יש דבר אחד שאני לא מסוגלת לראות אף פעם בטלוויזיה וזה אונס של אישה, ילדה... זה קשה לי בצורה שאני לא יכולה להתחיל להסביר. ובתחילת הספר זה הדבר הראשון שאני פוגשת, אונס אכזרי ואלים, בלי שום הודעה מוקדמת טראח ישר לפנים! אבל כאן אין לי שלט שאני יכולה מיד להעביר, לעיניים רצון משלהן הן ממשיכות לקלוט את המילים ויחד עם העיניים גם הבטן קולטת והיא מתחילה להתהפך.
אליס סיבולד כותבת ישר ולעניין בלי חוכמות.
כל מילה בספר גרמה לי להרגיש כל כך הרבה הרגשות בבת אחת, עצב מהול בשמחה, מתח עם קמצוץ ידיעה, בכי עם חצי חיוך וכעס מאוד גדול עם מעט הבנה.
דבר אחד לא ברור לי, ראיתי הרבה נערות צעירות קוראות את הספר ואני לא מבינה איך הן הצליחו להתמודד עם התיאורים בספר. או שאני רגשנית איומה או שהן כבר לא מתרגשות מדברים כאלו... כך או כך היה לי קשה.
אבל למרות כל הקושי אני ממליצה על הספר, סיפור מחריד אבל כתיבה טובה.

אתם מכירים את זה שיש רעיון פנטסטי וביצוע בינוני מינוס? בטח שמכירים. בעיקר אם קראתם את ספריה של ג'ודי פיקו. אז הנה עוד דוגמה. סוזן סלמון נאנסת ונרצחת באכזריות, וגופתה לא נמצאת. היא יושבת במקומה המת, בגן העדן שהיא יצרה לה, כי כך זה פירושה המקורי של הכותבת למושג "גן העדן". משם היא צופה בבני משפחתה הדואגים ואז האבלים, בחבריה ומוריה מבית הספר, בחקירת המשטרה, ברוצח המתהלך ביניהם חופשי כאילו כלום. והיא מתוסכלת. היא מתוסכלת למראה תהליך האבל הכואב, מתוסכלת מחוסר האונים הסובב, מאוכזבת מההתבגרות של כולם המביאה להם חוויות חדשות ומשאירה אותה כביכול מאחור, ומהרוצח. היא בעיקר מאוכזבת מהרוצח, מההסתובבות התמימה שלו, מכך שהוא זומם להמשיך ולהרוג עוד. בניסיון לשנות את המהלכים, סוזי המתה מנסה לייצר תגובות ותחושות אצל החיים עדיין, ולגרום לתפיסת הרוצח.

עד כאן - הכל נשמע נפלא. כבר אמרתי - רעיון פנטסטי. אלא שמכאן ואילך הדברים מדרדרים, וסוף הספר נורא נורא מאכזב, מכל בחינה שהיא. ובשורה התחתונה - רגשות מעורבים. אני לא ממליצה לקרוא, אבל גם לא לזנוח. אם בחרתם לקרוא - נסו לא לבנות יותר מדי ציפיות. אולי בלעדיהן האכזבה קטנה, ויש הנאה רבה יותר בקריאה.

סיימתי לקרוא, אבל לא הבנתי אם אהבתי או לא אהבתי אותו. הרגשתי כמו הילד עם תסמונת אספרגר מספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת הלילה" שלא סבל כאשר סוגים שונים של אוכל נגעו אחד בשני כשהיו מונחים על צלחתו. הרגשתי שספר כתוב בכמה סגנונות שונים שהתערבבו אחד עם השני וזה משום מה הפריע לי. מצד שני התחברתי וחיבבתי את הדמויות.
בקיצור נשארה לי ממנו תחושה כמו אחרי אכילת גלידת פרווה - אכלתי משהו אבל לא היה לזה טעם.

כשלקחתי לידי את הספר הזה, לא חשבתי שהוא יהיה כל כך עצוב, וכל כך ישפיע עלי. אני זוכרת כמה פחדתי להמשיך ולקרוא את הספר, לאחר שקראתי את הפרק הראשון שבו תואר בפרטי פרטים מקרה איום ונורא של אונס. פחדתי להיתקל במשהו נוסף שיגרום לי לצמרמורת, ולתחושת גועל. כבר בפרק הראשון הבנתי שהספר הזה שונה מכל ספר אחר שקראתי, מפני שסוזי סלמון, הגיבורה הראשית של הספר, אשר נרצחה בגיל 14 בלבד, לא התכוונה לעזוב את העולם הזה ככה סתם מבלי לחזור ולצפות בקרוביה ולקוות בכל ליבה שהרוצח שלה יענש, מגן העדן המושלם שלה. לא קראתי עדיין ספרים שבהם מתואר גן עדן, החיים שאחרי המוות. סוזי סלמון הקסימה אותי באופייה, גרמה לי לבכות ולרחם עליה. כל כך כאב לי שהיא איננה יכולה להיות עם משפחתה האהובה, אך הכי כאב לי שהיא לא יכולה להיות יחד עם ריי, הבחור שאותו אהבה ואשר אהב אותה. הבחור הראשון והיחידי בחייה, אשר נשק לה במסדרון בית הספר.
כמה שנאתי ותיעבתי את השכן המפלצתי, שרצח ואנס את סוזי. רציתי להרוג אותו בעצמי, רציתי שיכאב לו, שהוא יסבול כמה שיותר.
סוזי סלמון תמיד תישאר גיבורת הספר האהובה עלי, ואני תמיד אחשוב עליה ועל הספר הזה.

