****




ספר שני בטרילוגיה המופתית של ברנדון סנדרסון (שצעיר ממני בשנתיים, הנבלה), ובו הוא מרחיב ומעמיק את היריעה שרק החלה להתפרש בספר הראשון, ומוכיח שפנטזיה היא לא רק קסמים ומאבק מתבקש כנגד כוחות האופל. אם ב"האימפריה האחרונה" הסיפור היה ברור יחסית ומצומצם בהיקפו, אז כאן מסתבר שהעולם של סנדרסון מורכב הרבה יותר, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה חברתית או תיאולוגית, וכי קשה ביותר למלא באופן הרצוי את הוואקום שנוצר אחרי ששלטון רב שנים מגיע לקיצו, גם אם הוא נראה במבט ראשון מושחת, טוטליטארי ומרושע.

אז נכון, להתחבטויות פוליטיות, בריתות ושאלות מיוסרות והרות גורל על מהות דתית וייעוד בחיים יש פחות סקס אפיל מאשר קרבות והפלת השלטון, אבל למרות זאת לא ממש השתעממתי גם כאן, לפחות בחלק הארי של הספר. סנדרסון מוהל בכל התיאולוגיה הלא לגמרי מעניינת שבעולם המומצא-אך-אמין-להפליא שלו מספיק היגיון ושאלות שגם אנחנו עשויים לשאול את עצמנו כאן ועכשיו, כדי שזה לא יהפוך להיות מייגע ממש. על הדרך, נוספים כאן יצורים חדשים ומסקרנים, מתכות חדשות עם יכולות חדשות, וגם התפתחויות מפתיעות של חלק מהדמויות, במקביל למנה גדושה של אקשן, תככים ומלחמה.

אם הייתי מתעקש לנג'ס (כמו שהאופי המעצבן שלי מכתיב לי תכופות מדי), אז הייתי יכול לשאול כמה שאלות שקצת מערערות לי את ההיגיון הכמעט-הרמטי שעל פיו יצר סנדרסון את העולם שלו, שהוא לא בדיוק כדור הארץ אבל דומה לו קצת יותר מדי, אם אתם שואלים אותי. למה יש שמש (אחת), יממה של כדור הארץ, תופעות אקלימיות זהות (למרות הערפילים), כוח משיכה זהה, סוסים, כלבים, כלבי זאב, פירות, עצי צפצפה ירוקי עלים, מתכות זהות (ברובן), טרמינולוגיה (כמו במילים "פוליטיקה" או "אקזוטיקה" שהמקור שלהן יווני או לטיני) ובכלל, בני אדם או יצורים אנושיים עם לב ומוח ושתי עיניים? אבל בכל זאת, למרות כל זה, אני עדיין מאמין לו מספיק, וכמו ב"שר הטבעות" (אגב, יש בני אדם בארץ התיכונה?), שאר חלקי הפאזל של הסיפור המורכב הזה הדוקים ומרתקים מספיק בשביל להשאיר את הניג'וסים הקטנוניים שלי במקומם הטבעי.



****

אני מהאנשים שלא מאמינים בצירופי מקרים.
אבל אני מהאנשים המעטים שמאמינים בצירופי זמנים.
התאהבות דו צדדית למשל זה צירוף זמנים; זה אומר שאתה צריך להתאהב באותו טווח זמן כשהאדם השני גם מתאהב בך.
כשאנשים מרגישים רגשות חברות אחד לשני זה רק כאשר שניהם מרגישים בביטחון עם האדם האחר, בלי שום השגות.
זה כמו שאלת חישוב מהירות במתמטיקה- מתי שני הצדדים יפגשו?

אני מאמינה שגם צירופי זמנים מתאימים לספרים.

