• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
גוף שני יחיד

גוף שני יחיד

מאת סייד קשוע

הביקורת של Huck

תמונה של Huck
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
גוף שני יחיד

גוף שני יחיד

מאת סייד קשוע

הביקורת של Huck

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של Huck
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2010
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
אסנת קורן
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 13 שנים

“כשפותחים בפני דלת ומאירים עבורי בפנס מקומות שאני פחות נגישה אליהם זה תמיד מעניין, אם מוסיפים לזה כתי”

19/69
ביקורות על גוף שני יחיד
הבאה
אורית
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•1 דקות קריאה

כבר נכתבו הרבה ביקורות על הספר הזה. רציתי לציין היבט מסוים בספר שמשך את תשומת לבי. בתור אחד שהתגורר כמה שנים בירושלים, כסטודנט, הרגשתי שספר זה מתאר בצורה אותנטית מאד את העיר ירושלים כפי שהיא היום, במבט שלם. נקודת מבטו של הגיבור, החי באחת השכונות של מזרח העיר, כלומר, הערביות, ובכל בוקר עושה את דרכו לעיר המערבית, היהודית, מאפשרת לראות זויות של העיר שלרוב התושבים היהודים (ובוודאי למבקרים) אינה מוכרת. זאת, בנוסף לתמונות ודמויות ירושלמיות טיפוסיות לזמן הנוכחי.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של ליבנה
ליבנה
תמונה של טופי
טופי
תמונה של Mr. Vertigo
Mr. Vertigo
תמונה של נתי ק.
נתי ק.
תמונה של נצחיה
נצחיה
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של עולם
עולם
תמונה של גלית
גלית
12קוראים|גיל ממוצע57|58%נשים

על המבקר

תמונה של Huck

Huck

ותיק
חבר מזה 14 שנים
70 ביקורות•4 נבחרות•751 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•הסטוריה עתיקה
תמונה של Huck
Huck
ותיק
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות70
ביקורות נבחרות4
לייקים שקיבל751
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת14ספרות מקורית13הסטוריה עתיקה5

דיון על הביקורת

5 תגובות
Huck
Huck•לפני 13 שנים

גם אחד מגיבורי הספר מגיע מהמשולש

בלי להיכנס לדקויות, לפחות אחת מהדמויות בספר (הצעיר הערבי שמתחזה ליהודי) הוא צעיר ערבי מכפר במשולש, שבא ללמוד/לעבוד בירושלים, ומתגורר במזרח העיר. הוא, בדומה למחבר, שייך ולא שייך לאוכלוסייה הערבית בעיר (לא זכור לי אם נאמר משהו על מוצאו של עורך הדין הערבי). בכל מקרה תודה על התגובות.
נתי ק.
נתי ק. •לפני 13 שנים

לצערי מוכר מאוד:-)

Mr. Vertigo
Mr. Vertigo•לפני 13 שנים

צודקת...

היתה לי לרגע בעיית קשב וריכוז.
נתי ק.
נתי ק. •לפני 13 שנים

בן, מה הקשר?

"...נקודת מבטו של הגיבור, החי באחת השכונות של מזרח העיר..." זה רק אומר שקשוע עשה מבחינת כותב הביקורת, תחקיר מעולה.
Mr. Vertigo
Mr. Vertigo•לפני 13 שנים

הוא במקור מטירה...

ואין שום קשר בינו לבין מזרח ירושלים. הוא גר בשכונה יהודית, וכמעט כל לילה הוא סוגר בפאב החביב עליו עם כוס וויסקי.
5 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של Huck

על דעת עצמו

על דעת עצמו

נורית גרץ

הביוגרפיה של עמוס קינן כתובה באופן שלא דומה לאף ביוגרפיה שקראתי. עמוס קינן בעצמו לא יכול היה לספר את סיפור חייו טוב יותר. הספר משלב קטעי זכרונות מקוטעים, ראיונות, וציטוטים מספריו, המתכתבים עם האירועים המכוננים של חייו.

הדבר הכי בולט לאורך כל הספר הוא חוסר השקט שלו, מילדותו ועד הדף האחרון בספר. אין לו רגע מנוחה. תחושה מתמדת של החמצה, של אובדן, של כעס. נראה שהוא תמיד דאג באופן מודע או לא מודע לגרום לעצמו להיות מורחק לשוליים. להיות בשוליים ולנסות לחתור קדימה בדרך אחרת, שכמעט תמיד נראית חסרת סיכוי.

אי אפשר שלא לגלות אמפתיה לילד שחש שלא מבינים אותו, שגדל לאב שחי גם הוא בתחושה שלא מבינים אותו. האב ניסה לשוב ולהיאחז בחלום אוטופי ללא הצלחה, לחזור לאיזה גן עדן אבוד שהוא היה בטוח שמחכה לו אי שם ברוסיה הסובייטית, עד שאושפז בבית-חולים לחולי נפש. הילד גדל להיות צעיר אידיאליסט שחש שרוב בני דורו חיים בשקר, וחלם להגשים את המדינה האידיאלית בדם ואש. רק שכאשר פרצה המלחמה הוא גילה שהוא נלחם את הקרב הלא נכון, את המלחמה הלא נכונה, באויב הלא נכון.

והפצע הזה מלווה אותו כנראה מאז ועד למותו, או עד ליום שלקה באלצהיימר. החלום ניטע בו בילדותו בתל-אביב, על רקע תנועות הנוער הסוציאליסטיות בהן היה חבר, ולאור האב הסוציאלסט, שהיה שבע אכזבות מהחיים בארץ ישראל. החלום הזה התנפץ לרסיסים כשפרצה מלחמת העצמאות, המלחמה הלא-נכונה בעיני עמוס. הניגוד בין החלום למציאות הגיע לשיאו בקרב דיר יאסין, שמה שאירע בו רדף אותו כל חייו וגרם לו להדחיק חלק מזכרונותיו משם.

נראה שכל המשך חייו של קינן הוא ניסיון מתמשך לתקן את מה שעוות ולברוח מזכרונותיו, מכישלונותיו ואולי גם מכישלונו של אביו. הוא ניסה לתקן בדרכו (האלימה) את המדינה בשנותיה הראשונות, וכשכשל, ברח ממנה לצרפת. ברח מצרפת כדי להתגעגע לארץ. את המדינה הוא לא הצליח לתקן, ואת חלומותיו המשתנים על פיוס וחיים משותפים בין יהודים לערבים בארץ (הוא עבר בחייו תחנות פוליטיות רבות ואף סותרות במידה מסויימת: מהלח"י דרך הכנענים ועד לשמאל שדרש את חלוקת הארץ והקמת מדינה פלסטינית) הוא ראה מתנפצים בזה אחר זה. את השקט הוא מצא אולי באהבתו האחרונה, וקרוב לוודאי שבשכחה שנפלה עליו בשנותיו האחרונות.

אף על פי שקראתי רק מעט מספריו וטוריו, הייתי מרותק לספר, גם בשל אופן כתיבתו וגם בשל ההיסטוריה של הארץ, שמשתקפת בו באופן לא שגרתי. זהו מבט מהשוליים של אדם, שהחצים ששלח במדינתו ובעמו באו ממקום של אהבה וגעגוע.

משהו נורא קרה לו ליואל
כשהגבעות הירוקות לבשו אדום
נפל עליו מסך שחור
משהו נורא קרה לו ליואל
ועכשיו הוא תועה כמו כדור
(מתוך "בצד של הטובים", רונה קינן, מהאלבום "שירים ליואל", שנכתב בהשראת סיפור חייו של אביה).

לפני שנתיים•Huck
ציוויליזציות

ציוויליזציות

לורן בינה

היסטוריה חלופית - או "מה היה קורה אילו?" - אומרים שהיסטוריונים לא אוהבים את השאלה הזו, כי אי אפשר באמת לדעת איך שינוי באירוע אחד (או שניים או שלושה) ישפיע על מהלך ההיסטוריה. נו אז מה? מותר לדמיין, וזו גם דרך לגיטימית לדון בחשיבותם של מאורעות כאלה או אחרים, ועל הדרך להרחיב את הסקרנות ללמוד על אירועים ותהליכים אחרים.
אחת השאלות הגדולות בהיסטוריה העולמית היא כיצד דווקא הציוויליזציה האירופית השתלטה על העולם, מהלך שתחילתו נקשרת בעיקר בכיבוש יבשת אמריקה. אחד הספרים הפופולריים שעסקו בשאלה הזו נקרא "רובים, חיידקים ופלדה". בספר הזה נטען שלאירופים המעטים שהגיעו לאמריקה היו שני יתרונות טכנולוגיים - פלדה ואבק שריפה - ויתרון ביולוגי נוסף - עמידות למחלות שהתפשטו באירופה במגפות של ימי-הביניים. אבל מה היה קורה אילו יתרונות אלה לא היו קיימים? זה בגדול הרעיון עליו מבוסס הספר הזה. אגב, למי שלא קרא את הספר "רובים, חיידקים ופלדה" (שבינתיים גם נכתבו עליו לא מעט ביקורות), אפשר גם פשוט להאזין לפודקסט "התשובה", שם יש פרק על השאלה הזו.
אז מה קורה להיסטוריה כשאירוע מכריע משתנה? או אפילו אירוע קטן? לפי גישת "אפקט הפרפר" אירוע קטן יכול לגרור שרשרת של אירועים שישנו את מהלך ההיסטוריה. גישה אחרת גורסת שההיסטוריה היא כמו נהר גדול, שאם זורקים אליו אבן זה לא ממש משנה את מהלכו. הספר הזה נוקט במעין גישת ביניים: אירועים בודדים יכולים לשנות את ההיסטוריה (כמו הגעת הידע על הפקת הברזל והפלדה לאמריקה 500 שנה טרם נחיתת הספרדים הראשונים על אדמתה), אולם מצד שני, נראה שאת "תנועת הלוחות הטקטוניים" של ההיסטוריה - תהליכים שמושפעים מגורמי יסוד כמו הבדלים גיאוגרפיים - לא משתנים בהכרח כתוצאה מאירועים נקודתיים.
הספר כתוב באופן די קליל וקולח, ולפעמים לא מתאמץ מדי לספק תרחישים סבירים למהלך האירועים. אני לא יכול לומר שהשתכנעתי מהאופן בו האינקה עלו על ספינות והפליגו לאירופה, אולם מה שמעניין הוא מה שמתרחש באירופה בעקבות זאת. גם ללא גילוי אמריקה, אירופה עמדה באותה עת באמצע מהלכם של שינויים היסטוריים עמוקים ביותר. מה היה קורה לאירופה תחת שלטון זר של מעצמה לא נוצרית, בעלת מסורות וערכים שונות למדי מאלו של אירופה? תחת אימפריה שהכירה שיטה כלכלית שונה בתכלית מזו שהתפתחה באירופה?
במהלך העלילה מתרחשים אירועים מקבילים לאירועים מוכרים מההיסטוריה שלנו, לעתים עם אותם שחקנים ולעתים עם שחקנים מחליפים, שהם בבחינת הנהר הלא משתנה גם כשזורקים אליו אבן. המאבקים הבין מדינתיים הם אותם מאבקים, גם אם ההנהגה אינה בדיוק אותה הנהגה. בין היתר אנו ניתקל בדמותו של מיגל דה סרוונטס, שגם בהיסטוריה זו נפצע ונפל בשבי במסגרת אותו קרב מפורסם במצר לפנטה, אולם הפעם מצדו השני של המתרס.
אולם לפעמים יש גם שינויים משמעותיים יותר. מלחמות הדת של אירופה והרפורמה הפרוטסטנטית של לותר מקבלים מהלכים מפתיעים תחת צלה של אימפריה אלילית שהגיעה במפתיע מעבר לים. גם המאבקים הכלכליים-חברתיים באירופה מקבלים תפנית מפתיעה בצלה של האימפריה שלא הכירה כל כך את שיטות המסחר וחלוקת הרכוש המקובלות באירופה.
לסיכום: ספר מעניין, משעשע לפעמים, כתוב בצורה קלילה (אך לעתים קלילה מדי ולא מספיק משכנעת), אולם בהחלט מעורר עניין להעמיק את הידע ההיסטורי על התקופה ועל האימפריות והציוויליזציות השונות המככבות בה. כעת אני שקוע בספרים על הרפורמציה ועל אירופה של ראשית העת החדשה. אולי כדאי גם לקרוא יותר על האינקה ושאר תרבויות אמריקה.

