לאחר עשרים שנים בהן בחרתי בבנק מסוים, וביום בהיר אחד נחשפה בפני תמימותי/רשעותו של הבנק... (תדמיינו לעצמכם דברים שבנקים עושים ועכשיו תכפילו בעשר)
החלטתי לעבור לבנק אחר, צנוע יותר, פחות מפורסם ולא רשע (עד כמה שבנק יכול להיות לא רשע....)
מלבד זאת שהרגשתי הקלה שהצלחתי להשתחרר מהבנק שהחזיק בי כבת ערובה, קיבלה אותי פקידה מאוד נחמדה.
התחלנו לדבר (לא ידעתי שזה אפשרי!)
הייתה לה שרשרת יפה על הצוואר, וכששאלתי מאיפה היא - הפקידה השוויצה לי שטיילה בהודו, ושם קנתה את השרשרת הזו.
בתורה גם החמיאה לי - כשהראיתי לה את תעודת הזהות לצורך הוכחה שאני אני - היא הבחינה בשנת הלידה והופתעה:
"את בת גילי, ונראית צעירה בעשר שנים לפחות. מה הסוד שלך?" הסתקרנה.
"אני הודית"
חייכתי בסיפוק.

הסיפור הזה מתמצת את כל עלילת הספר הזה שנרדמתי בחציו, אחרי כמה וכמה תיאורים על כך שהקדושים ההודיים בעלי עיניים חתוליות ועור בגוון הזית, והם עוסקים בנתינה אלטרואיסטית, הבלי העולם הזה לא מעניינים אותם.
העורך דין המצליח ביותר בכל הזמנים שמנהל אורח חיים הרסני ופוגעני מתמוטט בשנות החמישים לחייו משילוב מחלות של גילאים מתקדמים הרבה יותר.
לאחר מכן הוא חוזר מהודו כאילו שתה ממעיין הנעורים, והכול בזכות ההודים!
איזה כיף, סוף סוף שיר הלל להודים, מגיע לנו!

אה, אופס.
זה בעצם בזכות התושייה של העורך דין להסתובב עם בריאות של גיל שמונים ברגל במקום נידח בהודו בלי אוכל ומים -
תושייה שהקדושים ההודים ההו-כה-מסתוריים כל כך התרשמו ממנה.
לא יודעת. זה לא נשמע לי כמו תושייה.
זה נשמע יותר כמו סגידה נסתרת לאורח החיים הנהנתני המערבי, איזה ספר שבוסים רעילים החיים חיים שפוגעים בכל סביבתם יוכלו לסמן באמצעותו וי על סעיף רוחניות.
וכאן השימוש בהודים הוא כעלה תאנה.
אני מעדיפה להיות עלה ופלה (רק הודים יבינו).

בתור הודית אני ארשה לעצמי לגלות לכם את סודות הנעורים של ההודים, כדי שאתם לא תצטרכו לקרוא את הספר:
*יש לנו עור ועיניים יחסית כהים שמסתגלים הרבה יותר טוב לשמש מעור מערבי.
*רוב ההודים שהכרתי מאמינים בעבודה קשה ולא עושים קיצורי דרך. כך גם לא צריך עזרים כמו אלכוהול וסמים כדי לעמוד בקצב.
*הקהילה ההודית יוצאת מהקופסה בעניינים בריאותיים, הם יכולים לכבד מאוד את הרפואה המערבית ולצד זאת ללכת למומחים שאולי יגרמו למערביים לגחך.
*ההודים אולי נתפסים כילדותיים ונחמדים מדי, אבל האמת היא שהם פשוט אוהבים את הטקסים המסורתיים עם השירים, הריקודים והצחוקים - שהם כידוע יותר בריאים מחגיגות "של מבוגרים" עם אלכוהול, סמים, מבחני אומץ, נהיגה מסוכנת בפרארי, ועוד.
*ההודים אוהבים ששואלים אותם שאלות, וכדי לענות עליהן הם חייבים לפתח את המוח, לפעמים הכושר המנטלי משפיע על הכושר הפיזי, ושומר על רעננות מבפנים בכל גיל.
*רוב ההודים שאני מכירה שומרים על משקל נמוך יחסית, הנובע אולי מכך שצריך לטרוח שעות כדי להכין את האוכל הטעים והם יכולים להסתפק באורז ועוד דברים בריאים ביום יום.
*הודים פחות לחוצים להיראות צעירים. עצם המרדף אחרי הנעורים והזרקות למיניהן, או טיפולים שהכוכבות בהוליווד עושות - גורמים להעצים את הבעיה. כמו שכל ספר הדרכה רוחני אחר יגיד לכם - התמקדות בחיסרון רק הופכת אותו ליותר גרוע. אם אתם רוצים להיות צעירים התמקדו בחלקים הצעירים שלכם.

