בע"ה
And the years have proved / to offer nothing since you've moved / you're long gone /  but I can't move on
And I miss you / like the deserts miss the rain
~

אתם מכירים את הספריות שמופיעות בכל מיני מקומות לא צפויים? הספריות של הרכבת מוכרות יחסית, נדמה לי; אבל גם במסעדות ומשרדים וגנים  ומבני ציבור אקראיים, אתה עשוי לפגוש ספריה. מסתבר שגם בבסיסי צה"ל.
הציפיות שלי מספריות כאלה אינן גבוהות במיוחד. הן נבנות בעיקר, אני מניח, מתרומות של אנשים; מרת, רבי המכר והמותחנים שמישהו קנה ואחרי זמן מה גילה שאין לו סבלנות בשבילם ומקום בבית. לא מקום שצפוי למצוא בו ספרות מופת.
ואינני יודע אם הספר הזה נכלל בקטגוריה הזו. כנראה שלא. אבל קראתי אותו פעמיים, והוא גרם לי קצת לחשוב וקצת להתרגש - וזה גם משהו.
~
ככל שדבר מופלא ועדין יותר, כך הוא שביר. ככל שתגיע גבוה יותר, כך הנפילה תהיה כואבת והרסנית. עם יכולת גדולה לשמוח, גם הייאוש והצער שתהיה עלול להגיע אליהם גדלים. ככל שנשמה אוהבת וחומלת ונותנת, כך היא פגיעה וחשופה. ככל שאהבה חזקה ואמיתית, כך היעדרה - מכל סיבה שהיא - פוער חלל עמוק יותר. וזו נקודה חשובה בספר, למרות שהיא לא מוזכרת בישירות; יש בזה מעט נחמה ומעט ייאוש, וחיוב גדול להגן ולטפח את הדברים היקרים ביותר בעולם - ילדים.
~
הספר לא ברור במיוחד, מלא בסצנות (ובמיוחד דיאלוגים) שקשה לאתר אותן במרחב ובזמן, להבין מי הדוברים ומה הרקע שלהם בנקודה הזאת. מבחינה כזאת, התיאור על הכריכה מוצלח - את התמונה המלאה שהוא מציג נגלה רק בסוף הספר, אז יש כאן מידה רבה של ספוילרים; מצד שני, הוא מאפשר להבין לאן העלילה מתקדמת והיכן למקם את הדיאלוגים החידתיים. הבנייה העקיפה הזו עלולה לפגוע באיך שאנחנו מבינים ומתחברים לדמויות - אבל בקריאה שניה, זה הפריע להרגשתי.
~
החורף התחיל, מבחינתי, אתמול. ולמרות שאני אוהב אותו עד מאוד - גשם נדבות ושלג כצמר ורוח א-להים וענן כבד על ההר - יש לו קונוטציות רבות של דכדוך, בדידות, כשאנשים מתכנסים לתוך עצמם ומתרחקים זה מזה.
והספר הכניס אותי לאווירה הזו, במידה רבה. כי הוא מספר על בדידות, ועל אנשים בודדים, ואיך אדם בתוך עצמו הוא גר - לפעמים פותח דלת לקבל מכה - ורחוק כל כך מאחרים. כאמור, מדכדך משהו.

שני היא בחורה שהגיעה מבית עם רקע קשה.
שסבלה בילדות,נגררה אחרי אהבת חייה,הרבה שנים.
כל הזכרונות שלה על אהבתה היא זיכרונות מעיקים ומכאבים.
ובכל זואת משכה את זה שנים,היות ולא היה לה לאן לחזור.
ספר עצוב שנוגע בסוגיית ילדים ונוער בסיכון גבוה.
קראתי אותו ביממה,מרגש ועצוב.

