טוב, אז עברו כבר יותר משבועיים מאז יום השואה האחרון, אבל יומנה של אנה פרנק באמת איננו ספר שואה בהגדרתו. פרסומו ועיקר תפוצתו אמנם הגיעו לו 'בזכות' התקופה והסוף הנורא של הכותבת ואולי ניתן לומר- והיא זכאית לתואר- הסופרת הצעירה.
כי בעיני גדולתו של הספר- יומן הזה הוא בעצם ובדיוק הרב שבכתיבתו.
כמו כולם, שמעתי ראיתי וראיתי אחרים שקוראים את היומן, אך הצלחתי להימנע מקריאתו בעצמי. את סיפור המסגרת הרי הכרתי וגם את הסוף הטראגי, כך שנראה היה לי מיותר להשקיע את הזמן בקריאה עצמה. מה גם שכולם סביבי הכבירו מילים על סיפור האהבה בין אנה ובין הנער פטר כשהסתתרו יחד במחבוא, וגם זה היה נשמע צפוי ובנאלי ולא ראוי לקריאה.
נקודה נוספת שצרמה לי דוקא בהקשר של ספרות שואה הוא העיסוק הרב במיניות כביכול שאנה עוסקת בו ביומנה. לא יודע לא נראה לי מתאים לקרוא על כך דוקא סביב יום השואה או בכלל הנושא.
לאחרונה נתקלתי ברומן הגרפי החדש שיצא בעקבות יומנה של אנה, אותו יצרו יחדיו הארי פולמן ודויד פולנסקי(כן אלה הידועים מ'ולס עם באשיר' ו 'כנס העתידנים'),
יש בי חיבה מיוחדת לרומנים גרפים. שריד לילדותי רדופת הקומיקסים, גם כיום אני נהנה לפגוש סיפורים רציניים במעטה מאויר. להרגשתי יש באיור כשהוא עשוי היטב מימד נוסף המעשיר את הסיפור.
הרומן הגרפי הזה בהחלט היה נראה לעילא ולעילא ולקחתי אותו מן הספריה. בחירה שהוכיחה את עצמה כנכונה.
אקדיש כאן כמה משפטים בזכות היומן הגרפי באשר הוא זה אשר גרם לי לקרוא את הספר המלא.
אז ראשית הוא מצליח להעביר את רוח היומן נאמנה. כשקראתי את היומן גופא, היתה בי תחושה חזק של דה ז'ה וו.. ועדיין הקריאה השתלמה- על כך בהמשך.
שנית, מלבד זה שאכן האיורים נפלאים והקטעים אשר בחרו העורכים להביא בספרם- שהרי מטבע הדברים רק קטעים נבחרים הצליחו להיכנס לספר המאויר המוגבל מטבע ברייתו- הצליחו להביע כ"כ הרבה מאישיותה של אנה דוקא בעזרת המימד הויזואלי המצומצם מילולית אך הממשי מאד בדרכו. יש בספר איור קורע לב המדמה את אנה בבגרותה, כאשה משכילה ואלגנטית העוסקת בתחום הספרות/עיתונאות או המולו"ת אחד מאלה היתה משיגה כמעט בלי ספק (כמעט משום שבכל זאת האם ניתן לחזות את העתיד?).
פרט לאיורים ועריכת הסיפור, הביאו העורכים גם קטעים מן היומן ככתבם וכלשונם. והקטעים הקצרים הללו שבו אותי. הרגשתי כאילו אני מכירה אותה את אנה השחרחורת והחיננית.
בקיצור התאהבתי. כך שהייתי מוכרח באופו דחוף ובהול לקרוא את היומן במלואו על מנת לפגוש שוב באותה נערה מלאה חיוניות, אניטלגנטית ועשירת הבעה, להתרועע עמה מעט להכיר אותה עוד קצת... זאת למרות שידעתי מראש כי גורלה נגזר.
והקריאה היתה מסע מרתק לתוך נפשה של נערה בראשית שנות התבגרותה, ואיכשהו למרות הפערים המובנים ביני ובינה גם לתוך שנות התבגרותי שלי. תחושת הבדידות הקיומית שאולי היתה קיימת קודם כבר בחייך, אך רק כעת אתה מתחיל לכנות אותה בצורה בוטה כל כך, הביקורת הבלתי פוסקת על המבוגרים הסובבים אותך(ובצדק!), לא יאמן שאותם רגשות חיו אז בליבה של נערה יהודיה קוסמופוליטית כמה עשורים לפני שחלמתי להיוולד, וחיו בדיוק רב גם בקרבי כשהועלתי בטובי להתבגר אי שם בשלהי שנות התשעים בישראל הלבנטינית.
