שיינפלד אוהב לעסוק בנושאים יהודיים, יותר מדויק, ביהודים המצויים לרוב שלא בישראל. שיינפלד, לרוב משורר, הוכנס לתודעת הקוראים עם ספרו הנהדר מעשה בטבעת. הנוכחי בא אחריו ועוסק במשפחתו שלו עצמו.
שרה ושלמה נישאו אי-שם בעשורים הראשונים של המאה העשרים, בנובוסליץ שבאוקראינה, אזור שהחליף כמה וכמה שליטים מכמה וכמה ארצות. לא שזה ממש שינה את הנוף, העיסוקים והיחסים בין היהודים לנוצרים בסביבתם. לזוג נולדו תריסר ילדים ולא כולם שרדו. מיכאל, מהאמצעיים, חטף בנערותו מכה בראש, מכה שגרמה לו לאבד את זכרונו, ובגיל 14 לערך נמצא ע"י זוג נוצרי נטול בנים. הם לקחו אותו לביתם ומשלא שב לו זכרונו, המשיכו לגדל אותו עם אחיותיו. אבל זה רק קמצוץ מהספר בן 631 העמודים.
רבות חלפו על שרה שלמה, זוג עסוק וחרוץ, יראי שמים. פרט לפרנסה היומיומית יש כמובן את עניין חיתון הילדים, היחסים בינם לבין הנוצרים, מלחמות וכובשים. שלושה חלקים לספר והראשון עוסק בהתבססותם של הזוג, הקמת הבית וגידול הילדים. החצי השני עוסק במוראות מלחמת העולם השניה, במצעד של היהודים למחנה טרנסניסטריה, הטבח שם וחזרת הניצולים לאין בתים ואין רכוש ואין כמעט משפחה.
בין לבין, שניים מילדי המשפחה מגיעים לדרום אמריקה ומתבססים שם, בעקבותיהם מגיע גם מיכאל שזכרונו שב אליו, הלך לחפש את משפחתו ולא עלה בידו לאתרם. הוא שמע על הצלחת היהודים בדרום אמריקה, פרו ואקוודור בעיקר, ונסע לשם, רק כדי להחמיץ את אחיו. בן נולד לו מאשתו האינדיאנית, שנאמר שהיא משבט יהודי קדום של שומרי שבת. הבן הוא סלומון, שבעקבות מות אביו ושריפת גופתו, עניין לא יהודי מעיקרו, הוא לוקח את האפר כדי לחפש את שרידי המשפחה באוקראינה, שאינם שם יותר. משם הוא מגיע לישראל. החלק השלישי בספר עוסק בעיקר בו.
החלק השלישי הוא חלק שאפשר לכנותו בעדינות משונה. לו יעובד הספר סרט, חלק זה הוא עם הגצים, הניצוצות וזיקוקי הדי-נור. סולומון הוא גיי. בחירתו לפזר את אפר אביו על בית הקברות בעיירה הגלילית בו גרות דודותיו, גורמות לתחיית מתים המונית, בין השאר של שרה ושלמה סבתו וסבו. כמו בחצרות מוכרות אחרות, עד מהרה באים כל החלכאים והנדכאים לבקש מזור מידיו של המשיח המופלא, שאכן מרפא. אבל משיח וגיי?
אז בסוף ולאחר תלאות, גם זוג תאומים נולדו, גם בית מקדש בעלות שרק תרומה של מיליארדר מאפשרת. ושלום על ישראל. באמת. אולי החלק השלישי משונה, אבל יהודי. משונים אנחנו, לא?
בחייו האמיתיים שיינפלד גיי. זוג ילדים נולדו לו מפונדקאית. שם הילדים כשם התאומים שנולדו לסלומון. משונים אנחנו, לא?

אני מתיישב לכתוב את הביקורת הזו, דקות מספר אחרי שהנחתי את הספר, וכעס בליבי. כעס על שנגזל ממני הסיפור הנוגה על משפחה פשוטה ויראת שמיים באירופה של תחילת המאה ה-20.
אומנם ישנם ספרים רבים כאלו, אבל אין כדרמה הגדולה בתולדות עמי כדי לפרוט, חזור ושנה, על מיתרי נפשי.

ואז הכל השתבש.