הודו הודו. ברור למה הספר הזה התגלגל למדף הספרים שלי. גם אני פליטת הודו אכולת נוסטלגיה. נפלתי שדודה לתקציר הספר, לשמו ולמראה כפות הרגליים היפות, המשוחררות והמלוכלכות שבכריכה. לצערי תכולתו של הקנקן לא ענתה על ציפיותי.
הגיבורה של הספר היא שני, בחורה צעירה שבהווה חצתה כנראה את השלושים. הספר הינו בסגנון של פרקים קצרצרים משולבים זה בזה אשר קופצים בין ההווה לעבר ומספרים למעשה שני סיפורים שונים על קורותיה של שני.
הסיפור בעבר, מתאר את מערכת היחסים בת ה-10 שנים עם בחור רוחניקי וחופשי שמסרב להתמסר לה ולהעניק לה את האדמה ואת הביטחון שהיא כל כך רוצה.בחור של "שמיים". היא לא עוזבת אותו למרות שיודעת ומבינה לאורך הדרך שהוא לא יתן לה את מה שהיא צריכה.
גם הנשמות הטובות שנקרות בדרכי הזוג ומתבוננות מהצד אומרות לה שאין לה מה לחפש איתו. ובכל זאת זה נגרר 10 שנים לרבות נסיעות להודו ומגורים בעיירת אשראם בבתים נפרדים כי הוא צריך את המרחב שלו.
באופן צפוי למדי הוא נשמט מציפורניה ומתאהב באחרת צעירה ויפה ממנה ותוך זמן קצר מוכן לתת לה את כל מה שלא היה נותן לשני לעולם גם אם הייתה מחכה עוד 20 שנה.
הופתעתי מאוד לגלות שזו ה-הפתעה הגדולה שהובטחה לנו בכריכת הספר. לא הייתי קוראת לעובדות חיים פשוטות שכל בחורה עם ניסיון חיים וחברות מכירה מקרוב "הפתעה גדולה"...
בהווה אנחנו מקבלים את שני שבורת הלב וכנראה גם דכאונית על גבול הקליני. כאן הסופרת בחרה לספר סיפור מפליא, שתקום הבחורה שלא מתכווצת למשמע הדברים הבאים... שני מפתחת חברות עמוקה עם הגניקולוג שלה.
כן כן, הגניקולוג.
צר לי, זה כל כך מופרך בעיני. אם גבר היה כותב את זה ניחא, הייתי סולחת. אבל הכותבת היא אישה. מישהי רוצה לשתות קפה עם הגבר שאיתו חולקים את הרגעים הכי מביכים בהיסטוריה הרפואית שלנו? אוקי, בכל זאת זה לא סיפור דקומנטרי ומתפתחת שם מערכת יחסים מאוד יפה בה משפחתו של הדוקטור כולל אימו ובנו(הוא אלמן) מאמצים את שני על חיקם כביתם האובדת. למרות הרמיזות לכיוון ובעיקר בסוף הספר מערכת היחסים בין שני לדוקטור לא עוברת למימד הרומנטי בשום שלב.
מעבר למופרכות שבבסיסו של הסיפור בהווה, לא אהבתי את דמותה של שני שלמרות שכל הספר עסק בקורותיה היא לא הייתה מספיק מפותחת כדמות ואני עדיין לא יודעת עליה מספיק.
היא נשארת דמות שיטחית שאנחנו נחשפים לאפיסודות בחייה חלקן מרגשות אבל משהו נשאר מאוד מפוספס.
הספר הוא קליל לקריאה, מתאים לשעת לילה מאוחרת אחרי יום עמוס, פרקים קצרים זה תמיד נחמד והכותבת היטיבה לתאר את הודו מה שהעניק לי כמה רגעים של חיוך קטן וזיכרון מתוק.
לסיכום, אם אתם בהודו, נטועים עמוק באיזה גסט האוס מול הים, מחליפים ספרים עם אחרים ומעבירים את הזמן, אז הספר הזה יכול להיות נחמד בשבילכם. לא מעבר לכך.

ספר שהתקשיתי להניח מהיד, קראתי ברצף תוך כמה שעות.
הודו איננה הנושא של הספר וגם לא האשראם.
זהו ספר הנוגע בצלקות שמותירות בנו חוויות חיים.
גיבורת הספר היא אשה שחוותה התעללות בילדותה, למרות שהיא זוכה לאהבת גבר,
היא חשה כל הזמן שאיננה ראויה לאהבתו.
היא מסתפקת בפרורים ומתכווצת לפינה, בעוד הוא משתלט על המרחב בצורה אגוצנטרית.
גם כשברור לה שהוא מפלרטט עם נשים אחרות,היא אינה עומדת על שלה.
גם הגניקולוג חווה אובדן קשה שלא מאפשר לו לאחות את שברי חייו
הקשר בינהם הוא קשר של מצולקים,שלא מתפתח לכדי חום ואינטימיות אמיתית.

מרים רבי כותבת בשפה קולחת,עם קטעי הומור ומעברי סגנון סטראוטיפים משעשעים.
(האמא הפולניה,עוזרת הבית,השפה הרוחנית של חסידי האשראם וכו)
אבל על מרבית דפי הספר משוך דוק של כאב ועצב.
ספר מצויין לדעתי.
הערה קטנה- אין ערוד בטבע. זו חיה שנכחדה. יש פרא.

את קריאת הספר הזה אפשר לסכם במילה אחת: אכזבה.
ספר עם פוטנציאל, כתיבה עם פוטנציאל, אבל תוכן שאינו מתפתח ל.. שום דבר.
אפילו ההפתעה ש"הבטיחו" בסוף לא מפתיעה ולא מתפתחת לשום דבר.

מסוג הספרים שמספרים לך שני סיפורים במקביל ומדלגים בינהם ב"פרקונים" השונים, כשאין חוקיות.
הקורא "נדרש" כל פעם מחדש לנחש באיזה סיפור אנחנו עכשיו, כשזה לא תמיד ברור.

כקוראת הרגשתי מרומה. השקעתי אנרגיה בלהבין.. כשבעצם, לא היה מה.
התחושה היא ששום דבר מיוחד לא באמת קורה..
ולא שלא מתוארים שם סיפורים קשים שהתחוללו עבור הגיבורה,
אבל הסיפור ניגש אליהם בדרך נוגעת לא נוגעת בצורה מרפרפת,
בסגנון שווה נפש שלא עושה לך כלום, כאילו הרגשות שטוחים.
מעין ספר עם פוטנציאל, שפשוט.. לא מגיע לשום מקום. סורי.

סיימתי אותו עם תחושה קשה של החמצה. ספר עם פוטנציאל והחמצה.

מלא קסם, אבל הסוף מאכזב, גם שאישה היא קצת פחות ממה שציפיתי אבל ,ספר מלא בניחוחות הודו
{לצערי עדין לא ביקרתי } מסע של נערה ,אישה בעולם של גדולים .

באמת סתם. מיותר לחלוטין, גם לחובבי הנוסטלגיה שביקרו בהודו ומעוניינים לשחזר במשהו את החוויה. חבל.

לא התחברתי לספר,ספר סתמי ומיותר בהחלט.

ספר נחמד, די מלנכולי. על אישה שצמצמה את עצמה וויתרה.