יאיר גרבוז מתכתב עם סימון מפריז שיש לו כמה שאלות על האפשרות שיעלה לארץ. ההתכתבות אורכת כשנתיים ימים ובמהלכה משיא גרבוז לסימון את כל העצות האפשריות ואת כל מה שיש לו להגיד (ויש לו הרבה להגיד ובצורה עוקצנית מאוד) על כל דבר שרק אפשר בארצנו הקטנה.ספר מבדח המאיר בגיחוך את אורחות חיינו כאן אך לא יכול שלא להמליץ בסופו של תהליך - רק כאן אני יכול לחיות למרות כל מה שאני אומר.....

יאיר גרבוז כותב בצינית שוטפת את הספר 'אוי ארצי'. נוסטילגקן בדרכו, טרחן בהלכיו החמקמקים, מטיל הרבה רפש והשוואות חסרות בסיס לאירופה. הוא יותר משתלח מאשר מציע חלופות הוגנות, יותר מעמיד באופן לא פרופורציונלי את ישראל מול צרפת מאשר מגדיר את תוואי השונות והקרבה בין שתי המדינות. נראה שיאיר גרבוז השקוע עד צוואר בכרוניקת היומיום הישראלית, מפנטז על פריז אחרת ורומנטית, לוּ היה מבקר בצרפת בוודאי היה נוכח לדעת שגם בה מתרוממים פרברים שנראים כמשוכפלים, גם בה ישנן שביתות על כל צעד ושעל (כפול מכמות השביתות בארץ!), בצרפת הולכים פחות לתיאטרון, גם בצרפת יש ראילטי הורסני, וגם בפריז קונים בגדים בשווקים ומציאונים.

אבל אני עדיין ממליץ לקרוא את הספר, מפני שהוא מוציא קיטור ב'כיפיות'. הרפרנט שעולה לי בראש לספר הוא- 'שירת העצבים' הקברט הסטירי של אפרים סידון שכותרתו הייתה- 'אם כבר להתעצבן- אז להתעצבן בכיף!'. הספר היה בשבילי חוויה ואף שבתי לקרוא בו קטעים רבים.

ספר טריוויאלי עם הומור קליל.
לאחר שאתה קורא אותו אתה אומר זה ספר נחמד בלי שום תובנות מיוחדות.
מאידך לזכותו יאמר שאינו מעייף מדי.
מין הומור של החברה.
לכן אין כאן בעד או נגד, סתם ספר.

אוי
משעמם