לפני שנתיים•Huck
ספרי יעקב

ספרי יעקב

אולגה טוקרצ'וק

באחד הטורים של אדם ברוך, שכתב בנושאים רבים הקשורים לעולם ההלכה והתרבות היהודית, הוא תיאר דמויות שלא ברור לי עד כמה הן מבוססות על דמויות אמתיות (הוא טען שכן), המשתייכות לקהילת צללים שאולי מתקיימת עדיין בקרב קהילות יהודיות מסויימות. אלו צאצאי מאמיני שבתאי צבי וממשיך דרכו, יעקב פרנק. אדם ברוך תיאר דמויות שחיות בתוך תערובת של מיסטיקה, אמונות טפלות ואף מאגיה אפלה, מעורבות באמונה תמימה עד כדי עיוות חסר היגיון. הסיפורים הללו עוררו בי מאז את הסקרנות והדימיון לגבי הדמויות הללו ומאמיניהן.

למי שלא מכיר - שבתאי צבי היה יהודי שהכריז על עצמו במהלך המאה ה-16 כמשיח וסחף אחריו המונים בקרב קהילות היהודים ברחבי האימפריה העות'מאנית וגם באירופה, עד שהתאסלם, בצעד שהביא לשבר נוראי בקרב מאמיניו. למרות זאת עד היום ישנם צאצאים של מאמיניו, בעיקר בטורקיה, שחיים כמוסלמים אולם שומרים על מאפיינים של אמונתם, והם ידועים כ"דונמה". יעקב פרנק חי כמאה שנה אחריו, בפולין, ונחשב למעין יורש שלו. גם הוא סחף אחריו מאמינים רבים, בעיקר מקרב מאמיניו של שבתאי צבי.

הרבה נכתב על שתי הדמויות, בעיקר גידופים, למען האמת, ובמיוחד על יעקב פרנק. למה? אולי כי מבין השניים, הוא היה הצבעוני יותר, ובעיקר השערורייתי יותר. סביבו נקשרו הרבה תיאורים של פולחנים מיניים וגם הוא ניהל סביבו מעין חצר, בעלת מאפיינים רבים של כת, והרבה כסף היה מעורב בזה, כמובן.

מובן שכאשר יצא הספר הזה לאור בעברית מיהרתי לקנות אותו (זה היה בימי הסגר הראשון, והחנות היתה סגורה באופן רשמי, אז זו היתה קניה קצת מחתרתית שגם זיכתה אותי בכוס קפה כשהוסר הסגר). זהו ספר עב כרס, וחשבתי שזה הזמן הכי מתאים לקרוא אותו. בסופו של דבר לקח לי הרבה יותר זמן ממה שחשבתי לסיים אותו, אבל בכל זאת הוא סיקרן אותי מספיק כדי לא להניח אותו באמצע.

הספר מצליח לפרק את הדימוי השטחי של יעקב פרנק ומאמיניו. זוהי אכן כת במידה רבה, אולם אין זה אומר שכל כולה שרלטנות. יש גם רעיונות אותנטיים, ויש אמונה תמימה, וגם יחסים של קרבה אמתית בין המאמינים. ויש גם הקשר היסטורי וגאוגרפי שחשוב להכיר. זירת ההתרחשות של הספר היא המרחב בו צמח הריכוז היהודי הגדול והחשוב ביותר עד ראשית המאה ה-20 - המרחב של אוקראינה ופולין של היום. רק מה שלא ידוע או נשכח מרבים מאיתנו הוא שמרחב זה היה נתון גם להשפעה רבה של האימפריה העות'מאנית. התקופה בה מדובר היא ראשית העת המודרנית - עם ראשית צמיחת החילוניות ועל סיפה של המהפיכה הצרפתית והמהפיכה האזרחית שהיא תביא איתה לאירופה, ובהמשך לקהילות היהודים. הסיפור של פרנק ומאמיניו פתאום נראה אחרת, כניסיון חלוצי, גם אם קצת משונה, לצאת מהיהדות המסורתית אל המודרניות.

מעניין לציין שפרנק כמעט הצליח לקראת סוף ימיו להשיג נחלה למאמיניו שתהיה מעין אוטונומיה/מדינה עצמאית. אולם בעוד שבתאי צבי זכה להערכה מחודשת מסויימת מידי הוגים ציוניים, כאדם שהקדים את זמנו, פרנק המשיך להיחשב מוקצה בעיני כותבים יהודיים, גם אם היו רחוקים מאד מהתפיסות של הרבנים שהחרימו אותו בזמנו.

זהו ספר למיטיבי לכת, לרצי מרתון, שמנסה להפיח חיים במציאות בה התרחשה פרשה מיוחדת זו, ומנסה להציג את המציאות כפי שהיא משתקפת בעיני המשתתפים בפרשה זו. המחברת עושה זאת במיומנות, אולם הספר עמוס באירועים ודמויות, שלרבות מהן גם שמות מאד דומים, כך שמאד קשה לעקוב אחרי קורות דמות מסויימת לאורך הספר. בסופו של דבר, חשתי שאני נאלץ "לזרום" עם עלילת הספר, שנאמנה מאד לאירועים ההיסטוריים, אך בתוכה נשזרים אירועים ודמויות רבות שהוספו ע"י המחברת, על מנת לתת את הזוית האנושית של ההיסטוריה, וגם את האקראיות הרבה שיש בתוכה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•Huck
בפאטאגוניה

בפאטאגוניה

ברוס צ'טווין

גם אני עשיתי טיול ארוך אחרי צבא, לדרום אמריקה. האזור היפה ביותר בו ביקרתי, הבלתי-נשכח מכולם, היה פטאגוניה: קרחונים, פיורדים, יערות ומישורי עשב אין-סופיים. אבל למען האמת, טיולי התרמילאים שנעשים היום, וגם זה שאני עשיתי, כבר אינם כל כך הרפתקניים כפי שהיו בעידן שקדם להמצאת האינטרנט. הספר "בפטאגוניה" נכתב על מסע שנערך בחבל ארץ זה בשנות ה-70 - עידן ועידנים לפני זמננו. אולי התקופה האחרונה שעוד ניתן היה לערוך מסעות אמתיים ולא צפויים בעולם, כאשר העולם עוד היה מחולק לגושים, הרבה מהתקשורת עדיין נעשה באמצעות הדואר, וכנראה שגם מדריכי "לונלי פלאנט" (זוכרים את זה? מה שהיה לפני טריפאדוויזר?) עוד לא נכתבו.

זהו מסע שמתחיל בפיסת חיה קדמונית שהגיעה פעם בדרך לא דרך לביתו של המחבר באנגליה מאיזה דוד רחוק שהיה רב חובל. אותו רב-חובל, לאחר שספינתו נטרפה, התיישב בקצה הדרומי של היבשת. ממש סיפור שכאילו נלקח מספריו של ויליאם דפו, ז'ול וורן או ג'וזף קונראד. הוא פוגש בדרכו איים של תרבות אנגלית, וגם וולשית או סקוטית, חוות שנאבקות על קיומן, מול פגעי הטבע ומול פגעי השלטון, וגם מנסות לקיים איזה אי של שלווה, של בית, בתוך המרחבים השוממים.

זוהי פטאגוניה אחרת, לא של נופים פוטוגניים. זוהי ארץ קשוחה, ארץ ספר בכל המובנים: גם הפיסי, אבל גם התרבותי. פה ושם עוד מתגלים שרידיה האחרונים בהחלט של תרבות האינדיאנים שפעם התקיימה בה, ומאחורי פנים מחייכות ומסבירות פנים, בתוך חוות מכניסות אורחים במידה יוצאת דופן, מסתתרים לפעמים סיפורים מזעזעים של אלימות והשמדה, הג'נוסייד של האינדיאנים של פטאגוניה. נראה שלא פלא שמצאו כאן מקלט גם כמה פושעים נאציים לשעבר.

זה היה "המערב הפרוע" של דרום אמריקה, שגם הזמין אליו הרפתקנים מכל הסוגים ונמלטים מהחוק מכל הסוגים. זו היתה זירת ההתרחשות של כמה מהניסיונות המהפכניים והאנרכיסטיים ביותר שידעה יבשת דרום אמריקה. אבל כל המרכיבים הללו נבלעו בסופו של דבר לתוך המישורים האין-סופיים של הפמפס, של חוות הבקר הענקיות, המישורים שעדיין יכולים להכיל בתוכם סיפורים שהם ספק אמיתיים ספק אגדה, על יצורים מפלצתיים או פרה-היסטוריים שעוד שרדו להם פה ושם. מתוך פגישותיו עולים עשרות סיפורים שיכולים להוות בסיס מצויין לרומן של ריאליזם מאגי, מהסוג שאנו מכירים מהספרות הדרום-אמריקאית, אבל הרבה יותר ריאלי, ואולי גם הרבה יותר אפל.

נ.ב. - ספרי מסע זה ממש נפלא לתקופת סגר כזו.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Huck
היצירה בשחור

היצירה בשחור

מרגריט יורסנאר

"לא נתתיך לא פנים, לא מקום משלך, אף לא כל סגולה שתייחד אותך, הוי אדם, על-מנת שתרצה בפניך, במקומך ובסגולותיך, תשיגם ותרכשם בעצמך… לא עשיתיך לא שמימי ולא ארצי, לא בן-תמותה ולא בן-אלמוות, על-מנת שבכוחות עצמך, באופן חופשי, כצייר טוב או כפסל זריז, תשלים את דמותך שלך...".

זהו ציטוט המובא בראשית הספר הלקוח מתוך "מסה על כבוד האדם", שנכתבה בידי ג'ובאני פיקו דה לה מירנדולה, פילוסוף בן המאה ה-15, שנחשב לאחד מאבות ההומניזם. דברים אלה מייצגים את רוח תקופת הרנסנס, ההשתחררות מכבלי הכנסיה ומימי הביניים אל עבר המחשבה החופשית. יחד עם המחשבה החופשית באה גם האחריות הגדולה של האדם על גורלו - לא עוד ציות עיוור לכנסיה (ובהמשך - גם לא ציות עיוור לאצולה ולמלוכה, ששלטה בעולם החילוני).

זנון, גיבור הספר, הוא דמות בדיונית שקורות חייה הם ציר העלילה של הספר. בחייו הוא מייצג את רוח התקופה. במסעותיו הוא מחפש אחר גבולות התבונה, בעולם הפיסי ולא פחות מזה בעולם הרוחני. הוא אלכימאי - מקצוע שעבר מהעולם אבל הניח את היסודות למדע הכימיה. הוא גם איש דת, ובחסות הממסד הדתי הוא גם פועל, אולם הוא כבר מזמן חדל לקבל בלי פקפוק את הדוגמות של העולם הקתולי ואינו עיוור למגרעות עולם זה גם בתחום המוסר והצדק.