אני אתייחס לספר בשלושה חלקים, כפי שאילן שיינפלד חילקו, בתקווה שכך לא אעשה לו עוול.
ה"ספר הראשון" (חלוקה מתארת להפליא) נפתח בתיאור קורותיה של משפחה יהודית בעיירה נובוסליץ', הניצבת על גבול רוסיה-אוסטריה. שפתו של שיינפלד עושה פלאים בתיאורי המקום והאווירה, אך נראה שמוותרת קליל על התעמקות בדמויות. אולי משום ריבויין, שעל שמות כולם לא הצלחתי לעמוד עד סוף הספר (ויתברך עם ישראל בזרעו.)
הכתיבה הזו יוצרת כביכול תפאורה מעולה לרומן התקופתי הזה, אבל השחקנים לוקים בחסר. וכך, ללא רגשות אמיתיים להתחבר אליהם, אני ממשיך לגלוש מעל המילים בתקווה למצוא נקודת עוגן להתחבר אליה.
הנקודה הזו מגיעה בשבילי עם פרוץ המלחמה. אבידות הנפש ששיינפלד מתאר פורטות על מיתרי ליבי כתמיד כשמדובר בסיפורי השואה. הדמויות בשבילי נותרות שטוחות ואף אחת מהן לא הופכת בשבילי לגיבורת הסיפור, אך עצבו של עם שלם נבזק עליהן ומוסיף את הנפח הגשי ששיוועתי לו.

בעודי ממשיך וקורא בקורותי המשפחה אני מבין שלא עברתי עוד את סימון השליש הראשון של הספר, וכבר נראה הסיפור בשיאו. אני מנחש שעתיד לבוא סיפור תקומה, והתאחדות המשפחה, הסיום ה"קלאסי" לסיפור מעין זה, אבל לא מבין כיצד הוא עתיד להתפרס על פני 600 עמודים.

ה"ספר השני" משיל מעליו פתאום את סיפור המשפחה ומתמקד בסיפורו של מיכאל, הבן האובד. הרומן התקופתי לוקח תפנית חדה והופך למלודרמה לטינ-אמריקאית בשיא תפארתה. הזר שמגיע ומשתכן על גדות האמזונס, מתאהב בצעירה מקומית, שמתה בלידת בנם יחידם, שמתברר כהומוסקסואל שלא יביא לו המשכיות. ההתמקדות בדמויות ספורות לא עוזרת לשיינפלד להתעמק בנשמתן. הדמויות נותרות שטוחות ומופשטות למרות הקשיים והטרגדיות במיטב המשנה הארגנטינאים/פרואנית/אקוודורית שהוא מטיל עליהן. הסיפור הופך קשה יותר ויותר להתמדה, ואני מוצא את עצמי לעיתים מדלג על מילים כדי להחיש ולהגיע לסיומת הקלאסית לה ציפיתי. במיוחד עתה שמתגלה לפנינו הנצר האובד למשפחה, מה שמחזק את ביטחוני מה יהי סופו של הסיפור.

ואז מגיע "הספר השלישי".
All hell breaks loose.
הרומן התקופתי-מלודרמה לטינאמריקאית משנה עורה בשלישית! והופכת למדע בדיוני זחוח ומביש. מנסה לעטות את עצמו במעטה היהדות ומתערטל בעוסקו בסיפורי תמהוניים למיניהם מימים עברו. בעוד עצבי עוד חמים מההבנה שאיבדתי כאן ספר שיכולתי להינות ממנו במידת מה, חוזר שיינפלד לחתוך בעצבי המגורים ומחליט להחזיק את סיפור נטייתו המינים של גיבורו לתוך הקלחת.

אולי כאן המקום לגילוי נאות למינו. אני עצמי ביסקסואל, וחי בשלום רב עם עצמי, זהותי, ובן זוגי מזה שנה. אני גם מעודד כל עיסוק בנטיה מינית בספרות, מוזיקה, קולנוע, וכל מדיה אחרת שתעזור אם לקהילה ככולה בביסוס זכויותיה, ואם לצרכני המדיה הצעירים בהבנתם את עצמם.

ברם, העיסוק במשיח ההומו היה מיותר, ואף מכעיס. מתוך כל כך הרבה נושאים שאפשר לפתח; הכמיהה לפרטיות, למשפחה, קטנות מול המעמד והשליחות, התחבטות על צדקת הדרך, משמעות "קץ הימים" וכו' וכו', בוחר שיינפלד לעסוק בכמיהתו של גואל ישראל לזיון במועדון תל אביבי.
כשאתה בוחר נושא כל כך סבוך וטעון כדת כדי לעסוק בו בספרון המדע הבדיוני שלך, עליך לברור גם את הנושאים שתצרף לדיון. אולי אם הספר השלישי היה עוסק בגילוי כי אימו של סלומון היתה חיזרית, הייתי כועס פחות.
כך היתי מאבד רק הספר.

