יתכנו ספויילרים

מתנצלת מראש, אני קצת חלודה. עבר הרבה זמן מאז כתבתי ביקורת.
בהתחלה הנחתי שהספר הזה יהיה סוג של שובר סטיגמות. הילדה היפה והבלונדינית מגלה שיש בה טבע רע, ודווקא זו המנודה והמכוערת מוצאת בעצמה טוב. נשמע מקסים. הבעיה היא, שהסטיגמות רק ממשיכות להופיע.
סופי מתכערת כשהתלתלים הבלונדיניים שלה נקצצים. בתיאור של אגתה לאחר שהיא נעשית יפה, השיער שלה בלונדיני. מזכיר לי את הפרק הראשון של הדרדסים. השיער של דרדסית שחור כל עוד היא עובדת בשביל גרגמל. מישהו מוכן להסביר לי למה הבלונדיניות נחשבות ליפהפיות טובות הלב?
בספר הזה, במקום להפוך את המכוערת לטובה ואת היפה למרושעת, הדמויות פשוט מחליפות מקום. היפה עדיין טובה. הרעה עדין מכוערת. אותה הסטיגמה, פשוט אצל הנערה המקבילה.
קצת הורס את הנקודה.
חוץ מזה שלאורך הספר הצד של הרעים מתחיל להישמע טוב יותר ויותר. נכון, הם לומדים איך להתכער ואיך לבשל ילדים, אבל מטיפים להם על יופי פנימי ועל גילוי האני האמיתי שלהם. "כיעור פירושו חופש", אומר המורה להתכערות. זאת לעומת הטובים שחיים על מראות וטיפולי יופי. שתי הנערות מראות עוד בהתחלה סימנים של כוח, שמראים שהן בעצם מתאימות למקום בו הן נמצאות. סופי מצליחה להרוס אווזה, אגתה מחזירה ילדה לצורתה האנושית המקורית.
הטובים לא מתרשמים מזה במיוחד. מתוארות צרחות, בהלה, ואין שיפור משמעותי במצבה החברתי של אגתה. היא נשארת המכוערת, השונה. הנסיכים לעתיד מעדיפים את הנערות היפות, והנערות לועגות לה. הדגש שם על מראה חיצוני חזק מדי. כולן שם די ביצ'יות, אם תשאלו אותי.
הרעים? הם דווקא מתפעלים. אחד מהם אפילו מתאהב בסופי. השותפות שלה לחדר אומרות שאולי היא בכל זאת מתאימה לשם. דווקא הרעים.
זה יכול להיות שובר סטיגמות מעולה בפני עצמו, אם לא הם לא היו מתייפים לקראת הסוף. שוב, דגש על מראה חיצוני. היפים מוצאים את עצמם מכוערים.
אני חופרת, מצטערת על זה. הטוב תמיד מנצח, נשיקה של אהבת אמת, ילדים של גיבורים מעולם האגדות. כל העסק הזה. אהבתי את הספר הזה פשוט כי הוא מתוק כל כך. נסיך החלומות, בלונדינית עם אצבע שמנצנצת בורוד ומקק מדבר. שילוב כזה לא מופיע בכל ספר.

במוזיאון הטוב שבבית הספר נמצא היומן של מוכרת הגפרורים הקטנה. די מוזר, בהתחשב בזה שהיא נחשבת כאחת מה "לעדים" - שנועדו לחיות בעושר ואושר, ושאין שום מכשפה או טרול בסיפור שלה. אם אני זוכרת נכון, היא מתה קפואה בשלג עם חיוך על שפתיה, והנבל היחיד הוא האבא שסירב לתת לה לחזור הביתה בלי שמכרה את כל הגפרורים. אם היא מונצחת שם ליד גרסאות הדיסני של שלגיה וסינדרלה, אולי יש תקווה. אולי הסטיגמות לא ינצחו אחרי הכל.
או שאולי כן?

פרקי מעבר.
מכירים את אלה? שמעתם עליהם פעם? אלה הפרקים שלא תורמים הרבה מבחינת העלילה הראשית, ובכל זאת משאירים אותך בתחושה שמשהו חדש נוסף לספר. בספר טוב יש לפחות שלושה או ארבעה כאלה. מבחינת עלילה הם מיותרים, אך הכרחיים מבחינות אחרות.