כאלכימאי, הוא עוסק בחיפוש אחר דרכים להפיק זהב מחומרים אחרים (מטרת העל של מקצוע האלכימיה, אותה מלאכה הידועה גם בשם "היצירה בשחור", שממנה נגזר שם הספר), אך גם מוצא עצמו עוסק מדי פעם כרופא בהזמנת גורמים שונים. בדרכי חקירותיו נרמזת בדמותו דמותם של פורצי הדרך בחקר הטבע של תקופתו (לאונרדו דה-וינצ'י ואחרים). במקביל לחיפושיו הכושלים אחר הדרכים להפיק זהב הוא מנסה למצוא את שביל הזהב של האמונה והמוסר, שביל המתינות (בכך יש רמיזות לדמות היסטורית בת התקופה, ארסמוס מרוטרדם, שניסה להציל את הקתוליות מעצמה טרם הפיצול של הרפורמציה).

הספר מלווה את זנון במסעותיו/בריחותיו ברחבי אירופה של ראשית המאה ה-16 - תקופה רוויית מלחמות דת, בהן מנסה הממסד הקתולי לשמור את אחיזתו באירופה כנגד תנועות כפירה/רפורמציה שונות, אשר כל אחת מהן בטוחה באמת שהיא מחזיקה. זוהי גם תקופה של שינויים כלכליים רבים, עיור מואץ, התרחבות גבולות המסחר, ויחד איתן - המגיפות… במהלך חייו מייצג זנון את המאבק לשימוש בכוחה של התבונה כנגד הכאוס, כנגד אי-הוודאות וכנגד הקנאות.

זהו ספר ל"מיטיבי לכת". כתוב בצורה משובחת, עם רפרנסים לאירועים ודמויות היסטוריים רבים בתקופה המרתקת הזו. אין כאן עלילה דרמטית מלאת תהפוכות, למרות האירועים ההיסטוריים הדרמטיים הרבים שנמצאים ברקע לעלילה. יש כאן תיאור של מאבק נחוש וסבלני של הגיבור לשמור על עצמו כיצור תבוני, כיצור בעל כבוד, כמי שעד הרגע האחרון יש בידיו בחירה, איזו שהיא בחירה, כיצד לנהוג בעולם אליו נקלע.

זהו הספר השלישי מאת המחברת הזו שקראתי ואהבתי. מומלץ.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Huck
אגדה אורבנית

אגדה אורבנית

נחום כהן

נתחיל עם אנקדוטה או שתיים. הרבה כבר נאמר ונכתב על תל-אביב, על העיר הלבנה שכבר קיבלה לפני כמה שנים הכרה מאונסק"ו כאתר מורשת עולמית בשל אדריכלות הבאוהאוס הנפוצה בה (למרבה האירוניה רבים מהמבקרים בעיר, בעיקר הישראלים, לא מבינים מה ההתרגשות מהסגנון הזה ויותר מתרגשים מהבניינים בעלי הסגנון האקלקטי, שמזכיר יותר את הבניה באירופה אבל נחשב בעיני אדריכלים רבים כקיטשי). אבל לא הרבה יודעים שיש עוד נקודה ייחודית לעיר הזו - התכנון שלה. רבים מכם אולי ירימו גבה (או שתיים), כי אוהבים כאן להתלונן על רמת התכנון העירוני (ויש על מה, אבל לא תמיד על מה שחושבים), אבל התכנון העירוני של תל-אביב ההיסטורית הוא ייחודי בקנה מידה עולמי, וזוכה דווקא להערכה רבה.

אז הספר הזה עוסק בתכנית העירונית הראשונה שהוכנה לתל-אביב, ב-1925, ע"י סיר פטריק גדס, שכלל לא היה אדריכל או מתכנן ערים בהכשרתו (אנקדוטה ראשונה). למרות זאת, התכנית הזו נחשבת לתכנית העירונית המוצלחת ביותר שהוכנה במאה ה-20 (אנקדוטה שניה, ובעצם לא רק אנקדוטה). התכנית הזו מקיפה את השטח התחום בין הירקון בצפון, רחוב אבן-גבירול במזרח, וגבול לא מאד ברור בדרום (מצפון לדרך יפו, אזור נווה צדק ורחוב הרצל). באופן לא מפתיע זה האזור המבוקש ביותר בתל-אביב היום (אנקדוטה שלישית - התמזל מזלי ואני גר ממש בלב האזור הזה היום). הסיבה לכך לטענת המחבר היא במידה רבה אותה תכנית, ובכך עוסק הספר הזה.

אז מסתבר שמקצוע התכנון העירוני, שהתפתח בעיקר במאה ה-20 כתחום נפרד, נכשל בתכנון ערים חדשות כמעט בכל מקום בעולם, ויצר למעשה פרברים מנומנמים ולא ערים דינמיות. הרצון לנטרל את ההשפעות המזיקות של העיר, כמו זיהום וצפיפות לא נעימה, הביא ברוב הפעמים להרג התכונות החיוביות של ערים, שקשורות בעיקר לדינמיות הרבה שלה ולמפגשים שהיא מאפשרת בין תושביה (דוגמה מישראל - מודיעין, או כמעט כל ישוב עירוני שהוקם כאן אחרי קום המדינה). בכך מתייחדת תכנית גדס, שהצליחה ליצור עיר חדשה שהיא גם נעימה למגורים וגם רחוקה מלהרגיש כפרבר מנומנם (הכוונה היא לאותו אזור של התכנית ולא לכל תל-אביב).

המחבר מנתח בפירוט את מרכיבי התכנית תוך השוואתה לתכניות אחרות, בעבר ובהווה, אשר הפכו אותה לכה מוצלחת לדעתו ולדעת רבים אחרים. מרכיב עיקרי שתרם להצלחת התכנית הוא מתאר הרחובות (הגריד), שחלק חשוב ממנו הוא אותו בלוק תל-אביבי, התחום בין צירי התחבורה הראשיים אך מספק אינטימיות ופרטיות לגרים בתחומו (כולל גינה ציבורית קטנה ושימושית מאד). כמי שגר באזור זה היום אין לי אלא להסכים מאד עם הדברים. הוא אף מנסה להסביר מדוע לא שוכפל הישג זה לחלקים אחרים של תל-אביב (ובכלל), ומציע הצעות פרקטיות להרחבת השפעת התכנית לחלקים אחרים של העיר, אשר סובלים מבעיות תכנוניות כאלה או אחרות.

הצד השלילי של הספר הזה הוא בעיקר הצד הטכני - העריכה, או יש אולי לומר היעדר עריכה מקצועית, וגם לא הגהה…. הספר ארוך לדעתי באופן שאינו מוצדק, מכיוון שיש חזרתיות רבה בתכנים. אני תוהה אם המחבר לא עשה כאן שימוש במצגות שונות שקטעים שלמים מתוכן הוא העתיק לתוך הספר. החלוקה של הספר - הכותרות והפרקים - לא תמיד ברורה (בניגוד לתכנית גדס, כפי שהוא מתאר אותה). יש המון שגיאות הגהה (שגיאות דפוס, שורות שיורדות למטה ועוד), האיכות הגרפית של התמונות מאד נמוכה (ממש חבל) וגם ההפניות אליהן לא ברורות פעמים רבות. הספר לא יצא ע"י מוציא לאור מוכר ומקצועי במיוחד, וזה ניכר בכל הספר. אני חושב שהספר היה יכול להיות הרבה יותר אטרקטיבי ומעניין לכלל הציבור אם היה ערוך טוב ובאופן בהיר יותר, ועקב כך גם קצר ותמציתי יותר. הוא מומלץ למי שההיסטוריה והתכנון של תל-אביב מעניינים אותו (כמוני, שאני גם עורך סיורים בעיר בדיוק בנושאים אלו, אם זה מעניין מישהו :-)).

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Huck
גיא בן-הינום

גיא בן-הינום

יפתח אשכנזי

כמעט והפסקתי לקרוא את הספר באמצע. לא יכולתי לסבול את הסגנון וכל הזמן ליוותה אותי תחושה שהספר כתוב ברישול, הדמויות פלקטיות עד כדי קריקטורה, ונוסף על כך עומס דמויות ואירועים (שחלקם באמת לא ברור מה תרומתם לסיפור) שמקשים לעקוב אחרי העלילה. המשכתי לקרוא פשוט מתוך סקרנות - האם זה ספר עד כדי כך גרוע? מה השורה התחתונה שלו?
לקראת הסוף היה לי חשד שפספסתי בגדול. בלי ספוילרים, בספר יש אזכור של ספר אחר, בדיוני, שנכתב על סמך זיכרונות גיבור הרומן בעת פעילותו ביחידת "דובדבן". האופן שבו מתואר הספר הבדיוני, על הרישול שבו, על הדמויות השטחיות והקיטש, הזכיר לי בצורה חשודה את הספר שאותו קראתי בעצם. אבל זה כבר היה קרוב לסיום הספר, אז פשוט המשכתי. הסוף נראה לי סתמי, עם רצף מסחרר של אירוע הרודף אירוע ללא תכלית ברורה.
הרגשתי אכזבה כבר במהלך קריאת הספר, לאור העובדה שהלכתי וקניתי אותו לאחר ביקורת אוהדת ומסקרנת שקראתי עליו ב"הארץ". אז הלכתי שוב לחפש מה כתבו עליו ומה אני אולי פספסתי, או שפשוט קראתי כתבה ממומנת?
אז הלכתי לחפש שוב מה נכתב עליו ב"הארץ", והגעתי לביקורת אחרת שנכתבה עליו, בשני חלקים, מאת דן מירון. אז מסתבר שמה שחשתי בעת קריאת הספר אינו מקרי אלא הוא חלק מהרעיון של הספר. מי שמחפש כאן רומן בלשי טוב על הרקע של ירושלים, צפוי להתאכזב. זהו רומן בלשי גרוע לכל הדעות. גם כספר שהוא פארודי הוא לא מצחיק. יתכן שהאופן בו ניסה המחבר להעביר את המסר שלו הוא מתוחכם מדי, לפחות עבורי. אני נוטה לקבל את ההסבר של דן מירון לגביו (אזהרה: הביקורת שלו מלאה בספוילרים), אבל אני לא בטוח שהרעיון המעניין הזה מצדיק קריאת ספר שאינה מהנה בפני עצמה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Huck
עם בוא הזיכרון...

עם בוא הזיכרון...

שאול פרידלנדר

קיבלתי את הספר הזה עם המלצה חמה מדודתי מצד אמי. תוך כדי הקריאה בו, אליה נשאבתי בקלות, חשבתי כל הזמן על המשותף לרבים מהדור הזה, של אמי, דודתי ושל המחבר, למרות המרחק הגיאוגרפי. אמי ומשפחתה עלו לארץ מעיראק בשנות ה-40 וה-50 וחוו ניתוק מההורים למשך כמה שנים, נתק שהיה קריטי לכמה מהם (כמו לאמי, שעלתה בגיל 7). המחבר היה ילד באירופה בעת פרוץ מלחמת העולם השניה, והוחבא במנזר למשך המלחמה, במהלכה מתו הוריו בנסיבות לא ידועות (מן הסתם נרצחו). הוא גדל כילד נוצרי לכל דבר, עד שחזר לזהותו היהודית.
חשבתי על הדור הזה, שרבים ממנו חוו ניתוק קשה כל כך ממשפחתם, בנסיבות יותר או פחות קשות, בעטיים של השינויים הפוליטיים הדרמטיים ברחבי העולם בשנות ה-40 וה-50. ילדים שגדלו חלק ניכר משנות ילדותם הקריטיות ביותר להתפתחות ללא משפחה חמה. כהיסטוריון, פרידלנדר מייחס חשיבות רבה לתהליך בניית הזיכרונות שלנו, לאופן עיצובם. הוא מנסה לשחזר את ילדותו וקורותיו לפני ואחרי המלחמה, ומתעכב על המרכיבים השונים הבונים את הזכרונות שאדם בוחר, במודע או לא, לזכור. הזכרונות המעצבים את ידיעתו את עצמו ואת העולם.
הספר כתוב בצורה מרתקת, תוך התייחסות לנקודות זמן בהווה במדינת ישראל, הדרמטי לא פחות (העשור שבין 67' ל-79').