זהו, גיליתי לכם את הסוד - מקווה ששאר ההודים לא יכעסו עלי, עשיתי את זה מתוך נתינה אלטרואיסטית לזמנכם היקר. אם אתם מעל גיל 20 אל תקראו את הספר.

פילוסופיה בגרוש (הרי שאי-אפשר לברוח מן הפילוסופיה גם ההצהרה "אינו מתעניין בפילוסופיה" היא פילוסופית), פסיכולוגיה בגרוש ושלא נדבר על מדע בכל הנוגע לספר הזה - כי אין קשר בין השניים.
הספר מלא בכל מיני עצות וטיפים שמתאימים לעוגיות מזל ולא לספר רציני על החיים שלנו עצמם ובטח שלא המהות שלהם.
בתור רומן זהו ספר נוראי, הדמיות בעובי קרטון והעלילה תפורה עלובות לרעיונותיו של הסופר.
בתור ספר "הדרכה" או מה שהוא לא יהיה הוא צרור של רעיונות שנכתבו בעבר והוצגו והוא תלוש מן המציאות המורכבת היום-יומית.

שרובין יהנה בפרארי החדשה שלו.

הנזיר מכר את הפרארי שלו וכעת הוא יכול לקנות את המפעל של פרארי. מוסר ההשכל העיקרי הוא שאפשר לעשות הרבה כסף מספרים והרצאות כאלה. חבל על הזמן והכסף.

ספר חביב, כאילו עורכים שיחה בת שעתיים עם קואוצ'ר שנותן עצות לגבי מגוון פעולות ומחשבות לשיפור החיים.
אבל הספר קצת נמרח. ונותן אשליות מוגזמות בתחילת הספר לגבי מה שיהיה בו. בתחילת הספר ניתנת לקורא תחושה כאילו הוא הולך לגלות מינימום את אמריקה.
ותיאור עורך הדין שבא לכאורה עם תובנות להסביר - הוא מתואר כמו בן אדם צעיר זה קצת מוגזם.

שלא יגידו שאני לא יודע לפרגן לספרים שהם לא על טהרת היהדות. "שמע עצה וקבל מוסר למען תחכם באחריתך", לימד אותנו שלמה המלך (משלי י"ט, כ'), כשהכוונה היא לכל עצה שהאדם יכול למצוא בה תועלת לשיפור אורח חייו, ואני חושב שהספר הזה, על אף שהוא מבוסס על תורות תמהוניות מהמזרח הרחוק, בהחלט עומד במשימה.
שנים שאני שומע על הספר הזה, כך שכאשר סוף סוף נתקלתי בו במסגרת 1+1, החלטתי שאם לא עכשיו אימתי, ומצאתי את עצמי בולע אותו תוך ימים ספורים. בתחילת הקריאה התחושה שלי הייתה של מבוכה לנוכח פסיכולוגיה לגרוש, אבל ככל שהעמקתי אל תוך הספר, הלכתי ונשביתי בקסמיו. יש בו בהחלט משהו מאד פשוט וכנה, משהו שמדבר בגובה העיניים על הבעיות התכליתיות של דורנו, החל מקימה מוקדם בבוקר וכלה בטיפוח תחביבים, וכיצד כל אלו ועוד מתקשרים לחיי אושר. לא את הכל אני אקח מהספר הזה, אבל אני אשקר אם אומר שהספר לא עורר בי מוטיבציה לשפר דברים מסויימים בחיי. בהחלט ספר מועיל, וכנראה שלא התפרסם לחינם, כי הדור דורש ספרים מעין אלו. (לאחרונה החלו לצוץ כפטריות אחרי הגשם ספרי קואצ'ינג רבים המבוססים על היהדות ('48 דרכים לחכמה' של הרב נח וינברג זצ"ל, בראשם). זהו דבר מתבקש ביותר, וחבל ש'הנזיר שמכר את הפרארי שלו' הקדים בהרבה את מה שהיהדות יכולה להציע לדור אובד עצות וחפץ שינוי כמו שלנו... אבל כמובן, טוב מאוחר מאשר לעולם לא.)