יש ספרים שמצליחים להיות מדהימים גם בלי פרקי מעבר, וזה בזכות הכתיבה שלהם. כתיבה מתמרחת. המון כותבים מתחילים נופלים כשזה מגיע לצורה בה מוגשים הדברים. כשבכל שורה ראשונה, שנייה או שלישית אתה מגלה פרט חשוב חדש, הספר הופך מספר קריאה מרתק לספר מבלבל, עמוס, מוגזם. איך אפשר להנות או לכעוס על עובדה מסוימת כשהיא נוחתת עלייך במכה, מלווה בעוד שלוש או ארבע כאלה?
חשבו על זה כעל סעודה. משהו שכולל כמה וכמה מנות. אם מגישים לך אותן לפי הסדר, עם זמן המתנה ראוי בין מנה למנה, תוכל להתענג על כל ביס. לאכול בנינוחות ולשים לב למרקמים השונים ולטעמים המיוחדים. אם המנות עשויות ונראות טוב, אתה תצא מהסעודה הזו שבע ומרוצה - אלא אם כן אתה בדיאטה, ואז הארוחה הזו כמו נשלחה אלייך מהגיהנום.
אבל מה תחשוב אם יגישו לך את כל המנות יחד? הסיכוי שתוכל לאכול הכל הוא קלוש - מבחינה פסיכולוגית. יהיה לך קשה יותר להנות ממאכל מסוים בגלל התחושה שאולי האחר טוב יותר, שאתה מתמלא מדבר אחד ומפסיד את האחר. תרגיש שבע, מפוצץ, הרבה לפני שתתקרב לסיום, וזה בהנחה ולמאכלים כולם יש טעם מדהים ונראים מעוררי תיאבון.
איך תוכל להנות מכמות עצומה של מידע חדש שנמסרת לך בפרק בודד?
ברוב הספרים יש כמה עלילות בדיוק מהסיבה הזו. עלילה אחת ראשית, וכמה משניות. עלילות משניות יכולות להיות סיפורי אהבה, בגידה, סיכסוכים בין דמויות או חלומות משונים. כל דבר, כל עוד הוא לא בולט או מורכב מדי. בצורה הזו, בפרק אחד יכולים להתאסף המון פרטים התורמים לאווירת הסיפור ומוסיפים לו עומק.
לדעתי, לפחות, בספר טוב אפשר לסכם פרקים במשפט או שניים. "לוסי מגיעה לנרניה", "הארי מצורף לנבחרת הקווידיץ'", "פרסי ג'קסון במאורה של מדוזה." רוצים פרטים? תתחילו לקרוא. אפשר למלא את עשרת עמודי הפרק בתיאור המתרחש במאורע הספציפי, בתיאור הרגשת הדמויות בקשר לזה ובשיחות ביניהן. מה שלא יהיה. הפרטים האלה הם חלק מהעלילה, אבל כל המידע החדש שנוסף מסתכם בשורה. שתיים. שלוש.
בספר הזה, אונו 1? נסו 15.
רגשות מתוארים בתיאור פשוט וחסר עומק. "המחווה ריגשה אותה." "הם שמחו לראות זאת." "כולם נראו מבוהלים." אפילו רגש כמו אהבה מתואר בכמה שורות בודדות, ומעשי הדמות אחר כך לא מזכירים שמץ ממנו עד תיאור האהבה הבא, אולי 60 או מאה עמודים אחר כך. התיאורים ניתנים בשורה וקצת אלא אם כן מדובר בתיאור יצור חייזרי, ואז מדובר בפסקה שלמה שנשמעת כאילו היא נלקחה מויקיפדיה, מלאה בפרטים. כזו שצריך לחזור אליה בכל פעם כדי להבין איך ייתכן שאותו היצור מבצע תנועה מסוימת.
קצת... מתיש, הייתי אומרת.
הרעיון עצמו מצוין. על בני האדם לנטוש את כוכב הלכת האהוב שלהם לטובת אחד אחר, בו הם יחיו כפולשים. הפתיעה אותי האווירה השלווה בה מתנהל העניין. בני האדם, מלבד קבוצה קטנה בהם, משתפים פעולה באופן מלא. מליארדי בני אדם מצייתים להוראות שנותנים להם חייזרים. מליארדי בני אדם שומעים את הסיפור שלהם, מהנהנים ומבצעים את ההוראות שניתנו להם. מליארדי בני אדם נותנים אמון עיוור, ורק קבוצה של פחות מ 50 איש מתנגדת.