שפה רהוטה ויפה, שמפליאה לתאר את העולם החוצה, אך לא את הדמויות פנימה. הדמויות נותרות יבשות ושטוחות, ולא ניתן להזדהות אם אף אחת מהן, בשום שלב של הסיפור.
בחירת הנושאים תמוהה, והמעבר הפתאומי למדע בידיוני לא עושה לספר חסד. אולי כל "ספר נפרד" מן השלושה ששיינפלד מנה בתוך ספרו, היו מוצאים את קהלי יעדם.
יחדיו? 630 עמודים של בזבוז זמן משווע.

אחד הספרים שאני יכול לאמר בכנות,שהעניקו לי חוויה מרתיתה,מבכי עד שחוק ואני ממש לא מגזים. בסיפור עצמו כל כך נוגע ללב הן בתחילתו בזוועות שואת יהודי אירופה וכלה בסיום המרתק בשליש האחרון של הספר. לא רחיב בתאור התוכן כי כל מידע מוקדם יהרוס לקורא את ההפתעה,חייב לציין את שפתו של אילן שיינפלד ,העברית במיטבה ואף למדתי מילים חדשות כמו אפעה העצים...סיימתי לקוראו בערבו של יום הכיפורים וכל כך סימלי עבור נושא הספר..כן ירבו ספרים כאלו,ברכות לסופר,מומלץ בחום...המלצה: תפנו כמה ימים ושעות כי לא ניתן להפסיק את 638 העמודים לרגע.

מצטרפת לביקורת של קיל - העלילה הייתה כל כך מבטיחה והספר כתוב כל כך יפה עד שהגעתי בספר לשלב ההזוי (בעלילה) שהמשיח הגיע לעיירה...
ממש החמצה - אין לי איך להגדיר את זה אחרת.. גם הסוף תמוה.
יש תחושה שקרה לו (לאילן ) משהו באמצע כתיבת הספר - אולי משבר?
לא ברור. חבל!

יין, אוכל, סרט, שיר, ספר, אישה ועוד המון דברים אחרים שעוטפים אותנו, אפשר לנסות לבקר,להגדיר ולעיתים אף לכמת.
גוף, בוקה, מצלול, משקלים, צבע, בית, מילים, פרקים וכו'.. לכל אחד מאלו ועוד ניתן לתת מספר, ציון או הגדרה.
אבל בסופו של יום, הדבר היחידי שבאמת מגדיר לכל אחד מאיתנו את הביקורת האישית והפרטית שלו על כל אחד מהדברים הוא החוויה האישית, אם בטעם, אם במגע ואם בצלילה לתוך עולם הספר.
באופן אישי אני לא מצליח להבין מבקרים, מכל תחום שהוא (שאינם במקצוע, ולא התנסו בו), המנסים לבקר את הבסיס היצירתי של מה שחוו. אם זה ברמת הכתיבה, בחירת הצבעים, משך זמן ההתיישנות של יין וכו'...ליבי אליהם כי לטעמי הם כותבים מתוך תסכול.
לכן אני לא כותב ביקורת... אלא המלצה ואת ההמלצה הצנועה שלי על הספר "כשהמתים חזרו " אני יכול לתאר רק ברמת חווית הקריאה ותו לא. לא יכול, לא יודע וזה גם לא מקומי להתייחס למשהו אחר בסיפור.
את הספר קיבלתי במתנה, לצערי לא שמעתי עליו קודם ואת זה בכוונתי לתקן בהמלצה הזו לקוראים אחרים.