הקורא צריך להיות באותו מצב של הדמות, ברגשות דומים לשלה, בסיטואציה המתאימה לאווירה של הספר, במחשבות שדומות אלו שמובאות שם כדי להתחבר אליו עד עמקי נשמתו ולהרגיש שזהו, הספר הזה נכתב בדיוק בשבילו. בדיוק לעכשיו.
כולנו נתקלנו וניתקל בספרים האלה, ואני חושבת שזה משהו קסום בספרים; היכולת שלנו להתחבר אליהם בכזו אדיקות ולהרגיש שאנחנו בעצם מניחים חלק מאיתנו שמה, אם היא כבר לא הונחה שם קודם.

אני מרגישה שטרילוגיית הערפילאים של סנדרסון זה הסיפור המתאים ביותר בשבילי לצירוף הזמנים האולטימטיבי בין קורא לספר.

*

אני נזכרת בעצמי, בחודש מרץ של 2015 עם הספר הזה. אני זוכרת את השבועות הארוכים שהוא נסחב בתיק שלי לבית ספר שלי, לבית ספר הישן, כשהרוח קרה בחוץ והכל גשום, גם אצלי בפנים. לקחתי את הספר הזה, איך לא, בגלל שכולם קראו לו "מדהים".
וכסיימתי אותו אני לא יכולה לומר שקראתי לו "מדהים".
כי הוא היה טוב, טוב מאוד אפילו, אבל קצת... פחות ממה שסיפרו. הטוויסטים לא הפתיעו אותי פרט לאחרון, העלילה מעט נסחבה לי ומשהו... היה לי חסר. אהבתי אותו, לא אשקר בזה, אבל הרגשתי שהוא קצת מוערך יתר על המידה. לא יכולתי לתת לו חמישה כוכבים מלאים וזו הסיבה שלא נתתי לו דירוג כאן ואפילו לא יכולתי להסדיר את מחשבותיי כלפיו בביקורת.
אבל הדבר שנגע בי שם יותר מכל, היו הדמויות. ויותר מכולן, וין.

כשקראתי את הספר הזה, בעודי בת ארבע עשרה, היו בי הרבה השגות על בני אדם. הייתי בטוחה שכולם רעים: מרושעים, נקמנים, רמאיים, מלאי שנאה, תעבי בצע וכוח, אנוכיים, בוגדניים ושכולם ינטשו אותי, יעשו לי משהו רע, בין אם ירצו ובין אם לא, זה יקרה. כולם יעזבו, כי ככה הם בני אדם- מפלצות. כולם ישאירו לי צלקות קטנות וארגיש בגללם קטנה ולא שייכת. אני אנסה להתכווץ לפינה, אכופף את הגב, כדי שלא ישימו לב אלי וכך יפגעו בי.
ואלו היו בדיוק המחשבות של וין בספר הראשון.
ולכן התחברתי אליה כל כך. בגללה נשבעתי בקסם של הספר הזה. כי סוף סוף היתה מישהי שחשבה כמוני, אחד לאחד, ויכולתי להזדהות איתה. וכמו שקלסייר לימד אותה לבטוח באנשים, ככה אני למדתי בעצמי גם לבטוח בהם, לאט לאט, גם אחרי שסיימתי, ניסיתי. לפעמים נכשלתי. לפעמים נשברתי. לפעמים הכל חזר אלי שוב.
אבל ניסתי להזכיר לעצמי שכמו שוין גילתה שלא כולם רעים, גם אני יכולה. שלא משנה אם יש לי קול בראש שאומר אחרת, כמו שקולו של ריין לחש באוזניה שכולם יתקעו סכין בגבה, אני צריכה, כמוה, להתעלם. ולהמשיך. לא משנה כמה אני חושדת וחושבת שזה לא יצליח, שתמיד יהיה בי אור שיקווה לזה.