המבט של אנה חודר כליות ולב ומסרב לקבל את האמת העגומה והערומה של הקיום המוגבל שלנו. למי מאיתנו לא היו רגעי כאב בראיה נכוחה לרגע כי אבא שלי רוצה אותי מוכשר ויפה ומצליח כי זה משלים משהו החסר בו ולאו דוקא רק לטובתי? ומי לא הבחין בעין מתבגרת חסרת מסננים כי המבוגרים לא רק אינם יודעי כל כפי שהציגו את עצמם כל השנים הללו, אלא שיש בהם הרבה מן הצביעות והעמדת הפנים?
אנה מצליחה לחדור אל ליבת הדברים ולתאר אותם בלא כחל וסרק. כמובן שהיא רואה את העולם בשחור לבן בהתאם לגילה, אך זה סוד הקסם. נראה לי כי כולנו יכולים להזדהות עם אנה בשנות התבגרותנו אנו, אך לא רבים מאיתנו יכלו בשעתו לתאר את העולם הנפרש על הטוב והרע שבו בצורה מדויקת כ"כ. אני הרגשתי כאילו מישהו דיבב את רגשותי מאז, מסתבר שעדיין יש להם הד בליבי.
תלונותיה והביקורת של אנה מתרכזות באמה. כמה אופייני יחסי אם ובת בגיל ההתבגרות. קראתי כי האב אשר שרד ופעל בשארית חייו להפצת היומן, צנזר קטעים מספר מתוך כבוד לאשתו המנוחה. אולי בעת ההיא לא היה ניתן לסמוך על הקורא האנטלגנטי שיוכל לראות מבעד למצוקה המתבקשת של נערה מלאת חיות וחלומות את מורכבות היחסים ולא לשפוט את האם לחומרה. כיום בהחלט נראה לי כי כל אדם בוגר יוכל לראות נכוחה כי אין מדובר באמא קרה ומזניחה רגשית כפי שמתאוננת אנה אלא ביחסים נורמלים של אם ובת מתבגרת. אין זה אומר שאין אמת בטענות אגב, אך כפי שאנו לומדים על בשרנו ואולי לצערנו, האמת והמציאות אינם צבועים שחור ולבן אלא בעיקר בגווני השגרה האפורים, ולכן יש אמת בכך שאהבת אם היא אהבה אנושית מטיבה ויש בה מן האגואיסטיות, ומצד שני אנו למדים שבכל זאת אין כמו משפחה (טוב נו, בד"כ). יש לשער שאילו זכו השתיים להגיע יחד לבגרותה של אנה, היו מצליחות לשוב ולמצוא את נקודות החיבור והאהבה הפשוטות בין אם ובתה, למרות הפערים באופי ובנפש. כמה חבל וכמה החמצה.
אנה גם מצטיירת כנערה כל כך חכמה ובכלל המשפחה מתגלה כמשכילה באמת. אבל לאנה יש רוח פיוטית ונפש עשירה שכל תאוותה הוא למצות את החיים ללמוד בלי סוף כל מה שהלב והמוח יכולים להכיל. היומן מלא בתיאורים אודות סדרי הלימוד של אנה, ואודה ולא אבוש- נדהמתי. מי יכול לשבת וללמוד פעלים בלטינית בקיום דל וצר כ"כ? מי יכול לשקוע בשינון חוזר ונשנה וגם בכתיבה עקבית כ"כ כשאין לך כמעט שום פרטיות לעצמך ולו לרגעים במשך כמעט שנתים?? נפלא מבינתי.
לגבי סיפור האהבה הגדול בין אנה לפטר, אני לא התרשמתי ממנו. קודם כל הרעש סביבו גורם לי לחשוב עלינו קוראים רבות. בסך הכל התיאורים הנוגעים לרומן ביניהם תופסים משהו כמו שליש הספר, אולי. מדוע הקוראים התחברו דוקא לחלק הזה? בעיני יש בכך רדידות מחשבתית. כאילו אהבה רומנטית יש בה כדי לצבוע כל מצב בורוד. לי נראה כי נפשה של אנה נחנקה בעול ההסגר והחד גוניות המפרכת, ונזקקה לריגוש שיאפשר לה להמשיך ולחיות. היא מצאה נתיב לרומנטיות הערפילית והתמימה הטבעית כל כך בגיל הזה, והנתיב הזה היה פטר שמסתבר שהיה נער מוכשר נחמד ורגיש ואולי בהחלט גם ראוי, אך נראה כי מדובר בכל זאת באהבה אין ברירה. גם אנה אגב לאחר שוך ההתרגשות הראשונית מהכיבוש החדש, נסוגה קצת לאחור ובמהססת בנוגע לטיב יחסיה עמו.
מילת חובה על המיניות כביכול ביומן- אני מצאתי את הגישה של אנה בריאה להפליא יחסית לגילה הצעיר. היא מתייחסת לנושא בכובד ראש ובענייניות גמורה, אין לי מושג על מה יצא הסער, אם כי בשיטוטי ברשת עם סיום הספר, נראה כי קבוצות אנטישמיות מכחישות שואה ניסו לצייר את אנה כנימפומנית וייתכן שזה המקור לכך (ואולי העובדה שהספר היה נמצא ברשימת קריאת חובה של בני טפש עשרה? בטח לא בני הדור הזה אגב..). באמת מישהו חשב כי ייתכן יומן הנכתב ע"י נערה בגיל הזה ולא יהיה בו אזכור לנושא?