אתמול, כשהמשפחה שלי ואני ניסינו לצלם סרטון בפארק ציבורי וביקשנו מהאנשים באזור לא לעבור בנקודה מסוימת במשך חצי דקה, "זכינו" במטח קללות. ואנחנו אנושיים לחלוטין. למה שהמין האנושי, שמסרב להקשיב לבקשות שבאות מתוכו, יקשיב לבקשה כזו ויפקיר את עצמו ב"ידיים" של חייזרים שהסיבה היחידה לבטוח בהם היא ערימת סיפורים?
סיפורים, שיכולים בקלות להתברר כשקרים.
המין האנושי נכנס לתוך קופסאות ענקיות מחומר לא מזוהה בלי לשאול שאלות מיותרות. אני היחידה שחושבת שההיגיון כאן מעוות?

דבר מה מבשר רעות עמד באוויר באותו היום. עלים יבשים נחו על המדרכה החולית בעירבוביה, מצפים לילד אשר יפזר אותם בצחוק קליל לכל עבר, אך לא נראה כזה באופק. למעשה, הרחובות היו ריקים מתמיד.
דלתות החנות נפתחו אוטומטית בקול חריקה צורם, ומשב אוויר קר הכה בפניה. היא נכנסה פנימה בחשש, נעליה משמיעות קולות נקישה קלים עם כל צעד. ספרים נחו על השולחנות בסדר מופתי, עזובים. אדם יחיד נראה בחנות, אך מבטו היה נעוץ בחלל הריק. גם אם היה שם בגופו, הרי שמחשבתו נדדה מרחק רב הלאה. מרפקו נח ברישול על השולחן, וגופו היה רכון לפנים. שערו השחור היה ארוך וסבוך להפתיע, אסוף בגומיה חומה פשוטה על עורפו. הדבר גרם לפניו הצרות להיראות ארוכות להחריד.
היא נעצה בו מבט ארוך לפני שהסתובבה אל עבר השולחנות, בחיפוש נואש אחר מבוקשה.
כמה ספרים חלפו תחת מבטה עד שזה נמשך לו אל תמונת פניה של נערה. הספר אשר על כריכתו הופיעה תמונה זו הורם ממקומו, משאיר אחריו חלל ריק.
לא פעם חזרה ובחנה אותו, על מנת לוודא שאכן בחירתה נכונה, אך עד מהרה הונח אותו הספר מול אותו האיש, אשר קפץ ממקומו בבהלה. בהלתו התחלפה בן רגע במבט משועמם, והשקית נמסרה אליה כמו לא היה בתוכה דבר מה בעל ערך.
כשפנתה לצאת, איבדו פניה מעט מהארשת הקודרת. לו לא ידע עד כמה קלוש הסיכוי, ייתכן שהיה מזהה דבר מה בהבעתה.
בדל של חיוך.

~~~

אז כך 'מיועדים' מצא את דרכו אליי. אני מודה, היו לי ציפיות גבוהות מהספר הזה. כבר הכרתי את הסופרת מהספרים 'לנצח', 'ירח כחול' וכל שאר הספרים נטולי העלילה שהיא מצאה לנכון לכתוב, ובכל זאת היו לי ציפיות ממנו.
כן. הבנתם נכון. אני לא מעריצה גדולה של אליסון נואל. רוב הדמויות שלה שטוחות וצפויות להחריד, והעלילות בספרים שלה חוזרות על עצמן, אבל הפעם... הכריכה נראתה טובה כל כך, והשורה הראשונה בפרק הראשון גרמה לי להתאהב ("יש רגעים בחיים שבהם הכול נעצר על עומדו"). באמת האמנתי שהפעם היא תצליח.
איזו אכזבה.

אז, בקצרה: דיירה סנטוס משתגעת. היא רואה עורבים בכל מקום, חלומות על נער מסתורי רודפים אותה בשנתה (תהיה רומנטיקה ביניהם. כן, אני יודעת, גם אני הייתי בהלם), ואפילו אמא שלה התייאשה ממנה. היא נשלחת לגור עם סבתה, שמעולם לא פגשה, וזו מסבירה לה שהיא לא משוגעת ושעליה להגשים את הייעוד שלה.
נשמע מוכר?
בדיוק.
דיירה לא מביאה לנו שום דבר שמעולם לא ראינו קודם. הדמות של קאסיה מ'הבחירה' תוכל להחליף אותה ברגע, וכמוה קלודיה מ'אינקרסרון', אלי מ'תיכון לילה', או כמעט כל דמות אחרת שתעלו על דעתכם. היא דמות משוכתבת לחלוטין. לו הספר לא היה כתוב בגוף ראשון, סביר להניח שהיא לא הייתה מצליחה לתפוס את מקומה כדמות הראשית.