ועכשיו, כשאני קורבה להיות בת שש עשרה ומסתכלת על עצמי לאחור, אני רוצה לתת לי חיבוק קטן (שאני בת הארבע עשרה תדחה במהירות) ולהגיד שזה ישתפר ושאני אהיה במקום טוב יותר.
וזה באמת נכון.
למרות שגם עכשיו יש לי אתה הפעמים שאני שוב מתחילה לחשוד ולחשוב שכולם רעים, אני יודעת שזה לא לגמרי נכון. אני יודעת שיש טוב בעולם הזה ושיש אנשים שאוהבים אותי ומכבדים אותי, אנשים שתמיד ירצו לדבר איתי, אנשים שיכולים להיות רעים אבל גם טובים מבפנים. זה אל שבני האדם קנו את מלוא מקומם בליבי- אבל עדיין, אני כבר לא מרגישה מהם ניתוק וסלידה רבה כל כך כמו בעבר. היא תמיד תהיה, כמו שלוין יש את הקול של ריין לפעמים שמנסה להפיל אותה, אבל אני אנסה להתעלם ואם לא, אשבר לכמה זמן ואחזור לקום ולתת לאנשים לאהוב אותי.

וין בספר הזה היא כמוני במצבי הנוכחי- היא המצב שונה ואחר ממה שהיה לה בעבר, היא למדה לתת לאנשים לאהוב אותם ולמדה לסמוך עליהם. היא עדיין מפקפקת וחושדת תמיד, מסתכלת לצדדים, אבל תמיד הולכת למקום הבטוח שלה כשהיא מרגישה רע ונותנת לו לעודד אותה.
אני גם במקום חדש ושונה. עם אנשים שונים וישנים. אנשים שאני מרגישה שכל אחד מהם הוא מדהים בדרכו ולמדתי לסמוך ולהיפתח אליהם, שהם חברים מדהימים, לא ללכת בגב כפוף אלא ישר ובטוח, כי יש לי במה להתגאות לפעמים. ואם ארגיש שאני נופלת, ונפלתי כבר האמינו לי, הם יעזרו לי לקום.

אני לא יודעת למה, אבל בגלל זה אני מרגישה שיש ביני לבין הסדרה הזו צירוף זמנים משונה.

בספר הזה מתמודדים עם "נבל" אחר מזה שבספר הקודם, וככה גם אני אצלי. בספר הזה, כאמור, הדמויות במצב הדומה לשלי- מסתגלות למצב חדש. בספר הזה יש כיוון אחד בטוח עם אלפי דרכים להתפצל בו ולהגיע לסיפורים צדדים אחרים.

אני אוהבת בספר הזה כמעט את הכל: את הסיבוכים של העלילה, את ההרחבה בעולם הקסם, את משחקי הפוליטיקה המהנים שאני שמחה מאוד שהכניסו במקום להתמקד גל הסיפור בחלק האילומנטיקני של הסיפור, את הטוויסטים שהיו כאן שאני חושבת שהיו מבריקים הרבה יותר מאלו באימפריה האחרונה, את החברויות החדשות ואת התפתחות הדמויות- בייחוד את זו של בריזה, שכבר מהספר הראשון אהבתי יותר מכל דמות אחרת וכיום, כשסיימתי את הספר השני, אני אוהבת אותו פי אלף, הוא התפתח מאוד כדמות וכך כל דמות אחרת. אהבתי שלכל אחת יש רגעי שבירה, שהם מפקפקים באמת שלהם ובעצמם אבל תמיד קמים, מנסים לראות הלאה ולשרוד- כמו שקלסייר לימד אותם. ואותי.

כשסיימתי את האימפריה האחרונה בעבר, אהבתי אותו אבל לא התלהבתי.
אבל עכשיו, כשסיימתי את השני והשלישי עוד מעט יבוא, אני מרגישה שהטרילוגיה הזו היא חלק בלתי נפרד ממני ואמליץ לכולם לקרוא אותה.
היא קשה, קצת קשה לעקוב לפעמים, צריך הפסקות קטנות כדי לעכל את מה שקורה שם, אבל בסופו של דבר, מבינים שכל זה היה שווה את זה.

אני חושבת שבעוד כמה חודשים, שאתחיל לקרוא את הספר השלישי, המצב שלי יהיה אחר מזה שהוא היום, כמו המצב של וין. ואולי התחושות שלנו יהיו שונות אבל שתינו נתפתח למקום אחר מזה שהוא היום ושתינו נלמד עוד וניאבק עד שנקום שוב מחדש, כמו תמיד.

