טוב, אני חייבת להודות, זה באמת ספר נחמד. אבל לא יותר מזה.
מן ספר כזה שקוראים ברגעים שמשועממים עד מוות, או כשאין מספיק זמן להיות בספרייה ואח עצבני מצפצף לך מהאוטו שתצאי כבר כי הוא ממהר למי-יודע-לאן.
קודם כל, קצת על הספר- (כמובן) שזה חלק מטרילוגייה. הספר מציג בפנינו את סיפורם של קייט, מייקל ואמה (יתומים, כמה מפתיע.) "הנודדים בין בתי יתומים כמו מטען אבוד".
קייט, האחות הגדולה, הבוגרת והאחראית; מייקל- "המתלהב" הקטן והחכם; ואמה- טיפוס עצבני וילדותי, אימת כל בית מחסה. קצת נדוש, לא?
באופן לא צפוי ומפתיע במיוחד, מסתבר שהשלישייה המנצחת הם שלושה מיועדים, שיכולים להפעיל את כוחם האדיר והעתיק של שלושת ספרי הראשית, שהוסתרו מהעולם במשך שנים רבות.
הספר הזה מספר על אטלס האזמרגד, אחד משלושת הספרים, זה ש"סימן" את קייט ואוצר בתוכו את כוחות הזמן.
ומה קורה כשיש כוחות זמן?
שתיקת מתח
חוזרים אל העבר, ד"א!
הם חוזרים אל אותו המקום בדיוק, רק לפני שנעלמו ממנו הילדים, לפני שהסכר נהרס ולפני שהוא הפך לשממה מחרידה.
הם מגלים את האמת על משפחתם (כמובן.), נתקלים באוייבים (ברור.), מצליחים לחזור לתקופתם בריאים ושלמים (למרבה הפלא.), וגם מתקנים את העבר (כמה מפתיע.).
"אם הנבואה העתיקה אכן נכונה, המסע שלהם יכול לשנות את פני ההיסטוריה" - באמת? כי לרגע לא חשבתי אחרת.
אני לחלוטין לא מבינה מאיפה הגיעו כל השבחים על גב הספר. או שמי ששיבח לא קרא את הספר, או ששיחדו אותו.
"האנרגיה המתפרצת של הסיפור הזה מהולה בהומור... וסופו סולל את הדרך לספר ההמשך בטרילוגיה המבטיחה."
בהתחשב בעובדה שהספר הזה המציא את המילים יבש,ו חסר חוש הומור; ושאר כינויי החיבה האלה, אפשר להסיק שוושינגטון פוסט פשוט לא קרא את הספר.
"סודו של סיפור טוב טמון בדרך שבה הוא מסופר.ואטלס האזמרגד מסופר נפלא!"
אם לזה קוראים מסופר נפלא אני שניצל.
וכמו שאפשר להבין עד עכשיו... הבעייה העיקרית של הספר מקורה בדרך האיומה שבה הוא כתוב.
על חזרות ועלילות ממוחזרות אפשר ללמוד מריק ריירדן ואלפי סופרי פנטזיה אחרים, אבל אנחנו בכל זאת קוראים את הספרים שלהם, מתפוצצים מצחוק, בוכים כשהם נגמרים וסופרים את השניות עד ליציאת הספר הבא שלהם. ולמה? כי הם כתובים נהדר.
סודו של סיפור טוב באמת טמון בדרך שבה הוא מסופר. למה אפשר לשמוע את הסיפורים של סבא וסבתא שנים על גבי שנים בלי להשתעמם או להתעייף? כי הברק הזה בעיניים שלהם, ההתלהבות בקול, הדרך שבה הם מספרים; ההתרגשות - זה עושה את הכל.
ואותו הדבר לגבי ספרים.
זה ספר שלא כיף לקרוא.
באמת היה פוטנציאל, ויש גם נקודות אור, אבל לצערנו הרב, על כל אלו שולטת ביד רמה הכתיבה המעייפת הזאת.
***
ולסיכום - ספר נחמד ותו לא, מומלץ אם רוצים להירדם במצב חסר סיכוי\תקווה.
עם הספר הזה ביד, תופתעו לגלות שתמיד אפשר.