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Huck
איש מבוקש מאוד

איש מבוקש מאוד

ג'ון לה-קארה

ג'ון לה-קארה לא מאכזב ביכולת הכתיבה שלו גם בספר השלישי שלו שקראתי. הוא אומן בתיאור הדמויות הפועלות על שלל הצדדים באישיותם והמניעים שלהם. המניעים של גיבוריו של לה-קארה הם אף פעם לא בעלי גוון אחד, והאישי תמיד מתערבב עם הלאומי/אידיאולוגי, כמו גם הפוליטיקה הפנימית שבה הם מעורבים. מצד שני הוא גם לא נופל לשטחיות, ומצליח לתת את התחושה שלא תמיד הגיבור עצמו מודע למה באמת מניע אותו לפעול. ובעולם הריגול, לתוך מניעים סבוכים אלה נכנסים ארגוני הביון, שמנסים לגרום למטרות שלהם לפעול באופן הרצוי להם - פעם כדי למסור מידע, פעם כדי לשמש כפיתיון, ופעם כשהם בעצמם הדג. עד הרגע האחרון אף אחד לא יודע מה בעצם תפקידו בכל הסיפור, גם לא אנשי הביון עצמם.
המאפיינים הללו מצויים גם בספר זה, אולם לצערי איכות העלילה עצמה נופלת מזו של ספרים קודמים שלו שקראתי, "החפרפרת" ובעיקר "המרגל שחזר מן הכפור". יש יותר מדי דמויות לטעמי בספר, וניכר שלה-קארה אינו מתנהל בטבעיות בזירת הפעילות - המאבק בטרור האסלאמי - כשם שהוא התנהל בזירות הקלאסיות של המאבק הבין-גושי, שהתנהל בתקופת שירותו בשירות הביון הבריטי. לתחושתי, חלק מגורמי הביון בעלילה, מניעיהם והתמונה שמונחת לפניהם, תוארו באופן מצומצם מדי, שמותיר את הסוף מעט סתמי (אבל לא בלתי סביר).
חושב שאנסה למצוא בעתיד ספר נוסף שלו לפחות בכדי לתקן הרושם שהותיר עלי הספר הזה. זה לא שהוא לא טוב אבל הראשונים שקראתי היו פשוט מעולים.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Huck

ביקורות נוספות על "גוף שני יחיד"

גוף שני יחיד

גוף שני יחיד

סייד קשוע

הוא חתיכת סכסכן, הסייד קשוע הזה.
כאילו לא די לנו בסכסוך הערבי-ישראלי, הוא מוסיף את הסכסוך הסיידי-קשועי הרב שכבתי.
הוא מסכסך בין ערבים נוצרים לבין ערבים מוסלמים, בין ערבים שמרנים לבין ערבים ליברלים, בין ערביי הגליל לבין ערביי המשולש, בין שמאלנים לבין מתנחלים, בין שמאלנים לבין ערבים, בין אשכנזים לבין מזרחים, בין ערביי העיר לבין ערביי הכפר, בין חמולה א' לבין חמולה ב', בין ערביי הגדה לבין ערביי מזרח ירושלים, בין ערביי ישראל שהיגרו לירושלים לבין ערביי מזרח ירושלים, בין ערביי בית צפאפא לערביי בית חנינא, בין ערבים ישראלים לבין ערבים ירדנים, בין משת"פים חרא לבין ערבים טובים, בין פועלים צעירים לבין פועלים מבוגרים, בין בנים מצליחים לבין אימותיהם הפשוטות, בין סטודנטים ערבים בחוגים יוקרתיים לבין סטודנטים ערבים בחוגים פושטיים, בין סטודנטיות ערביות מתקדמות (בלי חיג'אב) לבין סטודנטיות ערביות פרימיטיביות (עם חיג'אב), בין שוטרים יהודיים לערבים תמימים שהיהודים סתם נטפלים אליהם וגם בין דרוזים לבין ערבים הרבה לפני הרצח במסגד אל אקצא.

אבל הוא עשה שלום איתי. שלום של אמיצים. שלום ספרותי, לכל הפחות.

ואת כל הסכסוכים הקטנים האלו הוא יוצר במשפט, בחצי משפט, במילה. לפעמים אפילו בהינד מבט, בעפעוף. זה לא תמיד סכסוכים פר-סה אלא מין הערות קטנות ואגביות כאלה שבהן מקופלות התנשאות, סנוביזם, רגשי עליונות ופסילה קטגורית על הסף. והוא עושה את זה בהכי אנדרסטייטמנטיות שיש. את מה שאני אביע בשלושה עמודי 4A בלי רווחים סייד קשוע יזקק לשתיים וחצי מילים מדוייקות. גאון.

למשל:
"הם לא רצו שילדיהם ילמדו בבתי הספר ששירתו את המזרח-ירושלמים, מוסדות ציבוריים ידועים לשמצה בשל התנאים הפיסיים והחינוכיים השוררים בהם. המהגרים הערבים בתוך העיר, שעורך הדין נמנה עמהם, רצו שילדיהם ילמדו לפי המתכונת שבה למדו הם, כלומר במסגרת השייכת למשרד החינוך הישראלי ושתעודת הבגרות שלה מוכרת באוניברסיטאות בארץ ובחו"ל, וזאת בניגוד למערכת החינוך המזרח-ירושלמית שבה למדו עד לאחרונה על פי המתכונת הירדנית, ומאז כניסת הרשות - לפי משרד החינוך הפלסטיני." (עמ' 17)

וגם:
"את סמאח ובעלה הם לא חשבו בכלל להזמין, למרות ששניהם משכילים לא פחות מיתר המוזמנים, ולמרות שמעמדם הכלכלי אולי טוב יותר. עובדת היותם תושבי מזרח העיר פוסלת אותם, מכיוון שהמפגשים האלה הם של חוג המהגרים, ויש דברים - כך הם חשבו - שאינם יכולים לחלוק עם המקומיים, אמידים ומשכילים ככל שיהיו." .(עמ' 28)

אז נדמה לי שכפועל יוצא מהסכסכת הסייד-קשועית, אף אחד לא באמת יוצא טוב בספר הזה. לכל אחד יש את הפאק שלו. אולי, בלחץ, רק יחזקאל יוצא טוב. יחזקאל שהוא השומר הזקן בכניסה לחניון של המשרד של עורך הדין שבו כמובן יש לו חמש חניות ושיחזקאל היהודי מנקה לעורך הדין הערבי את המכונית בכל יום חמישי. ע"ע סמלי סטטוס בהמשך.
אפילו הספר לא יצא טוב.
הוא יצא מעולה.
מעולה שבמעולים.

הוא יצא ספר שעשה לי לילה לבן, אבל עם הרבה כוכבים וזהרורים שמנצנצים באור גדול. הוא יצא ספר שקראתי לפחות שש פעמים בהתפעלות כאילו זו הפעם הראשונה. הוא יצא ספר שפירק אותי לרסיסי רסיסים. הוא יצא ספר שמייד נכנס לרשימת 'עשרת הספרים הכי'.
ואם בכלל אפשר למדוד ספר במונחים של תמורה לאגרה אז יצא שאני חייבת לסייד קשוע הרבה כסף.

בספר יש שני קולות - גוף שלישי (שכתוב כל כך מיוחד שהוא כמעט גוף רביעי, אם יש דבר כזה) וגוף ראשון. גוף שני יחיד הוא דווקא הגוף שבו סייד קשוע לא עשה שימוש בספר, ולקח לי זמן להבין את הגאוניות שבכך: זו גם מיטת היחיד שבה הגוף השלישי ישן לבד וגם הגוף השני היחיד שנכנס לעורו של הגוף הראשון היחיד. אני אשמח לפרשנויות והסברים אחרים.

הפרקים שבהם דעתו של עורך הדין נטרפת בגלל אשתו הוא מופת של כתיבה. המחשבות רדפו אותו והתרוצצו אצלו בשגעת סכיזופרנית גם בבטן וגם בראש, והרי אין דו קיום בין הראש והבטן. זה מסלול התנגשות ודאי. אבל סייד קשוע כמו הכניס חמשת-אלפים מדפסות לתוך הבטן ולתוך הראש של עורך הדין שכולן מדפיסות בו זמנית ובכל זאת מצליחות להוציא פלט אחד מובנה ומסודר של תרשים הזרימה של כל התרחישים האפשריים על הסתעפויותיהם והשלכותיהם, והפלט הזה לופת אותך כך שאי אפשר להפסיק לקרוא. לפיתה מרצון, כן?
ואחת השורות התחתונות של הפרק המכונן הזה היא שאפשר להוציא את הערבי מהכפר ולעשות אותו עורך דין גדול ומצליח עם כל סמלי הססטוס האפשריים (את רובם הוא דחס כבר לעמודים הראשונים: וילה דו קומתית בבית צפאפה הנחשבת + חנייה מקורה עם שלט + שתי מכוניות שמתוכן אחת מרצדס 7 ליטר שמעידה גם על מחיר הרכב וגם על תחנת הדלק שבאה איתה + סושי מסאקורה + ג'וני ווקר שחור + שיבאס רגאל + עניבה של ראלף לורן + סוויטת הורים + משרד ביתי + רעייה שעובדת לא כי באמת צריך את המשכורת שלה אלא כדי שהיא תגשים את עצמה) אבל אי אפשר להוציא את הסכין מהערבי.
ואת זה כותב סייד קשוע על בני עמו ובכך הוא מנציח את הפרימיטיביות והצימאון לדם והסטריאוטיפים ולדעתי זה בכלל לא מובן מאליו.

מעלה נוספת של הספר היא שאפשר לשלוף כמעט כל פרק והוא יעמוד כסיפור בפני עצמו. הכותרת כבר שם בכל מקרה והיא עצמה זיקוק מצויין וקולע.

וכמה פעמים שקראתי את הספר, לא ידעתי שובע. ואני חושבת שאני יודעת למה: כי סייד קשוע חייב לכתוב את הספר גם מנקודת המבט של יונתן. הוא חייב.
זה יהיה פשע אם הוא לא יכתוב, ומאחר שהוא סופר ערבי שכותב (גם) עבור יהודים זה יהיה פשע של ערבי נגד יהודים ולכן זה כבר יהיה פשע לאומני :-)
אני חייבת לדעת למה יונתן עשה את מה שעשה. האם זה היה תרגיל צילום שהשתבש? ואיך יונתן ראה את ההתרחשויות מנקודת המבט הייחודית שלו? ואילו רגשות היו ליונתן כלפי אמא שלו? ומה הוא חשב על הסוף? הסוף שמגיע עוד לפני האמצע שהוא אחד הסופים הכי עוצמתיים ומטלטלים ever.

(פשע נוסף שכבר התבצע הוא התקציר בגב הספר. אני כבר מורגלת לקרוא תקצירים רק בסיום הקריאה אז לי הוא לא קלקל דבר, אבל התקציר הזה הוא אחד התקצירים הכי נפשעים שנתקלתי בהם. מי הגאון שרוצה ככה לקלקל ולהרוס? בטוח לא סייד קשוע כי הוא באמת גאון.)

במחי ספר אחד הגיע סייד קשוע למעמד של הרמן קוך ומאיה ערד. המשבצת של הסופר הערבי הייתה פנויה יותר מדי זמן והיא תפוסה עכשיו לנצח, למרות ששני ספריו הקודמים שאותם בלעתי בצימאון לא מתקרבים ל'גוף שני יחיד'. גוף שני הוא יחיד אחד ומיוחד.
כשאני קוטלת, אני קוטלת. וכשאני אוהבת, אני הכי אוהבת.
ואת האהבה הזו קשה לי לבטא אז אני פשוט אומר שסייד קשוע כבש אותי. ואל תגידו די לכיבוש, כי הכיבוש הזה הוא וואחד כיבוש אכבר איקטיר איקטיר.