יש לי קצת בעיות עם הרעיונות בספר.
קודם כל, הפיכת המושג "גן עדן" למקום... אהה... אפילו אין לי הגדרה מדויקת למקום שאליו הסופרת הפכה אותו, זה קצת לא אמין וצורם. תשמעו, אין לי בעיה שאנשים כותבים ספרים על העולם הבא ועל הניחושים שלהם מה יש בו אבל, לדעתי לפחות,אם זו לא קומדיה (וזו כל כך לא) אז זה עדיין חייב להיות טיפה מעורפל. לא הייתם שם, כן?
גן העדן המוצג בספר הזה לא שכנע אותי.
אישה שהתפקיד שלה לקבל את החדשים? נו באמת.
המתים יושבים להם כל היום בחוסר מעש ומסתכלים על העולם שלנו? בחייאת.

חוץ מזה ש~סוג של ספוילרים~
כשהיא יורדת למטה ומתחלפת עם רות בגוף, זה לא הסתדר לי בראש. פשוט לא. איך? למה? כמה? מה התועלת?
הייתי מבינה אם היא הייתה יורדת כדי לחשוף את מר הארווי לעולם, בכל זאת, הגיוני שהנשמה שלה חסרת מנוח כשהרוצח שלה מסתובב חופשי. אבל בשביל לשכב עם ריי? את צוחקת עלי?
ואם כבר ירדת. שכבת איתו. חשבת לעצמך להשחיל מילה על המיקום של הגופה שלך? על המיקום של מר הארווי? לא? למה?
~סוף סוג של ספוילרים~

אוקיי, אחרי הנאום המקסים הזה אני חייבת להגיד שנהניתי לקרוא. אהבתי את רוב הדמויות (הל3>) ואת השינויים שהמשפחה של סוזי עוברת. כי זה כן היה מעניין לראות את כל העליות והירידות שלהם.וזה כן היה מרגש לפעמים, בעיקר הקטעים עם אחיה הקטן ):
וכמובן, הכי חשוב, הכריכה. וואו. אני מסוגלת לשבת שעות ולחפור לכם על הכריכה. אבל אני אקצר. שימו לב שהצד השמאלי כהה והצד הימני בהיר ויש בו ענן לבן כזה, כנראה התגלמות גן עדן.
הדמות של הילדה למטה שנמלטת (מהאונס, מהצד הכהה) בעקבות הציפורים לעבר הענן (גן העדן, הצד הבהיר) נראית כמו רוח רפאים והרגליים שלה חצי מטושטשות, ותראו כמה היא נראית קטנה לעומת השדה, העץ, הכל. אנחנו ככה קטנים יחסית ליקום אנשים! זה גם מעודד וגם מרתיע למען האמת.
אה,בלי קשר לכלום, אני לגמרי מבינה למה שינו את השם מ"העצמות המקסימות". זה קריפי מדי0-0

טובב לסיכום, מי שזה מעניין אותו מה אני חושבת (אל תענו על זה><) - אני כן ממליצה לקרוא. פשוט אל תתבאסו אם תמותו וגן העדן שלכם בכלל לא יזכיר את זה שבספר;)

עדיין לא החלטתי אם זהו ספר: רומן רומנטי, ספר כיס בלשי, ספר פסיכולוגיה בגרוש או פשוט ספר שמאגד את כל אלה. מה שברורה היא התוצאה. מוגש בסופו של דבר סיפור מותח וקולח ואפילו מהנה.
הסיפור נפתח ברצח מזעזע של הילדה סוזי סלמון (כמו הדג), על ידי השכן התמהוני והמוזר מר הרווי וכל זה קורה בעיירה כל אמריקנית. זהו בעיקר סיפורם של משפחתה של הנרצחת וחבריה כפי שמובאים מנקודת מבטה של סוזי מן המרומים, מגן העדן הפרטי שלה.
מבחינתי זהו ספר: משונה, זורם, מלנכולי ועם זאת גם מצחיק, שונה, מיוחד, הזוי ומאוד נשי.