אמנם שונא מתנות יחיה אבל אני שמח על המתנה שקיבלתי ביום ההולדת שלי, כי בתוכה הייתה מתנה נוספת, 648 עמודים של חווית קריאה טוטאלית, סוחפת ומרגשת.
נזרקתי לתוך המילים, המשפטים והשפה המדהימה שבא אילן שיינפלד עשה שימוש, באופן מדויק וכמעט מחושב, עד כדי שנדמה היה לי שכל מילה נספרה, נשקלה ונמדדה.
אהבתי כל רגע, לא התעכבתי להבין, לשאול או לחשוב מה יקרה הלאה, פשוט זרמתי על גבי המילים אל תוך היובלים שהצטרפו לנחלים ושבסופו של דבר הביאו אותי אל הים הגדול.
שלושה חלקים בספר, בראשון בכיתי, בשני צחקתי ובשלישי עפתי על כנפי הדמיון.
לא נכנס לסיפור עצמו (כדי לא לקלקל לכם) או להשתלשלות האירועים ואף למעבר בין מציאות ודמיון או בין אתמול ומחר.
יכול רק לומר שחוויתי קריאה יוצאת דופן, ספר קולח, מעניין ומרתק. אינני "תולעת" ספרים אך בצניעות אומר שאני קורא ודיי הרבה, אולם אני לא זוכר אם היה ספר שבו קראתי 350 עמודים ביום אחד, אבל אני אזכור את הראשון..."כשהמתים חזרו".

מקנא בכם, אתם לפני הספר... אני כבר אחריו....קריאה מהנה

ספר טוב. לא פשוט. הזוי לחלוטין, לעיתים עד כדי גיחוך.
גלגולה של משפחה יהודית דתית משטייטל בבסרביה ערב מלחמת העולם השניה ועד ימינו.
הספר מחולק לשלושה תתי ספרים:

1. –הראשון מספר על תלאות משפחת פלדמן ערב המלחמה ובתקופתה.
משפחה לכאורה רגילה, הורים ושניים עשר ילדיהם בעיירה קטנה.
המשפחה, כמו משפחות רבות בתקופה זו, מתפצלת לארבע רוחות השמיים.
חלק מהבנים נוסעים לפרו לעשות כסף , חלק עולים ארצה וחלק נותרים ועוברים את מוראות השואה.
ההורים מאבדים לאט לאט את ילדיהם והמוות הופך להיות חלק מהותי ומרכזי בחייהם.
לאורך הספר, החל מתחילתו יש תחושה של משהו על טבעי, מסתורי , במשפחה הזו.
המוות שמקיף אותם מביא אותם להאמין בכוחות על, כמו כוחו של היער, נקמתו של הנהר וכו'.

2. הספר השני ממשיך עם אחד הבנים של המשפחה, מיכאל, שנעלם בילדותו ביער ולא שב.
הוא נפגע בתאונה וזכרונו אבד.
מיכאל מתגלגל אנה ואנה עד שמגיע לדרום אמריקה, מתחתן ומביא לעולם את סולומון.
שגדל כילד טבע נוצרי עד שבבגרותו שב ליהדותו.

3. הספר השלישי עושה תפנית חדה, מוזרה והזויה ומספר על אותו סולומון שמגלה שהוא הוא המשיח.
כאן הסיפור הופך מסאגה משפחתית לסוג של תסריט טראגי- קומי בעיניי.
סולומון מקים את המתים לתחייה ומרפא תחלואים. מיד, איך לא, פורצת מהומה ויהודים תולשים שערות של יהודים אחרים.
נביאי שקר מול משיח בן דוד.
תחיית המתים לא ממש עושה באזזז, כמו שהייתי מצפה. מלבד כתבת או צלם אחד החיים די חוזרים לשגרה.
ר' יהודה הנשיא מגיע על חמור לבן לשתות קפה ברוטשילד ולאף סטלן תל אביבי זה לא מזיז....
וכאילו זה לא מספיק, המשיח מתגלה כהומו, שנשלט ע"י שתי דודות רכלניות טרחניות שמנהלות את העולם- תרתי משמע.

שני החלקים הראשונים ריתקו אותי, כחובבת היסטוריה. השפה עשירה, העלילה מתובלת במסורות ומנהגים של עמים ושבטים אקזוטים.
משפחת פלדמן, במיקרו,מסמלת את המהפכים של העם היהודי במאה העשרים. השטייטל, החילון, הציונות, ההשכלה, התבוללות ומלחמות היהודים.
החלק השלישי, לטעמי, תלוש לגמרי. קצת נועז, טיפה שובב. עורר בי חיוך. לא מעבר.

ספר מדהים, עוצמתי וחזק!
גמעתי כל מילה הכתובה בספר, ולא יכולתי להניחו מהיד. רבים היו הרגעים שבהם התרגשתי ביחד עם הדמויות שבסיפור, ואפילו כמעט הזלתי דמעה.
הכתיבה של שיינפלד מדהימה. אין ספק שהוא ניחן בכשרון רב.
זהו אחד הספרים היותר טובים שקראתי לאחרונה, ובכלל.