רובין ס' שארמה מוכר את הפרארי האדומה שלו כדי לחפש רוחניות. הוא עובר דרך חתחתים ומגיע לנזירים שמלמדים אותו את התורה אותה ינסה להעביר בכל ספריו...הספר הנזיר שמכר את הפרארי הוא הספר החזק מבין ספריו. ספר כובש ונותן כלים להתמודד עם היומיום בצורה הטובה ביותר. הוא מלמד כיצד אפשר להציב מטרות להיות ממוקדים ולהצליח כביכול להשיג את אשר התווינו לעצמנו. רובין בספרו מצליח לחדור ולהעביר את המסר לאנשים הנמצאים אולי בתחילת דרכם הרוחנית, אך נשאלת השאלה אם אכן נוכל להצליח לעשות כל אשר נתכנן מבלי איזושהי התערבות חיצונית? נדמה לי שגם אם נהיה צמודים לכל ההנחיות שקבלנו בספר הזה לא תמיד נוכל להגשים חלומותינו. לא הכל תלוי בנו...ובכל זאת אינני מזלזלת בספר אותו אהבתי מאד בזמנו...

באמת שזה בזבוז של זמן. כותרת המשנה, "משל ומדריך רוחני להגשמת חלומותיך ולמימוש ייעודך בחיים", מתנוססת בגאווה על העטיפה. לדעתי, מן הראוי לכתוב שם, "המדריך לבודהיסט המתלמד", משום שבאמת אין בספר דבר מעבר לזה.
אל הספר הגעתי לגמרי במקרה. באחת ההפסקות שלי מההתנדבות בספרייה התיישבתי לקרוא ספר. במקרה לכדה עיני את הכותרת, "הנזיר שמכר את הפרארי שלו", על הספר שמעתי המון, והמון בשבחו, אז חשבתי שלא ייתכן שלא אקרא אותו! הרי זה יפגום במוניטין הספרותי שלי! קראתי עמוד אחד, החלטתי שיש פוטנציאל, ועשיתי את הטעות הגורלית לקחת אותו מהספרייה.
שעות רבות הוא שכב על הרצפה בחדרי (לא משום שאני מזלזלת בכבודם של הספרים! פשוט ערימת הספרים על הרצפה היא יופי של ארונית...), כי היו לי דברים דחופים יותר. עד שליל שבת אחד נטלתי אותו לידיי וקראתיו הסוף.
איזה שממון! הספר הוא אחד הטיפשיים שקראתי מימיי, כולל סדרת "קיץ אחד ביחד" (בלי ללכלך). רובין שארמה באמת מצפה מאיתנו לבלוע את כל שטויות הבודהיזם? מה גם שכל מי שבאמת מכיר בודהיזם יברח מזה כמו מאש, לפחות אחד מ"המערב", שכל כך מתלהבים מזה... (לא אפרט ולא לשאול אותי, לי לקח לילה שלם עד שאבא שלי הצליח להסביר לי, רוצים לדעת - תחקרו).
בעמוד וחצי הראשונים בערך, הספר טוב. מרגע שג'וליאן מופיע בגרסתו הצעירה, הספר הופך למגוחך וחסר משמעות.
במשך שנים שמעתי מדברים כמה נהדר וחכם הספר הזה, וזה גורם לי לתהות אם אנשים באמת בלעו את גיבוב השטויות שבספר (בלי להעליב, באמת!), או ששארמה שכר בזמנו מה שכיום היינו מכנים "טוקבקיסטים בתשלום", שהפיצו את תהילתו של הספר, ומשם כדור השלג כבר התגלגל... בכל מקרה, אין ספק שהספר, ואני לא מאמינה שאני אומרת זאת, הוא הגרוע ביותר שקראתי מימיי, וזה כולל את כל ספרי הילדים שהקראתי לבני דודיי הקטנים.