חבל שלא כתבו אותו בגוף שלישי.
רמת הכתיבה חביבה ביותר. היא אומנם לא מרגשת או מחברת את הקורא לסיפור בצורה דרסטית, אבל זה הרי ככה ברוב הספרים. אפשר להבין מה קורה בסיפור, ואפילו להיות מרוכז בסיפור מספיק כדי להיות מעורב חלקית בעלילה. זה כבר הישג מרשים.
אז נכון, העלילה שוחזרה כבר עשרות פעמים בשינויים קלים, הדמויות משוחזרות ולקוחות מספרים שונים, והמילה צפוי כשלעצמה לא מספיקה כדי לתאר את הספר. נכון, הוא לא ירגש, ירתק, או יצחיק אתכם, אבל...
הוא מאוד... אה... ספרי?

כמו שאפשר לראות בקטע שכתבתי בהתחלה, קניתי את הספר הזה בגלל הכריכה. בדיוק כמו את "תעתועים".
את הלקח שלי למדתי.
אם סיימתם את כל הספרים בסביבתכם, והשיעמום מאיים לאכול אתכם חיים, אתם מוזמנים להתחיל ולקרוא. מי יודע? אולי תתאהבו בו.
אני בעיקר התאכזבתי.

רק אחרי שהתחלתי לקרוא את הספר הזה, הבנתי שהוא ישראלי.
לא, אין לי שום דבר נגד ישראלים. שום דבר נגד המדינה הצעירה והחביבה שלנו. הבעיה היחידה שיש לי היא, שמצאתי כמעט בכל ספרי הנוער הישראליים... בעיות. על 'יעודו של דן' חשבתי בדיוק את אותו הדבר.
בעיות, בלשון המעטה.
תגידו, אנשים משונים שמכנים את עצמם סופרים. אתם מכירים את הנוער? אתם מבינים את הצורה בה הוא חושב? הצורה בה הוא מדבר? יש לכם מושג קלוש מה עובר לו בראש? יש לכם מושג קלוש איך הוא היה מגיב בסיטואציה מסוימת?
אולי תגידו שכן. אולי תגידו שאתם מגדלים נוער אצלכם בבית, ושאתם הייתם נוער בעבר.
יופי לכם. אם זה נוער, אני קופסת שימורים.
נוער מגיב בגסות. נוער חושב אלף פעמים לפני שהוא מדבר, כדי לצאת בצורה החזקה והמשפיעה ביותר. נוער רוצה לנסות דברים. רוצה לחוות. כל חלק מהנוער חושב בצורה שונה.
יודעים מה? אני לא כזאת מומחית נוער בעצמי, אבל מעולם לא פגשתי את הנוער שיצרתם.
נוער מנומס, חלש אופי. נוער שלא מסוגל להתמודד, ומפגין את זה בצורה הכי חזקה שאפשר. נוער שמדבר כאילו הוא בסרט מצויר.
ואני לתומי חשבתי שספר אמור להכניס אותך למציאות אחרת.

אני לא אדם מהסוג שקורא שוב את התקציר לפני שהוא מתחיל לקרוא. אני קוראת את התקציר בחנות, אבל לא מתמקדת בו יותר מדי. כשאני פותחת את הספר, אני מצפה שכל העובדות יהיו כתובות בצורה מובנת בפנים. אני לא מצפה להעביר את הפרק הראשון כשאני שואלת את עצמי איפה בדיוק הסיפור הזה קורה.
זו מדינה בעולם האמיתי? אם כן, איך זה שלא שמים לב אליה? זה עולם אחר לגמרי? אז למה מוזכרים שם אנשים ותאריכים מהעולם האמיתי?
למה אני צריכה לגלות את התשובות רק כשאני עושה הפסקה, סוגרת את הספר וקוראת את התקציר?
זה עדיין די מוזר לי. הם מייבאים לשם המון דברים, בונים שם מגדלים, משתמשים בטלפונים סלולאריים ומצרפים לשם אנשים מעולם האמיתי. הם מעבירים ספינות משם אל שאר היבשות ובחזרה, אבל אף אחד לא גילה על קיומה של הארץ הסודית שלהם?
מסתבר שאנחנו טיפשים משחשבתי.

