייחסות אישית כדי לתת משמעות רחבה יותר ל"נתונים" שהובאו בפניך.

וואו.
ספר מצויין. כתוב טוב, זורם רוב הזמן ועדיין שזור בפיוט ובהומור. יש בו אמירות בנושאים רבים. הוא עוסק בשאלות של זהות, של הגירה, של יחס לזרים ומכיל ביקורת רבה על החברה האמריקאית.

בספר מתוארת המציאות של סרייבו, מציאות קשה ואכזרית, אך גם משעשעת, כזו שאינה מחפשת בהכרח את האמת, שנוגעת, ושיש בה אהבה שאין לה גבולות.
לעומתה המציאות האמריקאית היא שטוחה, אינה שואלת שאלות, וכאשר עושה זאת, התשובות הן אילו הברורות מאליהן. מין תמימות אינפנטילית.

למרות שהספר מביא מספר סיפורים, זה של לזרוס, זה של המספר הכותב את סיפורו של לזרוס, וזה של רורה, בוסני המתאר את המציאות בסרייבו בזמן המלחמה, המעברים ביניהם נעשים באופן זורם, כאילו מבלי משים, אולי מפני שבסופו של דבר כל הסיפורים האילו עוסקים באותם נושאים.

זה ספר מרגש ומצחיק ובוטה ומעורר מחשבה, מאילו שהייתי רוצה שפשוט לא יגמרו.

אני חושבת שלפני הכל זהו ספר אווירה. הוא מצליח לייצר תודעה שיש בה הקצב של המדבר, שמכילה את הנופים שלו, את החום ואת הקור ואת האנשים והגמלים והכלבים.

זה יפה איך שבספר שכותרתו מרמזת על יום אחד, אחת התחושות המשמעותיות היא התחושה המעגלית, החזרה הבלתי פוסקת, מין "מה שהיה הוא שיהיה", החל מהרמה היומיומית, עבודות פועלי מסילת הברזל, שהן חדגוניות וחוזרות על עצמן, דרך התיאור של עונות השנה כפי שבאות לידי ביטוי בערבה המדברית, מעגל החיים והמוות, שכן קשה להימנע ממחשבה על חייו ומותו של הגיבור בעת שהוא מביא לקבורה את חברו, ועד החזרה המרומזת לכאורה על התהליכים הפוליטיים, על השרירותיות והציניות והעדר הצדק שיש בהם, חזרה שבאה לידי ביטוי גם באמצעות סיפור החלליות.
כמעט כל נושא שעולה בספר, גם אובדן האהובה, בא לידי ביטוי בסיפורים שונים שמתרחשים בזמנים שונים.

מאד אהבתי את הקריאה בספר הזה. זה היה נעים, כמעט מרגיע, ועם זאת - פשוט יופי!

ספר רע זה לא. מצד שני, עבור מי שקרא את המסה שכתב פוסטר וואלאס על פסטיבל הלובסטרים של מיין, המסה הזו היא "more of the same". היא עדיין מאד משעשעת, עד כדי שמצאתי את עצמי צוחקת בקול רם, אולם אחרי שצלחתי כמחצית מן הספר הרגשתי שזהו. מיצינו. גם אני וגם הוא. רק שכנראה שצריך היה לכתוב איזה נפח מסויים של עמודים עבור המגזין שהזמין את המסה הזו המתארת שייט על אנית פאר בקאריביים, והנפח הזה, אפס (בפא דגושה), היה גדול מידי.
אם לא קוראים עד הסוף, חוויית הקריאה במסה הזו היא כיפית לגמרי ואפשר לחזור אליה בכל פעם שחשים צורך להשתעשע, בלי לקחת שום דבר, גם לא אותה, יותר מידי ברצינות.