פסיכולוגיה \ פילוסופיה בגרוש? ברור.
עלילה מאולצת? בוודאי.
דמויות מקרטון? ועוד איך.
הכותרת - מטרתה כמובן לעורר פרובוקציה ולגרום לספר להימכר.
אבל, הספר הזה הוא לא ספרות יפה, אלא ספר עיון, למעשה (שאולי לא מוגדר כך באופן רשמי).
ולכן, אין מה לחפש פה עלילה או דמויות, זה לא הענין.
זה כמו ללכת לפיצוציה במטרה לטעום סטייק משובח.

מטרת הספר הזה היא (לדעתי) להעביר עקרונות מסוימים, בצורה שתהיה טיפה יותר מעניינת מסתם לשפוך משפטים יבשים של "צריך" ו"לא צריך".
וכן, גם להגדיל את חשבון הבנק של שארמה. לגיטימי, לא? הוא יכול לשמש סוג של השראה בכך. הבנאדם לקח ערימה של עקרונות בני 5,000 שנה ובמאמץ לא ענק הפך אותם למכונה להדפסת כסף. זו יצירתיות לשמה!

נכון ששארמה לא השקיע במיוחד (ממש לא!) בכתיבת סיפור המסגרת. ועל זה נוריד לו כוכב.
אבל זה לא פוגע וממש לא משנה, לצורך העברת הרעיונות.
אין ספק שלא ניתן ליישם (ואולי גם לא צריך) את כל מה שכתוב בספר הזה ביום, שבוע, שנה אחת או בכלל! כי זו דרכם של תיאוריות ופילוסופיות חיים - הן מטבען מייצגות שלמות שלא ניתן להשיג - סוג של מגדלור שמנצנץ אי שם באפילה ומסמן את הכיוון. וכל עוד רואים את המגדלור ומתקדמים לקראתו - המצב משתפר. זו לא אוטוסטראדה ולא קסם, כי אין דברים כאלה בעולם.
זו דרך רצופת יהלומים, אם להשתמש במונחים של הספר, ולא אוצר שמתגלה בן רגע.

ולכן בתור ספר-השראה, שזה בעיני מה שהוא אמור להיות, הוא לא רע. הוא זורם, מענין, מביא עקרונות נכונים בסך הכל וכן גורם לנו לזכור כמה דברים חשובים על החיים. לדוגמה, המשל של המגדלור והדרך רצופת היהלומים, הם אחלה דברים לזכור בחיי היומיום, כדי לשפר את שלוות הנפש ולהתקדם אל עבר מטרותינו.

ובנוסף, יש פה גם ענין של תזמון....רבים מצפים מהספר לגדולות כיוון שהוא מאוד התפרסם וזכה לתהילה, אבל יש לזכור שאלה פשוט כבר "old news" עבור רובנו, ובמיוחד עבור מי שמתענין ברוחניות. בזמנו כשהספר יצא זה היה ביג דיל. היום כבר הרבה פחות, כשכל טוקבקיסט מדקלם מנטרות של העידן החדש.

אז סה"כ אם לוקחים אותו כמו שהוא, ספר נחמד ולא מזיק, ואפילו קצת מועיל!
ואם לא רוצים לנפח עוד יותר את החשבון של שארמה - אפשר לקחת אותו מהספריה, או להשאיל אותו ממליוני האנשים שכבר רכשו אותו...

רובין שארמה, רצה להעביר פילוסופיית חיים 'בגרוש' לעולם הרחב תוך שימוש במדיה. הפעם זהו ספר. השם 'מפוצץ' ו'ההבטחה' על הכריכה האחורית מושכת, אבל ברגע שמתחילים בקריאה, רואים שזהו ספר מאולץ. משהו שמעולם לא קרה וגם לא יכל לקרות. משהו שאין בו אמינות ואין בו טעם וריח. סיפור ריק מתוכן עם כמה מסרים שאולי יש בסיס לפרסם אותם כמשלים קצרים או כפתגמים.
מר שארמה נכשל בכתבו ספר זה כספר קריאה.
חבל על זמן הקריאה המצוצמם שיש לכל אחד מאתנו והמלצתי: אל תבזבזו את זמנכם על ספר זה!