כעת אין מנוס מלהתייחס רגע לספר 'כספר שואה', אז נכון זה באמת לא ספר שואה והוא זכאי למלוא הכבוד על מה שהוא ספרות טובה הרשומה בבהריות. אבל אי אפשר מלהימנע מלחשוב על אנה המסכנה הכלואה במשך כמעט שנתים באותו מבנה מבלי יכולת לעמוד באור השמש! וכמובן עולים בך מיד מחשבות על היהודים האחרים שלא זכו לאירוח רחב כיד המלך שכזה, כי כן, המלאכים ההולנדים שהסתירו אותם היו מלאכים במלוא מובן המילה! הם דאגו לשוהים לכל פרט מקטון ועד גדול. הגדלות היא בכך שהם המשיכו לראות בהם אדם בצלם, ולא 'מסתתרים' שעליהם לשמוח בעצם קיומם בחיים. הם ראו בזכותם לחיים מלאים כולל חגיגת ימי הולדת לכל אחד מהם! בזמן מחסור כשהם עצמם ניזונים בקושי ובמשורה. בעיני זאת גדלות מיוחדת ואין סופית. כולנו לוקים בהחפצה של המסכנים. ההומלס השוכב למרגלותנו צריך לשמוח בתשר של מס' מעות, ואם ניתן לו יותר מזה אז בכלל, על כך שאולי הוא חפץ גם בתרבות בנוסף למזון לא נחשוב כלל, כי הרי אין הוא 'אדם שלם'. ולא רק הוא, גם עוזרות הבית מדיחי הכלים ועובדי הניקיון בכל מקום שהם, האנשים השקופים. תגיד תודה ותשתוק. אבל לא. הרוח האנשוית אינה מוגבלת במקומות מסתור! הי ממשיכה להתקיים למרות הקיום הרעוע משהו. וכאן יש חסד גדול וגם טרגדיה נוראה. חסד גדול, שכן גם אם נגזר על אנה היקרה למות בסופו של דבר, והרי לב מי לא נחמץ על הפיספוף האיום? והרי הם שרדו עד אוגוסוט 1944? הם נשלחו למחנות ברכבת האחרונה שיצאה מהולנד כמדומני. איזו גזירה! איזה תחושת החמצה!! ומאידך בהנחה שגורלם אכן נגזר מראש, כלום לא היה עדיף שיסבלו כמה שפחות? מצד שני בגלל התנאים המשופרים יחסית בהם הסתתרו, הרי שהם לא עברו תהליך של הסתגלות הדרגתית למצב של שרידות. כשהנפש עוברת למצב שרידות היא מפנה מקום לשרידות עצמה על חשבון רוחב המחשבה, והקיום מצטמצם למנת האוכל הבאה והאפשרות לשמור שלא להיתפס. כשחיים חיים 'נורמלים' כביכול הקושי הנפשי עצום, כי תנאי הריתוק אכן סותרים כל מידה אפשרית של נורמליות ואין לנפש כלים להתמודד עם זה. וזה חלק מהסבל הכואב והמובן כל כך של אנה. כי הרי את הסבל והכאב הבלתי אפשריים של מה שחוותה מן הסתם לאחר שנתפסה , את אלה לא נוכל כלל להבין מתוך עינינו הצפונות לבטח בחיק הנורמליות.
וזה מוביל אותי לנקודה כואבת מלאה מוסה שלא יכולתי שלא לחשוב ולחפור בה. מה קרה עם אנה לאחר מכן? כיצד ייתכן שלא נותר אף עד (או עדה, מן הסתם..) לקורותיה לאחר מכן?! הרי זה פשוט לא נתפס! כי הרי סבבו אותה מן הסתם אלפים כמוה.. אלא שכמוה כולן אינן...
ואי אפשר שלא לדוש ולדוש במחשבה איך שרדה נפשה הענוגה של אנה את הקורות אותה עד למותה האם היא המשיכה לחלום ולדאות על כנפי הרוח? האם היא הצליחה לראות את האנושי בתוך התופת? האם היא גילתה מהי בדידות אמיתית? כשאנו שומעים על אסירי המחנות (שוב) אנו מעבירים אותם תהליך של החפצה שהרי לא ייתכן שהם חשו וחשבו בבסיס כמונו, כי הרי זה לא ייתכן? והנה אין לנו ברירה -כי הרי היכרנו את אנה לעומק- אלא לדעת שייתכן וייתכן, ועל הלא נודע הזה של קורותיה האחרונים של נערה יהודיה יקרה ומיוחדת אחת, גם על כך לא אמחל לנאצים לעולם (הנה סיימתי סיום מתבקש ליום השואה וכו').