אחרי שאת ״משאלה אחת ימינה״ אהבתי נורא, טסתי לסיפריה במטרה לחבק ספר נוסף של נבו. צימר בגבעתיים הוא ספר ביכוריו והוא מורכב מששה סיפורים קצרים. בתקציר הספר לא נכתבו עליו דברי הלל ושבח אלא הודפס חצי מהסיפור האחרון ששמו כשם הספר. וכמו בתקציר, אין לי אקסטרה דברי הלל ושבח על הספר כיוון שהוא ספר חביב להעביר איתו את הזמן ותו לא. מה שכן, נבו דואג שסיפוריו יהיו מאוד, מאוד אנושיים וזה כנראה הקסם ששבה את לב קוראיו מלכתחילה.
צורת ההגשה של נבו, נגישה וארצישראלית, היא חברית ומובנת לכל דורש. היא לא עוסקת בעיניינים רחוקים או בתקופות שונות אלא עוסקת ביחסי משפחה, יחסים שבינו לבינה- פרידות, גירושים, אהבות וחברויות מכמה וכמה סוגים. נבו שוזר חוט במכלול הזה ומגיש לקורא עלילה תפורה היטב שנוגעת בצורה ישירה או עקיפה בכל אחד ואחת מאיתנו וסיפוריו קורים, קרו או יקרו לה/לו/להם/לנו. נבו פיצח את השיטה ופיתח אותה כראוי- אם עלילותיו תהינה מקוריות ומגוונות, אין לי ספק שבני אנוש אשר במהותם הבסיסית ביותר מורכבים מאותם החומרים עליהם הוא כותב, ימשיכו לאהוב את ספריו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