*

אני זכורת שלפני שנה (ויום) כתבתי כאן ביקורת שמסכמת את שנת הארבע עשרה שלי.
עכשיו כשאני עומדת לסיים את השנה החמש עשרה, אין לי הרבה מה לסכם. הכל די חזר על עצמו, פרט לכך שכתבתי כאן פחות (ולכן הביקורת חלודה) ושכן, למדתי לאהוב את עצמי קצת יותר, לא סיימתי, אבל עדיין התפתחתי. השתניתי. ואשתנה עוד. כי אנחנו תמיד נתפתח.
אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי קצת אז אסיים בכך שאומר את זה:

מסר לעצמי בת השש עשרה:
גם כשאת רוצה ליפול, תנסי להמשיך ללכת.
גם כשהכל חשוך, תמיד יש אור.
וגם כשאת שונאת את עצמך, תזכרי שיש בך גם צד אוהב.

ואולי גם בשבילכם.



נ.ב-
אני רוצה להודות לשירה שקראה יחד איתי את הספר. שסיימה אותו חמישה ימים לפני כי לא היה לי זמן לקרוא ובגלל זה נאלצה לעצור את עצמה מלהמשיך, שהתרגזה עלי שאני שוב לא עומדת ביעד הקריאה היומי שלנו ("את רק בפרק 25?! אני כבר בפרק 36!!"). שלא ספיילרה לי. ושהיא תמיד שם.
אז תודה ^^

וואו פשוט וואו
שנה אחרי הפלת השליט העליון האימפריה שרויה בכאוס..
האצילים החזקים מכריזים על עצמם כמלכים ובאים לכבוש את העיר אך כוח עתיק מתעורר גם ומתחיל לנוע על פני הארץ.
וין ואלנד מנסים להתמודד עם המלכים והמצור אך לאט לאט(אולי יותר מידי לאט לטעמי)הם מגלים את ההיסטוריה של השליט הקודם ובמה היה כרוך שלטונו.
אני לא ארחיב עוד מחשש לפגוע בקריאה אך זה ספר ממולץ ביותר למי שמכיר את הסדרה ולמי שלא שיתחיל לקרוא,ברנדון עושה פה פלאים בעלילה ואין רגע משעמם אחד.
ולסיכום במילה אחת "וואו".

אז התחלתי לקרוא את הספר עם הרבה מאוד ציפייה להמשך, אחרי הכל מדובר כאן בהמשך של האימפריה האחרונה.
בהתחלה התאכזבתי, הספר מתכנס בתוך עצמו וחופר לעומק ברגשות, עלילת הספר לא זזה הרבה והשינויים היו מעצבנים וקטנים.
ואז ברנדון סנדרסון עשה מה שהוא כל כך טוב בו, התחיל לעשות שינויים מפתיעים בעלילה.
בסופו של דבר את מאתיים העמודים האחרונים שבהם רצף האירועים צובר תאוצה ומגיע לשיא - אותם קראתי ביום אחד, הסוף גדול ומפתיע כאחד.
אז אין הרבה מה לומר על הספר הזה, הוא מפרט יותר על הדמויות ועל העולם שמסביב, הוא מציג בצורה מצויינת את הדמויות המוכרות ומעלה איומים חדשים.
לסיכום- הספר שווה קריאה, כמה שיותר מהר.