ונכון שאם חופרים קצת לעומק וגם רואים פני עתיד, הסיפור של יונתן ובצלאל הוא לא אמין בשיט. אבל הרעיון הוא פנומנלי, והבנייה שלו היא פנומנלית, והקלות שבה הוא כן יכול להתרחש ולהתגשם היא מפעימה ומבהילה בו זמנית.


סייד, תעשה לי פריקוול.
וגם סיקוול, בעצם.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•שונרא החתול
גוף שני יחיד

גוף שני יחיד

סייד קשוע

ספר מעניין, קשה להניח אותו. מעניין מאד לקרוא על הלכי רוח בחברה הערבית, מה ערבים חושבים עלינו, איך הם מקבלים יחס שלילי של חלקנו או חנופה של חלק אחר. וכל זה כתוב בשפה מצוינת. אגב סרט "ערבים רוקדים" כולל חלק מעלילת ספר.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Benzion
גוף שני יחיד

גוף שני יחיד

סייד קשוע

לפני כמה זמן באחת הביקורות כאן היה ויכוח האם משנה מהי השקפתו / נטייתו האישית והפוליטית של הסופר בבואנו לקרוא ספר. אני "זרקתי" "מה אכפת לי העיקר שהסיפור יזרום ויהיה טוב" . זה לא שאני לא אקרא את עוז או שליו רק בגלל השקפותיהם . ובכן כאן בספר אי אפשר לקחת את "הערביות" שבסיד קשוע ולשים בצד. אי אפשר מכיוון שכל הספר הוא בועט מבפנים ,רוגז זועם ,כמו שור בזירה . זה לא רק שהספר גורם לך לנוע באי נוחות הוא פשוט כזה. כל הדיאלוגים, כל היחסים שמובאים וכל האינטראקציות עם הסביבה היא טעונה עד כדי בלתי נסבלת.

ואת כל האמוציות הללו סייד מביא כאן בגאונות רבה. ככה בשקט לאט לאט מכניס לך אותו לוורידים.
פעם לא הבנתי מדוע "בני דודנו " מתהלכים תמיד בשקיות ולא בתיקים ותמיד שקופות. ואחים שלי היו מזכירים לי שכך אנשי הביטחון לא יחשדו בהם בכל המעברים . סייד מביא לנו כאן בהחלט את הצד השני של שכנינו מהעיניים שבדרך כלל ישראלים לא רואים.או מעדיפים לא לראות .ויש כאן אנושיות רבה אם עוזבים לרגע את השמאל והימין ומה שביניהם.

למען הדיוק בתחילת הספר זה נדמה אוטוביוגרפיה של סייד קשוע בלי שום עלילה או סיפור . והמילה שהכעיסה אותי יותר מכל הייתה "מהגרים" במקום ערביי ישראל . זה כעס בבטן וכמעט שוויתרתי כי כבר ראיתי את הסידרה "עבודה ערבית" זה נשמע באמת לרגע אותו דבר.

אבל אז ככה בזהירות ולאט הייתה עלילה סוחפת ורגישה על יחסים ,על בגידות ותמיד באופן תמוהה מנקודת ראותו של הגבר . אף פעם אין פה את האישה . על הילדים שצובטים לנו את הלב כשהם באים לאחד ההורים ומבקשים שניקח צד בויכוח.

יש פה בספר סיפור הורס על המתת חסד והקושי שבהתמודדות הסביבה בטיפול הסזיפי של ילד שהפך לצמח. והמון בכי ודמעות מהחיים.
אבל הדילמה העיקרית שהספר הזה מביא הוא הרצון האדיר והענק של בחור מכפר ג'לג'וליה שמייצג כאן לצורך העניין את כל ערביי ישראל שנולדו פה להיות ,להתנהג, לחשוב, להתלבש ולדבר כמונו הישראלים.
ואפילו ללמוד בבצלאל ולהצליח להיות מצטיין!

בספר הוא מדגים את הצד הקיצוני מאוד של כל העניין להיות כמונו מה זה אומר ? האם הם מוכנים לאבד את זהותם שלהם בשביל ה"ישראליות" אבל המסר שלו או זה שהוא רצה להעביר עבר עד המילה האחרונה.

"היום אני רוצה להיות כמוהם. חלק מהם, לצחוק כמו שהם צוחקים, לשתות בלי לעשות חשבון לאלוהים. אני רוצה להיות כמוהם. משוחררים, חולמים, מסוגלים לחשוב על אהבה. כמוהם. שלא הרגישו צורך להתנצל על קיומם או להסתיר זהותם. בלי מבחני נאמנות או קבלה. בלי פחד .בלי להרגיש אשם או בוגד"...

הוא פשוט כותב מצויין!! שמחה שפגשתי בספר ובאיש עם כל הקונפליקטים.
חג שמח ואביב נפלא בעיקר בלב.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•חני
גוף שני יחיד

גוף שני יחיד

סייד קשוע

***




מה גורם לבן אדם, שהוא, מה שנקרא: "איש מן השורה"- אחד שיש לו בית, משפחה, אישה, ילדים, קריירה, כסף- להחליט יום אחד לארוז חפצים ולעבור, יחד עם אשתו וילדיו, לארץ אחרת, הרחק מכל מה שהוא הכיר עד עכשיו?


התשובה בהמשך.




***




לא מזמן, באחד מערבי יום שישי, הצטופפנו יחד אני ובני משפחתי, על הספה, מול הטלוויזיה, כמו בעצם בכל ערב כמעט. באותו ערב הייתה בחדשות בערוץ 2 כתבה שבה הציגו את האנשים שזכו בכבוד להדליק משואה ביום העצמאות. בין המועמדים לתפקיד, הייתה שם גם לוסי אהריש, אשת תקשורת ועיתונאית ערבייה מוסלמית שלמדה בבתי ספר ובמוסדות יהודיים, הנלחמת על הגזענות כלפי הערבים בארץ. כשהראו את הראיון איתה, אבא שלי זרק פתאום לחלל האוויר הערה שלא הייתה כל כך במקום, וכאילו נזרקה כבדרך-אגב. הוא אמר: "מה זה, היא ערבייה? באמת? אני לא מאמין! אם לא היו אומרים שהיא ערבייה, בחיים לא הייתי מנחש את זה! היא נראית ממש טוב יחסית לערבייה! ממש כמו אישה יהודייה. ומה זה, היא גם מדברת ממש טוב ובלי מבטא, כמו ישראלית! היא נראית לי כמו ערבייה טובה".
(סליחה אבא, אבל הייתי חייב לצוטט אותך, גם אם מה שאמרת נשמע טיפה גזעני וספוג בדיעות קדומות. אבל אין מה לעשות, המשפט ההוא זה משפט ששווה ציטוט, לטוב ולרע. בלעדיו, הביקורת לא הייתה נראית כפי שהיא נראית... אני מת עליך ואתה האבא הכי טוב בעולם, ואתה יודע את זה, וברור שאתה לא באמת גזען אבל מה לעשות, כל אחד עושה טעויות מדי פעם. אפילו אני. ומה שאמרת זו הייתה בסך הכל טעות. רק טעות מצערת. כנראה שירשתי את העניין ההוא עם הטעויות ממך... אבל יודע מה, אבא, כשבפעם הבאה תגיד משפט חכם ולא עם דיעות קדומות כמו המשפט הזה, כשתגיד משפט שיוציא לך שם טוב וחיובי יותר - ואני בטוח שיש אחד כזה, ואפילו יותר מאחד, היו לך גם בעבר כמה משפטים טובים - אז תהיה בטוח שאפרסם אותו בשמחה רבה באיזושהי ביקורת אחרת שאכתוב, ואז כולם יראו שיש לך גם צדדים טובים. מבטיח).
אז כמו שאמרתי, הוא זרק את ההערה הזאת. ומיד אחריה, אחותי צעקה עליו, והתחילה להתווכח איתו (ומאוחר יותר היא גם אמרה לי שזו אחת הסיבות לבחירה שלה להפסיק לבוא לבקר אותו, בכל ערב יום שישי. אבל לא צריך לדאוג, זה עוד עניין שבשגרה מבחינת היחסים של אחותי הגדולה עם אבא. וחוץ מזה, בזמן האחרון יש בבית הרגשה שאחותי כבר פחות כועסת על אבא שלי, כאילו סלחה לו קצת, ולפני כמה ימים היא אפילו קפצה אליו לביקור. נכון שזה בגלל שהיא רק עברה בסביבה ואמרה לעצמה 'למה לא, אולי הוא הפעם לא יהיה כזה גרוע' אבל עדיין, גם זה הישג).


בכל מקרה, מה שאני מנסה להגיד זה שאותה הערה שהעיר אבי, שנזרקה כבדרך אגב לחלל האוויר, הצליחה איכשהו להתסיס את המשפחה למשך פרק זמן מסויים.




***





סייד קשוע הוא ערבי טוב. כמו לוסי אהריש. גם הוא, בדיוק כמוה וכמו כל שאר הערבים הטובים שחיים יחד איתנו בארץ, הוא מנסה להתקרב יותר לחברה היהודית ושואף להגיע איתם ליחסים של שלום ואחווה. סייד קשוע הוא לא כמו חנין זועבי, אחמד טיבי, זחאלקה, אבו מאזן וכל שאר הערבים 'עוכרי ישראל' האלה. הוא לא מיידה אבנים, הוא לא זורק בקבוקי תבערה, הוא לא מבעיר צמיגים, הוא לא חוטף אנשים ועושה סרטון ביוטיוב שבו הוא מצמיד סכין אל החטוף היהודי המסכן ומבקש כופר תמורת חזרתו הביתה, הוא גם לא מחכה שתסתובבו כדי שהוא יוכל לתקוע לכם סכין בגב, והוא לא... (אם הבנתם כבר את העניין או שפשוט בא לכם לעבור הלאה, אז אתם מוזמנים לדלג על הרשימה הנוראית הזו בשמחה. שום דבר חדש לא יקרה אם תמשיכו לקרוא), והוא לא יורה בשוטרים, הוא לא מרביץ למתנחלים, הוא לא מסתובב עם דגל פלסטין וצועק: "תחי פלסטין, די לכיבוש!", והוא גם לא מפגין נגד צה"ל והמשטרה ואומר שהם לא מוסריים או משהו בסגנון, הוא לא עושה פיגועי דריסה והוא גם לא מפציץ את עצמו ברחוב הומה אנשים שמתפוצצים אחריו גם הם רק בגלל שהיו במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. (כן, יש גם ערבים שלא עושים דברים כאלו). לא, סייד קשוע הוא ערבי טוב. ולא רק שהוא לא עושה את כל הדברים האלו, אלא שהוא גם סופר (כן, סופר! לא מחבל). ולא רק שהוא סופר אלא שגם את הספרים שהוא כותב הוא לא כותב בשפת אמו, הערבית, אלא הוא כותב בשפה שיחסית זרה לו, העברית (רואים איזה ערבי טוב הוא, אה?). ולא רק שהוא כותב את הספרים שלו בעברית, אלא שגם העברית שלו היא לא סתם עברית של חובבנים ומתחילים, אלא עברית יפה, גבוהה, טובה, עם משלב לשוני גבוה וספרותי, עברית ספקטולרית שדומה לאותה עברית, פחות או יותר, שבה דובר שדרן הכדורגל הפופולרי והספקטולרי, ועכשיו גם חבר הכנסת, זוהיר בהלול (אה! עוד ערבי טוב).