ספר חביב ולא יותר מכך. אולי מתאים לטיסות ארוכות, לא ממליצה לקרוא ביחידות כי האוירה כזאת: מדכאת, מפחידה ומצמררת.

"מבט מגן עדן". אני לא יודעת איך הגיעו בתרגום לשם הזה, אבל אין ספק שהוא הולם את הספר.
אליס סיבולד, דרך עיניה של סוזי סלמון, חושפת לקורא סיפור מופלא ומצמרר. מצד אחד - התמודדותו של כל אחד במשפחתה של סוזי, ומהצד השני - גן העדן הפרטי שלה. הסיפור גרם לי שוב לחשוב על אותו נושא שכבר הפכתי בדעתי פעמים אינספור - החיים אחרי המוות.
מעט מוזר, אבל הספר יצר אצלי תופעה, שנוצרה גם בקריאת הספר "הרוזן ממונטה כריסטו" (אמנם אז התופעה הייתה הרבה יותר חריפה, אבל לא משנה), תופעת "מה היה אילו...", מה היה אילו לא הייתה נרצחת, מה היה אילו לא הייתה חושפת את עצמה בפני רות, מה היה אילו ג'ורג' הארווי לא היה מספיק לברוח? ועוד תהיות רבות שלכאורה נראות מיותרות.
אליס סיבולד מיטיבה לתאר את השכול שבא בעקבות הרצח - אולי יותר מדי. לעתים נדמה שהיא מתעקשת להתחפר עוד ועוד בתוך השכול של המשפחה, כשהייתה יכולה במקום זאת לתאר את השיקום, שבספר, דומה שכמעט מעולם לא אירע... רגע אחד המשפחה שבורה לגמרי, וברגע הבא היא משחקת בפיקניק כאילו דבר מעולם לא קרה. אמין? לא, לא ממש...
בתחילה, הספר נראה כספר מלא רגש ועמוק, אך ממבט קרוב, גיליתי שאני מביטה בקליפה ריקה. אולי נשאר קצת בשר פרי בצדדים, אך לא הרבה. כל הרגשות המתוארים לנו אינם אלא תרמית, חזיון תעתועים. כך לפחות אני הרגשתי.
למרות זאת, אין ספק שהספר מוצלח ביותר, וכתוב בצורה רהוטה ויפה.
תמיד אמרתי שהבעיה עם מבקרים מקצועיים היא שהם מסתכלים על הצדדים הטכניים, ולא חושבים אם הם פשוט אהבו אתה הספר בלב, או לא.
עד עכשיו ביקרתי את הספר לפי צדדיו הטכניים, עכשיו הגיע תורו של הלב.
אני לא יודעת למה, אבל משהו מונע ממני להגדיר את הספר הזה מצוין. ברור לי שמשהו פגום בו, אלא שאני לא יודעת מה. משהו חסר בכתיבה של אליס סיבולד. מרכיב אחד קטנטן, אך חשוב ביותר, שבלעדיו אי אפשר לכתוב ספר מעולה. לכן נגזל מהספר הציון המהולל של חמישה כוכבים, והוא קיבל רק ארבעה. בקריטריונים שלי, גם זה הרבה מאוד.
בספר כמעט לא התרגשתי, ואני אחת שתבכה מסרטי דיסני (ולא, לא בגלל רגשנות נוסטלגית) ומכל ספר קיים. הספר היה אמור להשאיר אותי חסרת נוזלים, אך הוא לא הצליח, לא עד אותו משפט מרטיט ומצמרר, אירוני, שבו חותמת אליס את הספר ובו אחתום גם אני את ביקורתי.
"אני מאחלת לכם חיים ארוכים ומאושרים."

אני חושבת עד כמה היה הספר נשכר לו הסופרת לא היתה מנסה למצות את הסיפור.

כי הסיפור מעניין, למרות שאנחנו - בניגוד לגיבורים וגיבורי המשנה - יודעים מההתחלה מי הפושע. אנחנו מלווים את בני המשפחה ביגונם, מבינים את תגובותיהם, מתאבלים איתם. הרגשתי שהסופרת מתאמצת מדי להביא את כאב השכול ורגשות הנקם, ומחמיצה.

רעיון נפלא ויצירתי בספר הוא תאור גן העדן של סוזן. גן עדן לפי סיבולד הוא פרשנות אישית. לאנשים שונים יש גן עדן שונה. ובגן העדן של סוזן יש הרבה יופי אבל גם עצב והחמצה ותסכול.

בסך הכל ספר מעניין וגם מעורר למחשבה. והיה יכול להיות נפלא, אם הסופרת היתה מוכנה להיפרד ממנו קודם...

ספר ממש טוב, קצת קשה לקריאה, עצוב לכל אורכו, אבל מומלץ. לאחר שסיימתי לקרוא את הספר ראיתי מייד את הסרט שכרגיל נפל בהרבה מהספר.