סיפור האהבה כאן די מוזר. מלכתחילה היא לא הייתה אמורה לאהוב את הנסיכים, נכון? זה מה שכתוב. לפני שהספר התחיל, היא לא אהבה אף אחד מהם. היא הייתה אמורה לחשוב שהם די מפונקים. אם ככה, איך פתאום כשהספר מתחיל את מתרשמת מהם?! מישהו נכנס לך למוח ושיבש תהליכים? לא התאהבת במבט ראשון. לא התאהבת בתהליך. לא אהבת אותם, אבל על תחילת הסיפור אפשר לראות כמה את מתרשמת מהם, ובעיקר מארקו, ולהסיק שתהיו ביחד.
שמישהו יסביר לי למה.
לא, ברצינות. למה?! למה דווקא האהבה, שאמורה להיות כל כך מדהימה ומרגשת ולגרום לקוראות כמוני לרצות לדפדף שוב לקטעים החמודים, הורסת את המעט שעוד נשאר מהספר הזה?
יודעים מה, עזבו את זה. נניח והצורה שבה היא התאהבה שפויה לחלוטין. נניח והם התאהבו והכל מושלם.
איזו נערה בת 16 תקרא לאדם שהיא התאהבה בו "יקירי" או "אהוב שלי" ?
כן, שמעתי על 'עיניים', 'נשמה', 'חיים שלי'. אלאיה היא ממש לא נערה בסגנון הזה. היא הנערה הכי פשוטה שאפשר לחשוב עליה. כמעט כאילו האישיות שלה נספגה איפשיהו בין דפי הספר. אז למה. לעזאזל. היא קוראת לו ככה?
באיזו מציאות הנוער אמור להתחבר ולאהוב את זה?!

הו, כן, שכחתי. סליחה. מצטערת.
הסופרים הישראליים הרי לא באמת מכירים אותנו. נכון?
אולי זה בגלל שמביאים אלינו למדינה ומתרגמים רק את הספרים הטובים, שזכו להצלחה. אולי בגלל זה יש לי הרגשה שסופרים ממדינות אחרות מבינים יותר. אולי זו הסיבה. זה לא באמת משנה. העובדה היא, שהספר הזה לא הרגיש כאילו הוא נועד לי.
זה ספר שמדבר על ילדה בת 16, שהייתי שמחה לקרוא אם הוא היה יוצא כשהייתי בת 10. עכשיו...? לא, מצטערת. אני לא מסוגלת להתרשם מהדקויות העדינות שלו, אם קיימות כאלה, כשאני יודעת משהו על כתיבה.
מצטערת שאני לא מצליחה להבין איך הנוער במצוקה בישראל, הנער הקשוח שלמד לשרוד בכוחות עצמו, יכול להיות רך כל כך. מצטערת שאני לא מצליחה להבין למה אני לא מקבלת שום דבר מהרגשות החזקים שהיו אמורים לעבור שם. מצטערת שאני לא מבינה איך נערה יכולה להיות כל כך... חסרת ייחוד. להצליח ליצור דמות כזו זה כישרון בפני עצמו. חייב להיות לה אופי כולשהו, נכון? משהו שמופיע בה ואין במישהו אחר. בלתי אפשרי ליצור אדם שיהיה אנושי ואין בו שום דבר. כל אחד מיוחד בדרך שלו, נכון?
מסתבר שלא.

אחלה ספר, בקיצור. מדהים. אם תתאהבו בו, תודיעו לי. אני אארגן מספר של מוסד לחולי נפש בחיוג מקוצר.

תמיד אהבתי את הכתיבה של ריק ריירדן. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה בת 8 עם אחד מספרי "פרסי ג'קסון" יושבת ליד השולחן במטבח וקוראת, כשאמא שלי מרצה לי על כמה שלא בריא לאכול ולקרוא ביחד (נו, באמת. כאילו שזה יעצור אותי).
באמת, הכתיבה שלו מדהימה. הוא מצליח לכתוב על בני נוער ממש כאילו הוא כזה בעצמו. הדמויות שלו מלאות חיים, הדיאלוגים ביניהן מצחיקים נורא... הכל מרגיש כאילו ככה הוא נועד להיות, בניגוד לספרים אחרים שאני מבקרת תוך כדי הקריאה או יודעת שאני הייתי כותבת קצת שונה.
ריק ריירדן הוא אחד הסופרים האהובים עלי.
אבל...