***




שלושת הדמויות המרכזיות בספרו של סייד קשוע, הן עורך דין ממזרח ירושלים, סטודנט מטירה, ונער ישראלי משכונת בית הכרם.
עורך הדין ממזרח ירושלים הוא ערבי טוב. הוא מנסה לשמור על מראה שהוא כמה שפחות חשוד וכמה שיותר נורמטיבי, כשהוא הולך ברחובות העיר. הוא נוהג להסתובב בחליפה יוקרתית ומכובדת של עורכי דין כי, לטענתו, אם אתה ערבי אז סביר להניח שבהתחלה השוטרים יחשדו בך ויעצרו אותך כל רגע כדי לבדוק אותך ולראות שהכל בסדר איתך ושאתה לא מתכנן לבצע איזה פיגוע או משהו. החליפה היוקרתית הזאת עושה עליו רושם חיובי של אדם טוב ומכובד, בעל מעמד כלכלי יציב ומעלה. החליפה מעניקה לו חזות של אדם הגון עם השכלה ומעמד כלכלי טוב, אחד שלא מסתבך בפלילים, ועובדה, הוא מצליח להתחמק מהשוטרים, שכבר חושדים בו הרבה פחות משחשדו בו מלפני כן. בנוסף, יש לו גם מכונית מרצדס מפוארת. משרד עורכי הדין שבו עורך הדין ממזרח ירושלים עובד, נקרא "קינג ג'ורג'" והוא ממוקם בלב שכונה יהודית במרכז העיר. יש לו אישה, ילדה קטנה ותינוק. מדי פעם, עורך הדין ואשתו נוהגים לארח חברים בביתם או להתארח אצלם, לאכול סושי או להזמין פיצה, ובאותו הזמן גם לנהל שיחה קולנית על נושאים כמו חינוך, כסף ופוליטיקה. הרבה פוליטיקה. ופעם בשבוע, בכל יום חמישי, עורך הדין נוהג לבקר בחנות הספרים הקרובה לביתו, ולבחור לו משהו טוב לקרוא. יום אחד, כשעורך הדין מתעורר, הוא מגלה משהו דרמטי שישפיע קשות על המשך חייו. הוא מגלה שאשתו בגדה בו עם גבר אחר. אשתו האהובה וההגונה, שהוא לא האמין שהיא יכולה בכלל לעשות לו דבר כזה. ולא עם סתם גבר אחר, אלא עם בחור יהודי בשם 'יונתן'.
גם הסטודנט מטירה הוא ערבי טוב, או לפחות הוא משתדל להיות כזה. הוא רווק, בלי ילדים. הוא עובד סוציאלי ביחידה לטיפול בנפגעי סמים במזרח ירושלים, ויש לו גם תואר ראשון בעבודה סוציאלית מהאוניברסיטה העברית. במשך שנות לימודיו הוא מתגורר במעונות בהר הצופים בשיכוני נוסייבה, שורה שלישית, בניין מספר אחד ודירה מספר שתיים. יש לו שני שותפים לחדר: וסים ומג'די. שניהם בני דודים, וגם ערבים טובים. וסים הוא סטאז'ר למשפטים, ומג'די הוא מורה בבית ספר לחינוך מיוחד. שלושתם מצליחים להסתדר לא רע ביחד, על אף הטעם השונה במוסיקה, בספרות ובקולנוע, וכשהם מוצאים לעצמם זמן פנוי, הם נוהגים גם לצאת ולבלות ביחד. הסטודנט מטירה נמצא כבר יותר משנה באוניברסיטה, ומאז, מלבד פעם אחת בחג כלשהו, הוא לא נפגש יותר עם משפחתו אמו, שמחכים בקוצר רוח לרגע הזה שבו הוא יסיים כבר את הלימודים, יחזור הביתה וימצא כבר כלה שיוכל להנשא אליה. אבל הוא, הסטודנט, למרות הגעגועים הרבים שיש לו למשפחתו ולביתו, הוא בוחר להשאר להשאר בירושלים, במעונות שבאוניברסיטה, כי יש לו לימודים. הרבה לימודים. יום אחד, קם לו הסטודנט ומחליט שהוא לא רוצה רק ללמוד, אלא גם לעבוד כדי להרוויח כסף. משום שיש לו ידע מסויים בתחום הסוציאלי, הוא בוחר ללכת לעבוד בהוסטל. ושם, בהוסטל, הוא מכיר את 'יונתן', בחור יהודי צעיר שנמצא בהוסטל. תפקידו של הסטודנט הוא לעזור ליונתן בכל מני דברים שבהם הוא מתקשה, ולשמש לו כ'הורה מחליף' בזמן שאמו נמצאת בעבודה. בהתחלה הוא מגלה שהעבודה הזו ממש לא פשוטה כפי שחשב בהתחלה, ואפילו די מסריחה, והוא גם שקל יותר מפעם אחת לעזוב, אבל לאט לאט, הוא מצליח להתרגל לעבודה הזאת, והקשר בינו לבין יונתן מתחיל להפתח.
יונתן הוא הנער הישראלי מבית הכרם, והוא גם יהודי טוב. אמו, רוח'לה, היא שמאלנית שתומכת, בין היתר, גם בהסדר מדיני. יונתן נמצא הרבה בחברת אמו (חוץ מהרגעים שבהם היא יוצאת לעבוד, כמובן), ואביו של יונתן נפטר לפני הרבה זמן, כשיונתן היה ילד קטן. יש לו מטפלת, מנהלת ההוסטל, ולה קוראים אסנת. יונתן הוא נער די גדול, כמעט בן 22, והוא הפך למעין 'צמח' בעקבות תאונה שעבר. כתוצאה מכך, הוא זקוק להרבה עזרה (וכאן נכנס לתמונה הסטודנט מטירה). הוא שותה ג'לי כתחליף למים, ואוכל מזון רך ונוזלי מתוך צנצנת. הוא לא יכול גם התקלח לבד, והוא צריך בעצם עזרה בכמעט כל דבר, אולי חוץ מבלשכב על המיטה ולבהות בחלל האוויר. יש ליונתן בחדר, על המדפים, 156 ספרים ו-98 דיסקים- 70 באנגלית ו-28 בעברית. כמו כן, יש אצלו בחדר גם מצלמה שמזמן, עוד בימים ההם שלפני התאונה שבה הפך לצמח, אהב מאוד לצלם בה, בעיקר את עצמו. זו מצלמה מדגם רוסי ואיכותי, אבל כזאת שכבר לא מייצרים, עם עדשה בגודל 50. אבל הוא, יונתן, נראה כמו האדם האחרון שיחשוב בכלל לשכב עם אישה של מישהו אחר. האמנם? האם דבר כזה באמת קרה?




בזמן האחרון אמא שלי התחילה להזמין כמה חברות ומכרות שלה הביתה לביקור (לא כולן בבת אחת ובאותו היום, אלא כל אחת בנפרד). אמי מציעה להן תה או קפה עם עוגה וכשהן עונות כן (וזה מה שקורה בדרך כלל. "כן, אני אשמח. תודה רבה"- ככה הן אומרות) אז ברגעים כאלו אני זה שמגיש את העוגה ופורס אותה, וגם מגיש את התה והקפה לגברת. בזמן שאני מכין את הכיבוד, אמי והאורחת מספיקות לדבר קצת ביניהן על כל מני דברים בחיים, ואז כשאני נכנס, ואני נכנס לרוב באמצע, אז אני איכשהו מצליח להשתלב בשיחה. כל אחת מן האורחות והסיפור שלה. הייתה אחת, למשל, שבאה יחד עם בעלה והתינוק הקטן והטרי בן החודש שלה (שבמשך רוב הפגישה הוא ישן), וסיפרה לנו שהיא ובעלה מנסים כבר הרבה זמן למצוא דירה חדשה, טובה, מרווחות, נקייה ובמחיר שפוי, ולהפרד כבר מהדירה הנוכחית והצפופה שהם גרים בה בשכירות. אף על פי שלא הכל היה אצלה מושלם בחיים ו'גן עדן', היא נראתה לי שמחה ועליזה כזאת, והיא שמחה מאוד לדבר איתי ולספר כל מני דברים על עצמה (ואני סיפרתי לה גם כמה דברים על עצמי). בעלה היה גם אדם נחמד מאוד שמדי פעם גם הוא שיתף אותנו בכמה דברים על עצמו, ובעיקר על ילדותו באוקראינה (הוא אוקראיני, אבל משום מה הוא לא יודע בכלל אוקראינית, אלא רק רוסית). ולמרות זאת, ליד האישה הדברנית הזאת, בעלה הרגיש לי קצת כמו דג. כי יחסית אליה, הוא היה ממש שתקן ונוכחותו כמעט שלא הורגשה בחדר בגלל אותה אישה. הייתה עוד אחת שבאה עם שתי ילדות שלה (בלי בעלה) ובין החלפת טיטול לילדה אחת לבין החלפת טיטול לילדה אחרת, היא סיפרה לי למי היא תצביע בבחירות הקרובות (היא אמרה שהיא תצביע לכחלון, וזאת מפני שהיא חושבת שהוא 'המועמד המתאים ביותר בממשלה שיכול לפתור לה את כל המצוקות והבעיות שמטרידות אותה'), לאחר ששאלתי אותה למי היא תצביע (בתקופה הזאת, שבסמוך לבחירות, שאלתי כמעט כל אחד למי הוא מצביע). והייתה גם אישה אחת שבאה לבדה (בלי בעל ובלי ילדים), ושיתפה אותי וגם את אמי שהיא לפעמים מרגישה דיכאון מסיבה כלשהי שהיא לא יכולה להסביר (היא באמת הרגישה לי מעט מדוכאת, אף על פי שהיא חייכה מדי פעם ואמרה שאמא שלי והבית שלנו נותנים לה מין הרגשה טובה כזאת של תקווה. כן, כן, תקווה. בדיוק ככה היא אמרה את זה). בנוסף, אותה אישה 'בודדה' שיתפה אותנו גם ברצון שלה לעזוב מתישהו את הקיבוץ שבו היא גרה, ולעבור לגור בעיר שבה גרה וחיה את רוב שנות הילדות שלה, שלפי דבריה היו "השנים הכי יפות שהיו לי בחיי". בקצב הזה, אני בטוח שאמא שלי תביא איתה בעתיד עוד ועוד חברות ומכרות שלה, כל אחת עם סיפור שונה, מעניין וייחודי, שכשאני מקשיב לו, אני לא יכול שלא לחשוב לעצמי: "וואו! כמה הרבה אנשים מעניינים יש בטח בעולם הזה, שאנחנו עדיין לא מכירים!", כי בכל פעם ופעם אני מגלה אנשים חדשים, פרצופים חדשים, שלא הכרתי מלפני כן, וכנראה, כמו שאמרתי, שיהיו עוד אנשים כאלו בהמשך - אז ככה, בדיוק, הרגשתי לגבי הדמויות בסיפור של קשוע. אמנם כל הדמויות בסיפור הן פרי דימיונו של המחבר, אבל הסיפור ריאליסטי. כלומר, הדמויות בסיפור יכולות להיות קיימות במציאות, אבל כמובן שיהיו כמה שינויים וזה לא יהיה 'בול' אותו דבר כמו בספר, כמו שם אחר לדוגמא , או אולי מראה חיצוני שלא בדיוק, במאה אחוז, תואם את מה שכתוב על הדמות בספר. אמנם הדמויות בסיפור הן פרי דימיונו של המחבר, אבל הרגשתי שהדמויות בסיפור (עורך הדין ממזרח ירושלים, סטודנט מטירה ונער ישראלי מבית הכרם), בדיוק כמו האורחות שביקרו אצלנו בבית, מספרים לנו, כל אחד ואחד מהם, את הסיפור שלהם בצורה הייחודית להם, ופותחים בפנינו, הקוראים, צוהר לעולמם ולעולמם של הסובבים אותם, ואני הצלחתי להתחבר ולהשאב אל תוכו. ואז, ברגע אחד, כל שלושת הסיפורים, מתחברים ומתאחדים לכדי סיפור אחד. והסיפור האחד הזה הוא בעצם הספר 'גוף שני יחיד' של סייד קשוע.





