"אדם זקן - מה יש לו בחייו? הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם. הוא מדשדש אל המטבח ושם המים הפושרים יזכירו לו שבגילו ... שבגילו ..."
כך כתב דוד אבידן ושר דני ליטני, אך לגיבור סיפורינו, יש גם דברים אחרים לחלוטין.

הספר מגולל את סיפורו של עיתונאי קשיש בן 90 שמעולם לא נישא וכפי שהוא מעיד על עצמו, כל חייו שילם עבור יחסי מין עם מאות נשים. ביום הולדתו התשעים הוא מבקש לעצמו נערה בתולה לליל אהבה (לא כל אהבה) אך כשניצבת בפניו הנערה הישנה, עירומה ושותקת – הוא מופתע לגלות שבתשוקה האחרונה שלו מסתתר דווקא געגוע עמוק לאינטימיות, רוך ואהבה. יש כאן לא מעט קטעים המזכירים את "בית היפהפיות הנמות" של יסונרי קוובטה היפני ולא אתפלא אם מארקס אכן הושפע ממנו.

זיכרונות מהזונות העצובות שלי הוא ספר קטן אך מעורר מחשבה. הוא לבטח לא שייך לשיאי היצירה של מארקס אך טומן בתוכו תמצית מעניינת של נושאים שבהם עסק גם בספריו האחרים: בדידות, אהבה בלתי ממומשת והכאב שבהחמצה. זוהי יצירה פרובוקטיבית שמצד אחד גורמת לעיתים אי-נוחות רבה, אך מצד שני נוגעת בעדינות בנימי הנפש. יש כאן התבוננות נוקבת על הזִקנה לא רק כירידה גופנית, אלא גם כשלב שבו נחשפים פחדים שונים וחשבונות עם העבר.

לאורך כל הספר מצטט מארקס אימרות שונות על אהבה של סופרים ספרדיים בני המאות ה-15, ה-16 וה-17 וכן מזכיר יצירות נפלאות של מוסיקה קלאסית מתקופות שונות, דבר שבהחלט מעשיר את הסיפור.

זהו ספר קצר יחסית ולעיתים נדמה היה לי כי מדובר בטיוטה לרומן עשיר יותר. קווי העלילה לא תמיד מתפתחים לעומק (כך לדוגמה קולה של הילדה בת ה-14 כלל אינו נשמע בניגוד לנשים אחרות המוזכרות בספר) ולמרות זאת נהניתי מאוד לקרוא. הכתיבה של מארקס נהדרת והתרגום של טל ניצן גם הוא ראוי לשבחים.

נפש האדם מוצגת בפנינו שברירית וחסרת אונים, כציפור עם כנף שבורה או חתול שמדדה עם רגל פצועה, וקשה שלא להמטיר עליה טיפות של אמפתיה ובעיקר רחמים. אדם בן 90 שלא ידע אהבה מעולם, כל שהכיר היו הזונות והן סיפקו לו את כל צרכיו הפרימיטיבים. בגיל 90 בעודו פורש בפנינו את סיפור חייו הוא מחליט להעניק לעצמו כמתנה ליום הולדתו "ליל אהבה עם נערה בתולה", הוא מרים טלפון אל אישה הבעלים של בית בושת מכובד, שהכיר כשהיה צעיר יותר כשפקד את בית הזונות על בסיס קבוע, ומבקש ממנה שתמצא לו את האחת וכך קרה, הם נפגשו ובאותו הלילה סקס לא היה, הוא נשכב על ידה ונרדם.

גרסיה מציג בפנינו סיפור חיים, עצוב, על עיתונאי זקן שהבין בשלב מאוד מאוחר בחייו, שלב שרבים בכלל לא מגיעים אליו, בגיל 90 שאהבה היא משהו שהוא כן רוצה ועכשיו זה מאוחר מידי, על אדם שכנראה נכווה רבות במהלך חייו בגלל היותו אדם לא מושך במיוחד, אולי הוא הרגיש ריחוק ודחי וכנראה שאהבה לא היתה מילה בלקסיקון של חייו.
כבר בגיל 13 הוא מצא את עצמו מוקף בחברתן של זונות רבות ושם הכל התחיל וכמה מתאים שבגיל 90 בפעם הראשונה בחייו הוא מוצא אהבה, שוב, בבית בושת. אני לא יודע כמה אפשר לקרוא למה שקורה שם אהבה, היא בכל זאת ישנה כל הזמן, אבל אולי עבור אדם זקן בסוף חייו שמעולם לא הכיר תחושות ורגשות שכאלו זה מספיק ואולי הוא באמת בפעם הראשונה בחייו מאושר. הוא קונה לה מתנות, ספרים ומוסיקה, תמונות, הוא מקשט את החדר ומשאיר לה כתובות על הקיר או המראה של האמבטיה ומהר מאוד מבינים שהקשר הזה חשוב לו מאוד, הוא בהחלט מתאהב בה ושם בחדר הקטן, בחברתה של אותה נערה, זקן בין 90 שהמוות כבר ממתין לו במתפן הדלת מוצא אנרגיות חדשות לחיים ואמונה שעוד יחגוג את שנתו המאה ובאחד הימים ימות לא מזקנה כי אם "מאהבה בפרפורי גסיסה מאושרים".