עם כל הכבוד לכתיבה המדהימה שלו, די נגמרו לו הרעיונות. הוא ממחזר גיבורים כאילו הוא פעיל באיזו שהיא תנועה למען איכות הסביבה,ובכל ספר העלילה היא - בבסיסה - בדיוק אותו הדבר.
בואו נחשוב רגע על כללל הספרים שלו.
פרסי ג'קסון: 1)ילד מגלה שהוא בן של אל ויוצא למסע שבו הוא מגלה את עצמו ומונע מהעולם להיחרב.
2) הילד יוצא לעוד מסע, הפעם בלי רשות, כדי להבטיח את שלום החבר שלו ולהציל את חבריו.
3) מסע חדש, כדי לנסות לעכב את אדון הטיטאנים ולהציל את העולם.
4) המחנה בסכנה! מסע חדש בניסיון להציל אותו.
5) מלחמה נגד אדון הטיטאנים כדי להציל את העולם (סוריי ספר. אהבתי אותך. אתה כל כךך מיוחד)

סדרה חדשה! הפירמידה האדומה. 1) ילד מגלה שהוא בן של אל ויוצא למסע... (ראה 'פרסי ג'קסון')
וכ'ו.

הידעתם? עומד לצאת ספר שיאחד את 2 הסדרות האלו!

ובחזרה לנושא שלי. ריק ריירדן ממחזר. לאף אחד לא נמאס קצת מהאלים? מלפגוש את אותה דמות במשך 10 ספרים?
ובכל זאת אתן לספר הזה 5 כוכבים, כי כמו שכבר אמרתי - הכתיבה בו מדהימה.
הבחירה אם לקרוא... היא שלכם.

אם לומר את האמת, קצת קשה לי להגדיר במפורש מה אני חושבת על הספר הזה. אני כותבת את הביקורת הזו כדי לנסות להבהיר לעצמי כמה כוכבים לתת לו.
הספר הזה היה ספר שרציתי לקרוא מאז שהייתי בת 9 בערך, וראיתי את אחי הגדול קורא ממנו כל שבת לאורך חצי שנה לפחות (סיימתי אותו השבת בשעתיים וחצי, כולל הפסקות תוך כדי כדי לצעוק על אחי הקטן ובן דוד שלי שהם עושים הרבה רעש, מה שהתברר כפעילות רב-פעמית. תנסו אתם לעלות ולרדת במדרגות ולעזוב את המיטה הנעימה שלכם כי זוג ילדים לא מפסיקים לצרוח את מה שעובר להם בראש!) והסתקרנתי. מה שדי הגיוני. אבל ברגע שאחי הגדול ראה אותי מתחילה לקרוא את זה הוא לקח לי את הספר מהיד והחביא אותו בטענה ש "הספר הזה לא מתאים לבנות! זה ספר של בנים! לכי לשחק בבובות שלך או משהו כזה!"
יש לי 2 דברים לומר על זה היום:
1. הלו? תרבות המערב? מי אתה שתחליט מה לבנים ומה לבנות? חוץ מזה, את הספר הזה כתבה גם בת. לך תגיד לה קודם שזה של בנים!
2. ילדה בת 9? בובות? תסבירו לי מה ההיגיון שמסתתר כאן, כי אני לא מצליחה למצוא אותו.

בכל מקרה, כשקראתי את הספר מאוד התפעלתי מהדמויות. הן מצד אחד מורכבות ונשמעות מאוד אמינות ואמיתיות, ומצד שני לא גורעות אחת מהשניה. הרי יש אוסף שלם של גיבורים בספר, ואם הדמויות היו בולטות ומרכזיות מדי לא היה אפשר להתמקד בהם והספר היה הופך להיות ערבוביה של דמויות שונות ומשונות. הוא כזה, האמת, אבל בזמן שקוראים את הספר לא ממש אכפת. הערבוביה הזו מתמזגת מצוין.
חוץ מזה, העלילה עצמה. יש בזה פנטזיה, נקודות של אקשן, רומנטיקה... האמת, יש בספר הזה יותר ממה שחשבתי שהוא יכיל. כל אדם שאוהב פנטזיה יתחבר לספר הזה. ואני כזו.
אז למה בעצם לא הייתי בטוחה אם להמליץ עליו או לא...?

בזמן שקראתי הייתה לי הרגשה שיש דבר מה שחסר. ולא הצלחתי להבין מה. משהו שהפריע לי. אני עדיין לא מצליחה להבין מה.