סיפורו של עורך הדין כתוב בגוף ראשון, ואילו סיפורו של הסטודנט כתוב בגוף שלישי. לעומתם, יונתן, הנער הישראלי מבית הכרם, הוא לא דמות מספרת, ולכן הסיפור אף פעם גם לא נכתב דרך נקודת מבטו.
כמו שאמרתי, סייד קשוע כותב נהדר. כתיבתו נקייה, יפה, צלולה ובעיקר כנה. אני לא יודע איך זה קרה, אבל דרך הכתיבה שלו הצלחתי להרגיש את סייד קשוע עצמו. כאילו לא אני זה שבאמת קורא את הספר, אלא זה הוא, קשוע, שמקריא לי אותו, בקולו המוכר לי מהטלוויזיה. מדי פעם גם, ואיך אפשר שלא, קשוע נוהג לפזר גם כמה רמיזות פוליטיות, תוך כדי הסיפור (כמו למשל גיבוש הלאומיות והזהות היהודית והפלסטינית, מעמדה של ירושלים וההבדלים שיש בה בין המזרח לכל השאר וגם ההבדלים בין האנשים שגרים בחלק המזרחי של העיר לבין האנשים שגרים בכל שאר החלקים, ובעיקר על ההבדלים שיש בין היהודים לערבים - מבחינת החינוך בבתי הספר, המעמד הכלכלי, ההשכלה והשפעת החברות השונות על התרבות של שני הלאומים ועוד), אבל זה לא כל כך הפריע לי. למען האמת, זה אפילו תרם, לפחות לדעתי, לסיפור, והפך אותו ליותר מעניין. חוץ מזה שלא כל הזמן הוא מדבר על פוליטיקה ולפעמים הוא מדבר גם על נושאים שלאו דווקא קשורים קשר ישיר לפוליטיקה, כמו למשל מין, אהבה, בגידה, והתמודדות עם מחלה קשה. עוד משהו שיש לי להגיד על הכתיבה של קשוע, זה שבמהלך הקריאה היו רגעים מסוימים שבהם התבלבלתי לרגע וחשבתי שאחת מהדמויות המספרות היא בעצם סייד קשוע בעצמו. זה הרגיש לי נורא מוזר, כי סייד קשוע הוא בכלל לא דמות בסיפור, אלא רק מי שכתב אותו. הדמויות המספרות הם רק עורך הדין ממזרח ירושלים והסטודנט מטירה. אולי זה בכל זאת נכון כל מה שאנשים אומרים על סייד קשוע, שרוב הדברים שהוא כותב על הדמויות שלו, באים בעצם מההשראה של החיים שלו עצמו.



***




למרות שאני לא עורך דין ממזרח ירושלים, או סטודנט מטירה- הצלחתי לחלץ ככה איזה כמה משפטים על כל אחת משתי הדמויות, משפטים שאני יכול להגיד שהם נכונים ומתאימים גם לגביי ושמעוררים אצלי רגשות של הזדהות:



"עורך הדין מעולם לא הזדקק לשעון מעורר. הוא תמיד התעורר בזמן, או יותר נכון, לפני הזמן. אמנם בימים שבהם היו צפויים לו דיונים חשובים בשעת בוקר מוקדמת נהג לכוון את השעון המעורר בטלפון הנייד לפני שנכנס למיטה, אך הוא תמיד התעורר לפני הצלצול והספיק לבטל את ההתראה שקבע."



"עורך הדין סלד מספרים ארוכים. הן משום שלא היה לו פנאי בשפע ושעות הקריאה שלו הסתכמו ברגעים שלפני השינה והן משום שאהב לעבור הלאה, לסמן לעצמו עוד 'וי' ברשימת הספרים שהרגיש שהוא מחויב להכיר את תוכנם."



"הוא הביט בשעון וגילה כי נותרו עשר דקות עד לסגירת החנות. הוא כבר ידע מראש איזה ספר יקנה: הוא קרא עליו ביקורות השבוע, הבחין בו במדפי הספרים החדשים וידע שיחזור אליו בעוד רגע, אבל קודם החליט להעיף מבט על מדף הקלאסיקות."



"עורך הדין לא ידע איך הוא נראה. ואם ידע, ידע שהוא לא נראה טוב. איש לא אמר לו אם הוא נראה טוב או רע, והוא עצמו לא היה יכול לשפוט על פי המראה. תמיד נדמה היה לו שמראות שונות, בימים שונים, מספקות השתקפויות שונות לחלוטין של דמותו. גם התבוננות בתצלומים שבהם הופיע לא עזרה. כמו המראות, גם התצלומים הראו אדם אחר בכל פעם."



"עורך הדין חשב על עצמו כעל אדם המוכן לגרוע מכל. הוא היה מוכן למות הוריו אף ששניהם היו עדיין בריאים. אבל הוא חשב על מותם עוד בהיותו ילד, ואז המחשבה הזאת היתה נוראית, בלתי נסבלת ממש, והדירה שינה מעיניו. בשלב מסוים המחשבות על מות הוריו נהפכו לסבירות יותר, נסבלות, ובסופו של דבר, אולי כשנהפך בעצמו לאב, הציפייה למותם נעשתה טריוויאלית."



"המקום הפנוי היחיד במכונית היה לצד בחורה צעירה, שממבט ראשון זריז, שהסוויתי בהבעת פנים אדישה, התרשמתי שהיתה יפה אבל לא העזתי להסתובב ולהסתכל עליה יותר. כיווצתי את גופי כדי ששולי מעילי לא ייגעו בזרועותיה. הצמדתי את רגלי זו לזו והנחתי עליהן את התיק השחור. כל הדרך הקפדתי לא להסיט את מבטי מן החלון ומהר מאוד שכחתי את הבחורה שישבה לידי וחזרתי לתחביב היקר שלי, להביט לתוך בתים, לחפש חדרים מוארים בבניינים, לצוד צלי-דמויות, הבהובים של מקלטי טלוויזיה, ולחשוב על חייהם של האנשים החיים בחדרים החמים האלה שחולפים על פני, על אבות, נשים וילדים שחזרו מבתי הספר, ואולי יושבים עכשיו הם הוריהם ומכינים שיעורים ואולי רואים סרטים מצוירים, מנהלים סוג של חיי משפחה."



"תמיד קינאתי באנשים שידעו לנגן. כשהייתי ילד רציתי מאוד ללמוד מוסיקה."





והנה גם כמה משפטים שפחות:



"עורך הדין ידע לשמור על ספריו והם תמיד נראו במצב חדש. הוא מעולם לא קיפל עמודים של ספר, לא כתב הערות בתוך הספר ותמיד השתמש בפיסת נייר דקה כדי לסמן את העמוד שאליו הגיע בקריאה."



"האמת היא שלא אכלתי כי אכילה תמיד נראתה לי דבר מביך, בהמי, פעולה שיש לעשות אותה לבד, בחדרים סגורים. בטח שלא ליד בחורה ובטח שלא ליד בחורה שכבר ידעתי היטב שאני מרגיש כלפיה משהו, משהו שניסיתי לדכא ללא הצלחה."






***




ובחזרה לנושא שפחות נעים לדבר עליו- פוליטיקה:



אם נתעלם כרגע מן העניין הפוליטי, אז בטח היה אפשר לחשוב שהסיבה שבגינה קשוע עזב את הארץ היא בגלל שזה לא רווחי להיות סופר ישראלי. אולי הוא באמת מרגיש שהוא לא מרוויח מספיק מלכתוב ספרים בישראל, ולכן הוא עבר לשיקגו שבארצות הברית כי שם מקבלים יותר כסף על ספר שכותבים? אולי באמת, מי יודע? יש מצב. אי אפשר לדעת.
אבל, בגלל שכמעט ואי אפשר להתעלם מהפוליטיקה כי היא יכולה להיות קשורה ורלוונטית כמעט לכל נושא, או כמו שסוריקטה אמרה - ואמרה זאת היטב, יש לציין - "הכל פוליטי בחיים"- אז כנראה שהסיבה האמיתית שבגינה קשוע עזב את הארץ, היא לא מפני שזה לא רווחי להיות סופר בישראל, או לפחות לא רק בגלל זה, אלא בגלל ש, ואולי זה לא נעים כל כך להודות, זה לא רווחי להיות ערבי בישראל.



ובאמת, חבל לי שהוא עזב את הארץ. כזה ערבי טוב הוא היה, בחור נשמה עם לב ענק ובכלל, סופר פשוט כשרוני... אין מה להגיד,
ישראל הפסידה עוד ערבי טוב אחד, שעזב את הארץ רק בגלל שאיזה משהו הפריע לו שם והסב לו אי-נוחות.
אבל מצד שני, אני יכול להבין אותו. זה באמת קשה להיות ערבי במדינת ישראל, כמו שאמרתי. נו טוב, אני מקווה לפחות שאתה נהנה שם, באמריקה, סייד ידידי. ואם יום אחד תתגעגע לארץ, אז תבוא לבקר. אתה מוזמן בכיף. ועדיף אם אחר כך גם תשאר פה ולא תחזור חזרה. אני יודע שזה יקרה רק בתנאי שיהיה פה יותר טוב ממה שהיה לפני שעזבת, אבל מי יודע, אולי באמת יהיה פה מתישהו יותר טוב, לפחות מהבחינה הספציפית הזאת? אולי, כמו שהאורחת 'הבודדה' שביקרה אצלנו בבית אמרה - ואמרה זאת היטב - "יש תקווה"?




***

לפני 11 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
גוף שני יחיד

גוף שני יחיד

סייד קשוע

****


סייד קשוע כותב לא רע. באמת, אפילו בלי לקבל פקטור על היותו סופר ערבי שכותב בעברית. אבל בקריאה של הספר הזה, אי אפשר להינתק לרגע מהעובדה לסופר יש issues. כשאני, באופן אישי, קורא ספר, אני לא רוצה לחשוב על הסופר, על האג'נדות שלו, על ההתחבטויות שלו עם עצמו ועל כתיבתו. אני רוצה להאמין שהמחשבות הן של גיבורי הספר, גם אם הן מומצאות לחלוטין ובעיקר אם הן גיבורות של רומן ריאליסטי.
אולם בספר הזה אי אפשר לנתק את הכתיבה של סייד קשוע הסופר, מזו של סייד קשוע התסריטאי מהסדרה "עבודה ערבית" ושל קשוע העיתונאי - כי הן פשוט אותו הדבר (למרות שהטון המשועשע קצת שונה כאן). הדמות של אמג'ד מ"עבודה ערבית" היא בדיוק נמרץ כמעט דמותו של עורך הדין מהספר (רק שהפעם הוא עורך דין ולא עיתונאי), כולל כל המניירות והנוירוזות הקטנטנות, ואפילו עניין ראש המקלחת (למי שראה את הסדרה) חוזר על עצמו, וחזרה כפייתית על ההבדלים בין איך ש"יהודים חושבים" (בתיחכום, דעות קדומות, שטיחות) לאיך ש"ערבים חושבים" (בחורות, עבודה, יהודים), מה שותים יהודים (אספרסו) ומה ערבים (אלכוהול לא איכותי). כל זה הופך אותו לסוג של פלקט, תבנית של ערבי מחמד שמנסה לדבר עברית ולהסתחבק עם יהודים ולהרגיש ערבי עם מחשבות של ערבי. זה כאילו בכל מילה קשוע דוחף לנו בכוח את המשמעות של הדואליות הזו שהוא וודאי מרגיש כל חייו, אבל אחרי שראיתי כבר וקראתי כבר יצירות אחרות של קשוע, אני כבר רוצה לשמוע משהו אחר. אולי סתם ספר על גיבור אחר, לא ממוחזר.
כאמור, לסייד קשוע יש issues עם מה שהוא. הוא עיתונאי, שכותב טורים משעשעים מאוד. הוא מסתכל על ערבים בני עמו בעין בוחנת ובבוז מהול במרירות, ועל יהודים בבוז לא פחות, אך גם ובקנאה ובהערכה. הוא מנסה בלי הרף למצוא עוד אנקדוטות ותובנות על הנושא הזה, ואת שלל התובנות האלה הוא אורג ברהיטות לתוך סיפור בהחלט לא רע, אבל במקביל מעניק לכל הספר תחושה מאולצת של טור ארוך במיוחד של סייד קשוע, התפור מטלאים טלאים של תובנות.
כסטודנט לשעבר בבצלאל וכמרצה בהווה הפריעו לי כמה חוסר דיוקים על הלימודים במקום, ועל המינוחים שכביכול משתמשים בהם, אבל בעיקר הפריע לי הכתוב על הכריכה האחורית של הספר, שבעצם מגלה את הסוף ופוגם בקריאה. לא ברור לי למה צריך להכניס ספויילר בוטה כזה לעמוד האחורי של ספר.