ספר טוב, עצוב עם דובדבן של אופטמיות און טופ.

מה יותר טבעי לבן תשעים, החוגג יום הולדת בבדידותו, מלבקש לבלות בחברת זונה? בתור אחד שנחשף למין בבית בושת בגיל 13 ומאז זו היתה צורת השימוש הטבעית שלו בסקס, הרי פנייה לבית הבושת הרגיל שלו היה עניין של הרמת טלפון ובקשה. משנאמר לו שבתולה כפי שביקש יכולה להיות רק צעירה במיוחד, הוא שאל אם יצטרך להחליף לה חיתול.
היא בת 14, היתה התשובה שהתעכבה רק מעט לנוכח לקוח מוערך ומפורסם כל כך, ובארצות מתקדמות במיוחד זה היה נחשב לפדופיליה. אבל אנחנו רומנטיים היום ומעט סלחנים. הוא הרי בן 90, בקולומביה הלוהטת, מתלבש יפה למרות החום, מגיע למי שנקבעה לשמח אותו ביום הולדתו רק כדי לגלות שהיא נרדמה מזמן אחרי שהותשה בעבודתה במפעל בגדים כלשהו.
סקס לא היה שם, לא כזה ולא אחר. לילה אחר לילה הוא מגיע, משפר את תנאי החדר, קונה מאוורר חדש ומביא עגילים, ולילה אחר לילה היא ישנה עירומה, שדיה רק מנצים וערוותה מכילה שערה או שתיים. רק שיש פה יותר ארוטיקה מסקס, יותר רומנטיקה ממגע ממשי. הוא מקפיד לעזוב עם עליית השחר וממשיך לכתוב בעיתונו, הפעם אלה מכתבי אהבה בטור חדש, ההופכים עד מהרה לפופולריים במיוחד ולאהובים במיוחד. ויום אחד קורה אסון, לא למיודענו, למישהו מפורסם אחר והחבילה מתפרקת.
ומה בסוף? בסוף הוא בן תשעים ואחת.
הספר מתחיל מקסים ונגמר, כמו רוב ספרי אמריקה הלטינית בשטח ובשפה, בלהג חסר כיוון. 109 עמודים זה ספר קצר מדי בשביל לקטול. לקריאה של כמה שעות והנה ספר צלו"י (צריך לסמן וי) נוסף עבר מול פנינו ופניו הלאה.

הספרון הקטן הזה מכיל את מה שכולנו מצפים שיהיה בספר טוב: אנושיות על מורכבותה, מינימליזם רגשני וצניעות. זהו סיפור המעמיד את המוסר האנושי במקום הראוי לו- הקונטקסט ההיסטורי והתרבותי בו הוא נכתב, רוח הזמן אם תרצו. בלי צדקנות דידקטית ומטיפנית.

זהו ספר שמסתיים בשעה-שעתיים של קריאה נינוחה, ונשאר בפינה עמוקה בקרקעית הלב לכמה שבועות ויותר.

שבת שלום :)

בכל פעם שיוצא לי למצוא ספר דק כמו זה, כלומר של לא הרבה יותר ממאה עמודים אני תוהה איך לסופר לא היה הרבה מה לספר - למה הוא מיהר להוציא לאור את הסיפור הזה שלו ולא בחר "לדגור" עליו עוד קצת. האנחה הרווחת היא שספר כזה הוא ספיח כתיבה, בתנאי שזה כמובן לא הספר הראשון שלו וההרגשה היא כאילו נכנסת לתמונה ברגע האחרון ואתה צריך למצוא תמצית של מה שפיספסת. לא כך כשלוקחים וקוראים את הספר הזה שהוא אומנם יחסית לשאר ספריו של סופר "מאה שנים של בדידות" באמת ספר דק.