איזה ספר נורא.
הביקורת הזו, בניגוד לכל שאר הביקורות שלי, לא תכיל ספויילרים. בכלל. קשה לי עם זה, מאוד, אבל ממש עכשיו קראתי ספויילר שנכתב ללא אזהרה בביקורת על הספר השלישי, ואני כועסת כל כך שהחלטתי, לשם שינוי, להתחשב בשאר הקוראים שעדיין לא קראו את הספר ורוצים לקבל חוות דעת.
הביקורת שלי תהיה לגמרי לא אובייקטיבית. אני מתכוונת לכעוס ולהתעצבן ולשבח ושוב לכעוס במהלך כל הביקורת. אבל זה פשוט חלק ממה שהספר הזה עושה לך.
בתור התחלה, אתייחס למשפט הראשון שכתבתי: הספר הזה נורא.
הוא לא נורא בשל דמויות חסרות עומק, כתיבה כושלת או עלילה רדודה.
הוא נורא כי הוא בדיוק ההפך מכל זה. הוא מעולה. הכול מפורט כל כך, אמיתי כל כך, מדויק כל כך שאתה נכנס עמוק עמוק לתוך עלילת הספר. ולכן, היית מצפה מהסופר, שככל הנראה מודע לכישרונו, להיות עדין עם הקורא.
אבל לא.
סנדרסון מטלטל אותך, זורק אותך מנקודת מבט אחת לאחרת, מכאיב לך בנקודות הכי רגישות.
זה פשוט מרושע.
אז מכיון שהבטחתי ביקורת נטולת ספויילרים - ואני כבר מתחילה להתחרט על זה - אני לא אספר מה קרה שם בסוף, שגרם לי לכעוס כל כך.
אני בטח אמצא מישהו אומלל שלא עשה שום דבר רע בחיים שלו, ואטיח בו את כל הזעם שיש בי כלפי הסופר האכזרי הזה.
אבל רגע לפני שאעשה את זה, אני אמליץ לכם, בכאב לב, ללכת לקרוא את הספר הנורא הזה.
הוא פשוט ממש ממש טוב.

גבורה, אומץ, נחישות, אלו תכונותיו של גיבור. באימפריה האחרונה היה גיבור כזה, אמיץ, נחוש וחזק, והוא שולט במשך אלף שנים באימפריה האחרונה. אבל הדברים מסתובבים כך שהנבואות נראות מאוד מוזר לחוקרים - שומרים, ואחד מהם מנסה להבין מהי משמעותה של באר האלוהות עליה מדברות הנבואות, ומיהו גיבור העידנים הנוכחי.
גיבורי הסיפור שלנו מוצאים את עצמם בעיר נצורה, עליה צרים שני צבאות שרוצים לכובשה. מפקד אחד הצבאות הוא אביו של המלך הנוכחי, המלך שהקים אסיפת נבחרים שתעזור לו לשלוט בחוכמה. נציגי העם בוחרים להדיח את המלך שנתן להם כוח ולמסור את העיר לאביו שחונה על העיר הנצורה.
בעולם ישנם כוחות לא אנושיים שגם הם טומנים את ידם בצלחת. צבא של מפלצות מגיע, ערפילים מכסים את הארץ גם במשך היום, ותהומות - המפלצת של העידנים הקדומים חוזרת ונוסכת פחד בליבם של האנשים. כולם מרימים את עיניהם אל וין האלומנטיקנית החזקה ביותר בעולם ומצפים ממנה לישועה.
וין נמצאת בלב המלחמה, והיא לא יודעת מה לעשות, היא לא רוצה להיות רוצחת כמו המורה שלה קלסייר, היא לא יכולה להיות כמו המלך אלנד שהיא אוהבת, והיא לא יכולה להאמין כמו סייזד השומר. וין נמצאת בצומת דרכים ומנסה להבין מהו מקומה בעולם. היא רואה רוחות בערפילים, חשה בדברים מוזרים, שומעת קולות באפלה, והיא קוראת את הנבואות וחושבת שמצאה משהו בהן שיכול לעזור לה להבין.
הסיפור מלא תיאורים נפלאים של האלומנטיקה והתחכמות של השימוש במתכות, הוא רצוף קרבות ודם, וכוחות אדירים שמתנגשים האחד בשני, תככים, פוליטיקה, רומנטיקה ווין הנפלאה שמגלה את כוחותיה נמצאת בתוך כל אלו.
ספר נפלא, קצבי, סוחף, מרגש ומדהים בכל פרק מחדש.
עולם רחב יריעה של קסם, מפלצות, וקרבות זבי דם, שיצר ברנדון סנדרסון הסופר הנפלא. תהנו...