אני מודה שגם אני פחות התחברתי לחלק השלישי של הספר, שהיה די חלש, הרבה פחות מעניין, וגרם לי אולי לחיוך קטן אחד. אבל למרות זאת - הספר השאיר עליי חותם כבד.

השורה התחתונה היא, שאהבתי מאוד את הספר ונהניתי ממנו. בניגוד למותחנים, סטייל רם אורן, אותם אני קוראת בין שלושה לשבעה ימים, לקח לי חודש וחצי לסיים את הספר, כיוון שהתעמקתי מאוד בכל משפט, דיאלוג, תיאור, כדי ללמוד ולהשכיל. במקרה זה, במילים "ללמוד ולהשכיל", אינני מתכוונת רק ללמידת דרכי כתיבה, אלא גם לידע ההיסטורי הרב שהעלית שם על הכתב. באופן אישי אני מאוד אוהבת תנ"ך והיסטוריה, ולמדתי המון דברים שלא ידעתי קודם לכן, על יהדות נובוסליץ, פרו, האמזונס ועוד, וגם על השבתאות, והאסכולות השונות לגבי ביאת המשיח. ברור לי שערך תחקיר במשך שנים ארוכות, הכולל איסוף פרטי הסיפור המשפחתי של אילן , קריאת מקורות מידע רבים, נסיעה למקומות המדוברים וכתיבת תיאורים בזמן אמת. אבל הדבר החשוב ביותר שלקחתי עמי, הוא האפשרויות האינסופיות שהשתמש בהן, כשהעז ללכת עם הדמיון שלך הכי רחוק שאפשר. רבי יהודה הנשיא רוכב על פרדה באמצע שדרות רוטשילד? מתים החוזרים מן המתים ומתדפקים על סף הדלת? הקמת הסנהדרין מחדש, ופילוג המדינה מחדש? מעולם לא הייתי מעלה על דעתי אפילו לדמיין את זה. בהחלט נותר בי המון חומר למחשבה בנושא ביאת המשיח, והעלית סוגיות שלא חשבתי עליהן.

מצפה בכיליון עיניים לספרו הבא.

יש משהו מרגש בלקרוא ספר על יהודים שחיים חיים בבסרביה בעיירה (שטייטל) שנקראת נובוסיליץ.
החיים בעיירה הם חיים דתיים לחלוטין, במרכז העלילה שמתרחשת ב-1927 משפחת פלדמן,שבנה בכורה שלמד את מלאכת פשיטת העורות מאביו, שלמה פלדמן, צד דובה, וזו הרגה אותו. בעקבותיו נשבע אביו להביא עוד 11 ילדים כמניין השבטים. גם 2 ילדיו הבכורים הרשל ומאיר נפטרו, ובנו הגדול יותר הבא מיכאל נעלם ביער, אף אחד לא ראה אותו ולא שמע, וצערה של האם שרה כה עמוק.
אך מיכאל לא מת, אלא הוכה ביער (כן אותו יער שמכה במשפחת פלדמן ומקללה הלוך ושוב) ע"י חיילים רוסים, איבד הכרתו ואומץ ע"י "גויים" רומנים" - זכרונו עוד ישוב לו.

הבן הבכור הבא , יענקל הופך למשומד, בשל מעשיו, וכך גם חלק מהאחים בוכר לעבור לפרו בדרום אמריקה. אלו שיישארו , יחוו על בשרם את האנשטישמיות של השואה מצד שכניהם הרומנים, אבי המשפחה ימצא את מותו וכן שניים מנכדיו.
חלק מילדיו (בנותיו - ייטי ופאני הקנאית) יסעו לישראל וינסו להקים בה את ביתם.

העלילה כמובן תנדוד גם לדרום אמריקה לפרו לעקוב אחר מעשי הילדים, אחרי כסיל , יוניינע וכן אחר מיכאל.

לאחר מכן כתוצאה ממעשיו של בנו של מיכאל שנסע לאי איקיטוס בפרו, תתחולל תחיית מתים בישראל בעירה ששמה בנת אל נביא - אז האם המשיח שב??

ספר שקשה לעזוב מהיד , באמת ספר מהנה ומעניין .
אילן שיינפלד של אחרי מעשה בטבעת, לוקח סיפור על 12 אחים - מעין שבטי ישראל ומראה את חורבנה וגאולתה של משפחה עם מוטיבים משיחיים (ברקע סיפור משיחות השקר של שבתאי צבי) .