על הנסיך הקטן לא רציתי לכתוב ביקורת. הספר היה נראה לי קצת... מרוחק. לא שהוא לא היה טוב, אלא שפשוט... ובכן, איכשהו הוא היה לי זר. לא מצאתי את עצמי בתוכו, בתוך כל פניני החוכמה, האלגוריות המפולספות קמעה, הטפות המוסר המרגיזות משהו, חוסר הרצף של הסיפור, הדמויות שלא תמיד הצלחתי להתחבר אליהם בממד הרגשי... אני לא יודע, נראה היה שמשהו התפספס. אני לא יודע מה בדיוק... הספר כמו דרש ממני לצאת מהציניות, וספר טוב, בעיניי, לא צריך לדרוש ממך לצאת מהציניות- אלא מוציא אותך משם בעצמו. אז היו לי יחסי שלום-שלום עם הספר המדובר, והוא שמיש אותי פחות לרגעים קשים בחיים ויותר לפעולות בתנועת הנוער ולמזכרות דביקות עם ציטוטים מתקתקים. אז את הקסם הזה שכולם מדברים עליו, הקסם של הנסיך הקטן, את שמחת תום הילדות שמתלווה אל הקריאה, את כל אלה לא ממש הרגשתי. זה הרגיש לי יותר מדי בפרצוף שלי, המסר, הפילוסופיה... כלומר, כן, הרעיון חכם, ומסופר בצורה נחמדה, אבל... לא... בדיוק...
יצא לי לקרוא את הספר שוב, לא מזמן. לא חשוב באיזו הזדמנות ואיפה, זה היה מקרי לחלוטין. משפט אחד תפס אותי, משפט שכבר שמעתי בעבר אינספור פעמים מצוטט מהספר הזה- "הדבר החשוב באמת סמוי מן העין." המשפט הזה היכה בי. סמוי מן העין... על מה הספר הזה מדבר? מה בו סמוי מן העין? צחקתי לעצמי לרגע, על המחשבה עד כמה הספר סותר את עצמו- הדברים החשובים סמויים מן העין? כן, בטח, כי השתיין ואיש העסקים- באמת לקח לי זמן לפצח. וגם אם נניח שלא הייתי עולה על זה, הספר די אומר במפורש את כל המסרים שהוא מנסה להעביר במילים פשוטות שלא משאירות מקום לספק, שחור על גבי לבן. מה פה סמוי מן העין? זאת הרי הבעיה המרכזית של הספר הזה! כלום פה לא סמוי מן העין! ואז התחלתי לחשוב... הספר מנסה להגיד לי משהו. הוא אומר לי לחפש מתחת לכל זה, מתחת למסרים ולציטוטים... על מה הספר הזה מדבר? מה פה סמוי מן העין?
ואז הבנתי. הרגשתי את החיבור שלי אל הספר הזה. קראתי אותו בצורה שונה לחלוטין.
הספר הזה הוא סיפור אהבה. סיפור על זוגיות, על קשיים בין בני זוג, על אכזבה, על התמודדות עם בני אדם. כמובן, אני מדבר על הסיפור של הנסיך הקטן והשושנה שלו. קראתי באיזשהו מקום שאנטואן דה סנט-אכזופרי כתב את סיפור השושנה בהשפעת היחסים שלו עם אשתו. יכול להיות, וכנראה זה מה שהופך את סיפור האהבה שלהם לכל כך אמין, אמיתי, מרגש, נוגע ללב. כי בסופו של יום זה לא רק סיפור על נסיך אגדי חצי אלוהי שכל משפט שלו הוא פנינת חוכמה שלא מתחברת עם דמות חיה ונושמת. זה סיפור על בני אדם, כמו תמיד. גם אם כאן התפקידים הראשיים הם נסיך ושושנה. מצאתי את עצמי מתחבר אל הסיפור שלהם כל כך, וכל שאר הספר נקרא רק כרקע לסיפור הזה, כמו כל העולם (והאסטרואידים) סובבים סביבו. כמובן, הנסיך יוצא למסע ולומד המון מכל מני אנשים ויצורים, טובים ורעים, אבל הסיבה שהוא יוצא למסע מלכתחילה, הסיבה לכך שהוא לומד על כל הדברים האלה, והסיבה שבגללה הוא כל יודע ונבון היא השושנה. הוא צריך למצוא את עצמו ולהבין את העולם לפני שהוא חוזר אליה. היחסים ביניהם הם פשוט פנטסטיים. התמימות שלו, מול העוינות והעוקצנות שלה... נכתב בעדינות ובדם ליבו של הסופר, וזה מאוד מורגש. הנסיך הקטן יוצא למסע אל מקום מרוחק מאהובתו שאותה אין ביכולתו להכיל, אהובתו העוקצנית והעדינה כאחד מנסה לפייס, להבין את אהובה, לקלוט את ילדותו ואת טון דיבורו, היא מנסה לגרום לו להבין שמה שהיא אומרת זה לא בהכרח מה שהיא מתכוונת להגיד, שהדברים החשובים סמויים מן העין. אבל הוא לא יכול. הוא חייב להבין, ללמוד, לראות. היא לא יכולה לספר לה בעצמה. הוא חייב להבין הכל לבד, כזה מן ילד. הוא חייב להתפתח לפני שיחזור אליה.
כי לפני שמוצאים את החצי השני, צריך למצוא את החצי הראשון.
ומהשועל הוא לומד את מה שהיה צריך ללמוד, את המשפט הזה, את תורת האילוף, ממש אחרי אחת הסצנות הכי מיוחדות בספר- הנסיך הקטן שמתעמת עם גן השושנים. רק אז הוא מתאהב בשושנה שלו, ולא רק מתלהב מיופיה כמו בתחילת הספר. רק אז הוא בוגר דיו כדי להכיל אותה, עוקצנית ככל שתהיה. ובו זמנית הוא יודע שלהתבגר אין פירושו להיות מבוגר. הוא ראה את המבוגרים, ולאיש מהם לא הייתה אהבה. הוא ידע לאן אפשר להגיע. אבל הכול, הכול סבב סביב השושנה. וזה נפלא בעיניי. זה החלק בספר ששינה לי את כל חווית הקריאה שלי בו. כשממקדים את כל מה שקורה בו רק ביחסים של הנסיך והשושנה, לפתע הוא מקבל אור שונה, הרבה יותר מעניין, הרבה יותר מובן, הרבה יותר נוגע ללב מכל מה שנכתב בו.
זה מה שתפס אותי. זה מה שהכניס אותי אל תוך הנסיך הקטן. וזה נראה פרט כל כך שולי בין כל המטאפורות והטפות המוסר, שכמעט אי אפשר לייחס אליו את כמות החשיבות הדרושה, ואיכשהו לפעמים אנשים אחרים מפספסים את הסיפור האמיתי של הנסיך הקטן, בעיניי. כי משפטי חוכמה על תום הילדות ועל טיפשות המבוגרים זה נחמד, אבל הדברים החשובים באמת סמויים מן העין.