קהל היעד של הביקורת הזו הוא מן הסתם לא אנשים שקראו את הספר הראשון בטרילוגיה וחשבו שהוא נהדר או כאלה שחשבו שהוא בלתי נסבל, אלא קוראים כמוני, שקראו את הספר הראשון וחשבו שהוא "בסדר", אבל הייתה להם תקווה לשיפור בהמשך הטרילוגיה. לצערי אני לא איש בשורות, ומי שבא עם ציפיות לשיפור משמעותי, יתאכזב. הספר השני בטרילוגיה הוא עוד מאותו הדבר - ספר כתוב היטב, די משעשע, אבל עם חסרונות דומים מאוד לראשון, ואחרי מעל 1200 עמודים של שני הספרים, רציתי יותר מזה.

אחד החלקים הטובים הוא, שוב, מערכת הקסם. היו לי תקוות לשיפור ואכן יש כמה מתכות חדשות וכמה מהלכים חדשים. גם בספר הזה יש אותו שימוש יתר במנגנון ה-דחיפה/משיכה, אבל חידושים אחרים מספיקים כדי לגרום לי לרצות לקרוא יותר על זה.
הנפילה הגדולה ביותר היא, שוב לא מפתיע, הדמויות, או ליתר דיוק, ווין. אם הספר הראשון היה הסיפור הקלישאתי של הנערה הענייה המיועדת לגדולות, הספר השני הוא ההרהורים של אותה נערה לגבי מקומה בעולם וזכותה לאהוב ולהיות נאהבת. קצת מזה זה לא נורא, אבל לא כאשר זה הופך להיות אבן הפינה של הספר והסיבה העיקרית לכל פעולה. אם הייתי יכול, הייתי צועק על ווין מילה אחת: "תתבגרי".
סופו של הספר שוב מצוין. ב-100 העמודים האחרונים, לאחר שכל החלקים הפחות רלוונטיים נפתרו, המחבר מוצא זמן לכתוב פנטזיה ראויה לשמה ולהגיע ל-"באר האלוהות", שהספר אחרי הכול קרוי על שמה. זה הזכיר לי מאוד את המבנה של הספר הראשון, ומאותן הסיבות אני נותן לספר את אותו דירוג: 3 מתוך 5 כוכבים. הגעתי עד כאן אז אני אקרא את הספר השלישי, אבל אני חייב להודות שאני כבר לא מצפה ליותר מדי. אולי ווין תתבגר ותהפוך להיות יותר מעניינת, אבל יותר סביר שהיא תישאר מה שהיא ואני אשאר מה שאני.

הספר ברובו היה די באנאלי ופחות מוצלח מהראשון. הדמויות הראשיות התעסקו רוב הזמן בשאלות של "מי אני? מה אני?" ולא הפסיקו למשוך / לדחוף / לזנק ולהדוף. חוץ מזה, כמה פעמים אפשר לקרוא: "פלבל בעיניו" ו-"נחר בבוז"? למרות זאת, 4 מתוך 5 רק בזכות השליש האחרון, ובעיקר הסוף - הטוויסט הצליח לסקרן אותי ולעורר מחשבה עד כמה דת או אמונה המושרשת היטב, יכולה לשלוט בשיקול הדעת של אנשים - משכילים ומלומדים ככל שיהיו...

אז ככה חשבתי איך אפשר לכתוב בקצרה ביקורת על הספר...

אז אני אתחיל מהטוב - הסופר כותב ומציג עולם עמוק עם מלא פרטים קטנים ויפים, המיני עלילות יפות ונחמדות ובסך הכל סוף מעניין לספר עם כמה טווסטים.
בקשר לרע - יש הרגשת מריחה של נושאים מסויימים, הדמויות הראשיות פחות מעניינות מהדמויות המשניות, בנוסף יש חלק ארוך של פוליטיקה בגרוש שלא כל כך אהבתי.
אני גם נגד גיבור שהוא חזק באופן מוגזם, כימעט אלוהים..

בסך הכל נהנתי מהספר, לדעתי הוא פחות טוב מהראשון והוא סוג של גישור בין הראשון לשלישי(שאני עומד לקרוא).