אני בכל אופן ממליצה עליו. אולי אפילו תזדהו עם ההרגשה ותצליחו להגדיר אתם במה מדובר! :)

אין לי מושג קלוש מה אני רוצה לומר על הספר הזה.
בעצם, אני דווקא יודעת. יש לי מה לומר. יש לי כל כך הרבה מה לומר, שאם אסחף ואציג את הדעה שלי בצורה לגמרי מוחלטת, אני אוכל למלא ספר שלם. אולי חצי ספר. תלוי לאיזה עובי מתכוונים. זה יכול להיות די אירוני, לבקר ספר שנכתב כביקורת.
זה דווקא רעיון די מגניב... ספר שהוא לקט ביקורות. למרות ש... טוב, חלק מהביקורות יכולות לפגוע בחלק מהסופרים. תקרית מצערת שאבא שלי עדיין צוחק עליה גרמה לי להעליב סופרת מסוימת בשבוע הספר בשנה שעברה... אני ממש מקווה שהיא לא זוכרת אותי. למרות שאם הייתי אומרת מה אני באמת חושבת על אותו ספר, זה היה נגמר נורא.
ובחזרה לספר! אני לא בטוחה איך לסכם הכל... טוב, מקסימום לא תבינו מה אני רוצה לכם מהחיים.
אוהבים ספרים עם מסר? קול של המורים/מדריכים מעצבנים שמנסים לעורר התלהבות
אני לא. בד"כ ספרים עם מסר מצביעים על שיעמום ועל בית ספר, שנפטרתי ממנו רק לפני שבוע.
בכל אופן, אתם תבינו למה אני מתכוונת כשאסביר על העלילה. אם אחת הספרניות הייתה באמת קוראת את הספר הזה, הם היו ממקמים אותו במקום שונה לגמרי, ולא במדפים המיועדים לנוער. הנוער של היום לא צריך את אפי על הראש שלו.
ומיהי אפי? בעצם, מהי אפי? אפי היא מפלצת מאינווריק. זה מקום אפור ושומם. כל המפלצות נוצרות באינווריק, אבל אף אחת מהן לא חיה שם. המפלצות ניזונות מרגשות שליליים, ואיפה תמצא רגשות אם לא בעולם בני האדם?
בספר מדובר מישהי שמפלצת, אפי, חיה אצלה באף. ויום אחד מוצאת את דרכה לאינוורק ומוציאה את אפי מהאף שלה, ויחד הן לומדות להסתדר זו עם זו. הגיבורה לומדת להדחיק את הרגשות השליליים ולהיות אופטימית ומאושרת והמפלצת לומדת להפסיק לחיות על חשבון האחר וכ'ו.
יופי! כל הכבוד להן. מחיאות כפיים סוערות. הקטע הוא שהספר הזה מתפרש על פני 400 עמודים. העלילה מיועדת, לטעמי לפחות, לבני 7-10, אבל האורך? ילד בגיל הזה לא היה מתקרב לספר בעובי הזה.
אז אפי, תודה רבה ושלום. יש ספרים שעדיף לא להתעמק בהם.

למען האמת, כבר די הרבה זמן אני רוצה לכתוב ביקורת על הספר הזה. בכל פעם אני מתיישבת ליד המחשב, מתחילה, נקראת לאן שזה לא יהיה מאבדת את קו המחשבה ונאלצת להתחיל מחדש.
כן. די מבאס.
טוב, אז ככה. לכבוד פסח, לפני נצח בערך, קניתי לעצמי 2 ספרים חדשים, כדי שיהיה לי מה לקרוא בחופשה. למען האמת, פשוט רציתי את הספר תיכון לילה 2, אבל היה מבצע של 1+1 אז כבר בחרתי עוד אחד... מצטערת, ספר. עם כל הכבוד, אתה רק נספח.
כמו שכבר ברור לכולנו, חוץ מלאלה שאף פעם לא טורחים לקרוא את שם הסופר/ת (בערך שלושת רבעי מאוכלוסיית העולם...) את הספר הזה כתבה קסנדרה קלייר.
שוב, כדי להבהיר לאותם אנשים שאף פעם לא טורחים לקרוא את שם הסופר. קסנדרה קלייר זו האישה המדהימה שכתבה את הסדרה 'בני הנפילים'. יש לי דעה די ברורה לגביה. הכתיבה שלה מדהימה. תתווכחו על העלילות כמה שתרצו, אנשים. היא כותבת מעולה. אני יכולה לקרוא את הספרים שלה שוב ושוב בלי להשתעמם. (למען האמת, אני כבר עושה את זה...)