אפשר להמשיך עם קווי המחשבה של הספר מעבר למילה האחרונה הכתובה בו, וזהו רק חלק מסוד הכתיבה שגבריאל גרסיה מארקס הגיע אליו אחרי לא מעט שנות כתיבה. הרי מי שיקרא אותו, במיוחד אם יצא לו כבר לקרוא כמה מספריו האחרים, יידע שלא יהיה נכון להבדיל אותו משאר ספריו. אנחנו זוכים לקרוא את הספר הזה כמו סיפור שאנחנו שומעים מפי חבר שכבר רכש את אמוננו, ואומר הסופר מגיע בספרו זה לרגע של אינטימיות של סופר שצבר עם השנים ביטחון בכתיבה שהוא יצליח לרתק את הקוראים שלו בכל מצב ועם כל מה שיחפוץ לספר.

אני לא בא ואומר שבהכרח שהעלילה לקוחה מחייו של הסופר, אבל הרי כשקוראים כל ספר ולוא דווקא זה יש תמיד איזשהו בסיס מסויים לכך. מה גם שגבריאל גרסיה מארקס בחר להוציא את הספר הזה בזמן שקוראיו מחכים להמשך של "לחיות בכדי לספר" (האם גם הוא כמו בוב דילן הבטיח והסתבך בנפתולי העבר?) ויוצא כאילו שהוא בוחר להתכתב עם ספר אחר שלו.

ספר מסקרן ממבט ראשון אבל חם ונוגע ללב.
צריך לשים בצד את הרעיון שהגיבור הוא דיי בעייתי בקונטקסט מסוים, ופשוט לצלול לתוך העלילה.
אז ורק אז פיתחתי סימפטיה עצומה.
שורת סיכום ספר מהנה ומעשיר על טבע האדם ועל זיקנה בכלל.

טוב. מלבד הקונספט הסוטה , מדובר בספר קולח ומעניין, הירורים על זקנה והחיים. אם להגן על הסופר נאמר שאולי הנערה הצעירה מאוד שבה הוא מאוהב בגילו הישיש מסמנת עבורו את נעוריו האבודים, את החיים שקצם קרב, היא דוחקת את קץ חייו ומפעימה בו תקוות חיים וכוח נעורים. אך בכלל כל המחשבה על ישיש בן תשעים המבלה את עיתותיו בזרועות נערה צעירה ערומה , בפנטוזים ובערגה דוחה בעיני. מוטב היה לו היה מבטא את כמהיתו לחיים ולנעורים בדרך אחרת, אף שאולי זו הייתה פחות מענינת.

"הדם זרם בעורקיה בשטף כמו שיר שהתפצל עד למקומות הכמוסים ביותר בגופה וחזר אל לבה לאחר שטוהר באהבה."

"ריחפתי בין עננים תועים ודיברתי אל עצמי מול המראה מתוך אשליית שווא שאגלה מי אני."

" 'היא תהיה בת חמש עשרה בחמישה בדצמבר' אמרה לי.
'בת מזל קשת מושלמת.' הטריד אותי להיווכח שהיא מציאותית
עד כדי כך שיש לה יום הולדת."

"קסטורינה הכירה לי את עולמם של עלובי החיים, שבו הזונות הזמינו את הלקוחות העניים לארוחות הבוקר השופעות שלהן, השאילו להם סבון, טיפלו בכאבי השיניים שלהם ובמקרי חירום העניקו להם נדבת אהבה."

זהו סיפורו של אדם קשיש, עיתונאי בקושי, הידוע בכיעורו, בקמצנותו, ובעוד אי אלו תכונות מזהירות,
הרוצה להעניק לעצמו, לרגל יום הולדתו התשעים, מנת אדרנלין משובחת בדמות ילדה-נערה בתולה לבילוי לילי נהנתני. כמו כן אנו מקבלים הצצה לעולמן הקודר והלעיתים מחוייך (על פי מארקס) של אלו הנמצאות בצד האפל של החיים.
חששתי מעט מגילויים של פדופיליה מעל דפי הספר
ואף ניתן לומר שישנו רובד אירוטי מינורי,
אך לא צורם מדי.
נסיים במילותיו שלו :

"המין הוא נחמה כשאין לך די אהבה."

חביב, לא יותר.

ענק הספרות היה בדרך לכתוב סיפור נפלא על הזקנה ועל אהבה, אבל כנראה משהו התפקשש לו בדרך כי הספר הזה, שיש לו שם של סרט למבוגרים, קצר, לא ממש מעניין וחסר פואנטה בסופו. אכזבה.