נו, טוב. חלאס. נגמר הספר. מפיש. מי מכין קפה שחור?

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
גוף שני יחיד

גוף שני יחיד

סייד קשוע

הספר מורכב משני סיפורים נפרדים שבסופו משתלבים זה בזה.

הסיפור הראשון הוא של עורך דין ערבי. הוא לא מוצג בשמו הפרטי - לאורך כל הספר הוא נקרא 'עורך הדין'. יום אחד הוא מגלה פתק בספר 'סונטת קרוייצר' מאת טולסטוי – ספר משומש שקנה בחנות ספרים. הפתק כתוב בכתב ידה של אשתו, וממוען לגבר אחר. זה גורם לו לחשוד שאשתו בוגדת בו. מצד אחד זהו ערבי משתכנז, נאור, עשיר, בעל משרד מצליח ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים, שמנסה להיטמע בישראליות. ומצד שני, ערבי עם הסטראוטיפ של הכבוד ורגשות נקם באשתו בגלל החשד כלפיה. הוא מנסה לחקור איך הגיע הפתק הזה אל הספר שהוא קנה, וכך זה מתקשר אל הדמות המרכזית בסיפור השני שבספר. הדמות הזו של עורך הדין הזכירה לי את דמותו של יוסף סוויד בסדרה 'התסריטאי'. גם בסדרה וגם בספר הגיבור הוא ערבי משתכנז מצליח. ואם אני זוכר נכון, אז גם בסדרה, כמו בספר, הוא ישן כל לילה בחדרה של הבת שלו, והבת ישנה במיטה עם אמה. נראה גם שהבחירה בספר 'סונטת קרוייצר' (לא קראתי) לא היתה מקרית – שם מסופר על אדם קנאי שרצח את אשתו לאחר שזו בגדה בו.

הסיפור השני הוא של ערבי צעיר, שמו אמיר, שרק סיים תואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. הוא מוצא עבודה בהשגחה בשעות הלילה על צעיר יהודי בשם יונתן, בשכונת בית הכרם בירושלים. יונתן משותק, בתרדמת - שוכב במיטה עם מזרון ביצים, ללא יכולת לזוז, לדבר, ולתקשר. אמיר מועסק שם במשך כמה שנים, במהלכן הוא רוקם קשר רגשי עם אמו של יונתן, ואט אט לובש את זהותו של בנה. כאן זה מזכיר את דמותו של הערבי מהסרט 'הערבים רוקדים'.

הספר בנוי משבעה פרקים. הגיבור בפרק הראשון הוא העורך דין. הסיפור שלו נכתב בגוף שלישי. הפרק השני מוקדש לאמיר. הוא נכתב בגוף ראשון– מפיו של אמיר. ואח"כ בכל פרק חוזרים לאחד משני הגיבורים האלה לסירוגין, כאשר הסיפור של העורך דין מובא בגוף שלישי, והסיפור של אמיר מובא בגוף ראשון. בפרק השביעי והאחרון משתלבים הסיפורים זה בזה.

בספר זה, כמו ביצירות אחרות של סייד קשוע (עבודה ערבית, התסריטאי, ערבים רוקדים ועוד) עוסק קשוע במציאות המורכבת של ערבי-ישראלי ומשבר הזהות הנגזר ממציאות זו במדינת ישראל, אשר לעיתים בגינו נראה כי מתנסחת השאיפה להפוך ליהודי. באחד הפרקים הוא אף כותב את מחשבתו של אמיר ביחס ליהודים: 'אני רוצה להיות כמוהם'. הספר עוסק גם בפערים בתוך החברה הערבית עצמה, ומדבר על ההבדלים בין הערבים תושבי המשולש לבין אלה המגיעים ממזרח ירושלים או מהגליל.

הסיפור מעניין, כתוב ברגישות, בשפה קלילה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•יוסי
גוף שני יחיד

גוף שני יחיד

סייד קשוע

עד שהגעתי לעמוד 52, חשבתי שמוטב לההפסיק לקרוא, אם כל מה שאני עומדת לקבל זה ניתוח יבשושי, אם כי מדוייק, של חיי הערבים המשכילים בישראל. גם העובדה שגיבור הספר מכונה "עורך הדין" חסר שם, מקשה על הקורא להתחבר אליו.
בעמוד 52 זה קורה. התפנית. אבן נזרקת אל האגם השקט, ומערבולת של סחי צפה למעלה.
בלי להתחנחן ובלי לסנגר, בלי להתבייש ובלי להיות עורך דינם של הערבים, פורש בפנינו סייד קשוע את חיי הנפש של גיבוריו, השואפים ליצור לעצמם עולם חדש. אלא, שכמאמר המשורר: אפשר להוציא את העורך דין מן הכפר שבמשולש, אבל אי אפשר להוציא את הכפר ממנו.
עורך הדין המשכיל, בעל הגינונים האירופים, שחייו קודדו בעולם מושגים חדש הכולל סושי ומכונית יוקרה, שיחות סלון על נושא אומנותי ובית ספר מעורב לילדיו, הופך בשנייה אחת, שבה נקרעת המסכה מפרצופו, לגבר חשוך, פרמיטיבי, קנאי וצמא דם.
סייד קשוע כותב יפה מאוד. גוף שני יחיד עושה לקורא הישראלי בית ספר. שנים לא מעטות של הכירות עם ערבים לא לימדו אותי מה שלימד אותי הספר הזה בשעות שבהן קראתי אותו. אומץ רב נדרש מצידו כדי לכתוב את הספר והציבור הערבי בוודאי לא אהב את מה שקרא, או ליתר דיוק, עיקר השנאה כלפיו הגיעה ממי שלא קורא ספרים בכלל.
למרות שבספר, סייד קשוע, מותח ביקורת על היהודים, עיקר הביקורת מופנית כלפי הערבים, שהם גיבורי הסיפור.
זהו סיפור רגיש על אנשים שזהותם קרועה, וכאלה שזהותם מיטלטלת.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אפרתי
גוף שני יחיד

גוף שני יחיד

סייד קשוע

סוף סוף אני קורא ספר שמאוד רציתי לקרוא מבחינת תוכנו ולאו דווקא עלילתו. ספר של סופר ערבי ישראלי, שהציפיה שלי הינה לספר שתוכנו הינו המציאות הערבית ישראלית מנקודת מבט שאינה של סופר יהודי ישראלי. שמח מאוד שלא התאכזבתי. קראתי גם סופרים ערבים ישראלים נוספים אולם, בעייני, סיפרו סיפורים מעניינים מאוד הכתובים מצוין, אולם לדעתי נוגעים במציאות הערבית ישראלית אולי ברמיזה.
גוף שני יחיד מספר על שני ערבים ישראלים, על קורות חייהם הצעירים, הבוגרים והמקצועיים. אנשים צעירים המעוניינים לחיות את חייהם החופשיים הנורמטיביים במצב הנוכחי בישראל (שנת 2010).
הספר נוגע רבות ובאופן ישיר ברצונם של הדמויות הראשיות להשתלבות מלאה כאזרחים שווים החופשיים לחיות את חייהם כרצונם. משמעות שם הספר גוף שני יחיד, לדעתי, הינה שלאורך כל הספר, הסיפור מדלג בין שתי הדמויות המרכזיות, פרק לדמות אחת הכתוב בגוף שלישי ופרק לדמות השניה הכתוב בגוף ראשון. גוף שני יחיד = אתה או את, כלומר הספר הינו עלינו ועל מציאות חיינו. לדעתי ספר מרתק עם אמירה כנה ומעניינת.
להלן ציטוט לכמיהת חייהם:
"היום אני רוצה להיות כמוהם. היום אני רוצה להיות חלק מהם, להיכנס למקומות שאליהם הם מורשים להיכנס, לצחוק כמו שהם צוחקים, לשתות בלי לעשות חשבון לאלוהים. אני רוצה להיות כמוהם. משוחררים, חולמים, מסוגלים לחשוב על אהבה. כמוהם. כמו אלה שהתחילו למלא את הרחבה מתוך ידיעה שהיא שלהם, שלא הרגישו צורך להתנצל על קיומם, לא הרגישו שעליהם להסתיר את זהותם. כמוהם. בלי מבחני נאמנות, בלי מבחני קבלה, בלי פחד ממבטים חשדניים. היום אני רוצה להיות חלק מהם בלי להרגיש שאני עובר עבירה. אני רוצה לשתות איתם, לרקוד איתם, בלי המשא הכבד של מסתנן מתרבות זרה. להרגיש שייך בלי להרגיש אשם או בוגד. ובמה אני בוגד בדיוק?"

לפני 5 שנים•
★★★★★
•moshef
גוף שני יחיד

גוף שני יחיד

סייד קשוע

יש כמה דברים שאהבתי בכתיבתו של סייד קשוע ויש כמה דברים שהפריעו לי. אתחיל מהדברים הפחות טובים. הפריעו לי המעברים בין "מספר היודע הכל" בסיפורו של עורך הדין לבין השימוש בגוף ראשון בסיפורו של העובד הסוציאלי. למרות שככל הנראה כוונת המחבר היה לחבר את הקוראים בכוח לסיפור השני, על כן שימוש אינטימי יותר בגוף ראשון, לא הצלחתי להתחבר אליו, אל התלבטויותיו ואל הלך נפשו. מצד שני, העובדה כי לאורך כל הספר "מחבר היודע הכל" מתייחס לעורך הדין ללא התייחסות לשמו, מנעה ממני להתחבר גם לדמות זו.
למרות הביקורת, היו גם לא מעט דברים טובים. הכתיבה יפה וזורמת, השליטה בשפה מעוררת התפעלות, בעיקר מפרי עטו של מישהו שזו לא שפת אמו. אהבתי בעיקר את יכולתו של קשוע לתאר תקופות, חפות מסימני זיהוי מבחינת הזמן, כך שלא ניתן להבין אם מדובר על כאן ועכשיו או על העבר. הספר פתח לי צוהר צר לחייהם של ערביי ישראל, להלך רוחם, לגזענות שקיימת גם בינם לבין עצמם. דרך מחשבותיהם של שני הגיבורים הראשיים, ניתן ללמוד כיצד חלק מהאוכלוסייה הזו, רואה אותנו, את היהודים.
סה"כ ספר מעניין, לא מאוד מורכב ולא חף מבעיות.
אגב, הכריכה האחורית וגם תיאור הספר כאן בסימניה אכן מהווים ספויילר ענק לסוף העלילה ומי שרגיש לספויילרים מוטב לו להימנע.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•נתי ק.
דירוג
1.0
לפני 15 שנים

“התחלתי בצפייה, אני אוהבת את כתיבת סייד קשוע, ההתחלה היתה לי מעניינת, אמנם חידוש לא היה כאן, קצת חזרה”