בקיצור, התחלתי לקרוא את הספר הזה בציפיות גבוהות (כי אני, כמו שכבר הבנתם, מסוג האנשים שקוראים את שם הסופר/ת), וכולן נענו.

הדמויות- מעולות. אף אחת מהן לא מושלמת או מעצבנת בטירוף (למרות שאפשר להתווכח על זה), כולן טבעיות ואמיתיות. כוכב אחד כבר.
העלילה- מרתקת. נשאבתי לתוך הסיפור!!! עוד כוכב.
הכתיבה- מדהימה. פשוט מדהים. מושלם!!!!!! 2 כוכבים נוספו!!!
וההרגשה שהייתה לי אחרי שסיימתי לקרוא משלימה את הכוכב האחרון... אני עדיין מרגישה ככה. כשיוצא הספר הבא אני דורשת שיעדכנו אותי מידית. הספר הזה עדיין מסתובב לי בראש ומעביר בי צמרמורת.

חוץ מזה, נקודת בונוס היא המשפט פתיחה.
"השד התפוצץ במטר של איכור וקרביים."
יותר טוב מזה?!

אוקיי. אני את דברי אמרתי. למה אתם עדיין קוראים את הביקורת שלי במקום את הספר- אין לי מושג.
ביי אנשים!

אני לא בטוחה אפילו איך אני אמורה להתחיל... אבל כנראה שאני חייבת להתחיל מאיפשיהו.
בואו נחשוב. צ'אט, פגישה, שקיות ספרים. כן, זה די ממצה את העניין.
טוב... בשבילי לפחות. אבל אני מניחה שאני אהיה חייבת לפרשן את עצמי.
נפגשנו אני והוני-רוז עם אנג'ל ברביעי וראינו סרט. אני לא רוצה אפילו להתחיל לדבר על הסרט. המון מזל שזה לא נושא הביקורת!
בכל אופן, חשבתי שזו תהיה הזדמנות טובה לקרוא כמה ספרים חדשים, אז החלפנו בינינו. היא נתנה לי את "אשתו של הנוסע בזמן", "קסם זדוני" ואת "אלנטריס" בתמורה ל "מלאך מכני", "סבריאל" ו"סאלי לוקהארט ומסתרי אבן האודם". עסקת חליפין נוראית. אני יודעת. יצאתי די מופסדת. מזל שהיום אנחנו נפגשות להחליף בחזרה!!!
בכל אופן, התיישבתי בשבת והתחלתי לקרוא. העלילה די פשוטה. מדובר על נערה בשם אשלין שחיה חיים נורמליים ורגילים לחלוטין, מלבד העובדה הזניחה שהיא מסוגלת לראות בני פיות - יצורים קסומים וזדוניים, שמצטיירים בכללי די נורא בעיני הקורא - והם הקיפו אותה כל חייה.
באיזה שהוא שלב בן פיות מסוים מתחיל לעקוב אחריה. ממש להיצמד אליה. בערך כמו המדבקות מחיר המעצבנות בסופרים שאתה מוריד ממוצר ונדבקות לך לאצבעות.
מסתבר שזה קינאן, מלך הקיץ, והוא מאוהב בה. מרגע זה כבר אין דרך חזרה. בחירה עומדת בפניה - להפוך לפיית קיץ או לעמוד במבחן ולנסות לגעת בשרביט של מלכת החורף בניסיון להפוך למלכת הקיץ שלו. דבר שעלול להפוך אותה לנערת חורף קפואה.
במה תבחר אשלין? מה יקרה לה לבסוף???
עם הקריאה החלו לצוף לי רעיונות לסוף. זה היה נשמע לי ספר די צפוי. ניחשתי את הסוף הקיטשי הטוב, שתמיד מופיע.
חלק מזה היה נכון. על החלק השני אפילו אני לא הייתי חושבת.

אחד הדברים שלא אהבתי בספר היו המילים, שממש לא עברו סינון בכתיבה לנוער. חוץ מהמילה "סקסי" שמופיעה שם לפחות 10 פעמים, וזה לא ספר כזה ארוך, יש עוד כל מיני קללות שאני עצמי לא מוכנה להשתמש בהן ושונאת שמשתמשים בהן בקרבתי.
בקיצור... אנג' - על מה בזבזת את הכסף שלך??