הומאז' מתוק, כנה, בלי דרמה ובלי התנצלות על היותו. כיף שהוא קיים.

הרעיון הבסיסי בעל פוטנציאל מעניין, אבל כתוב מבולבל ומתיש. יחס לא עקבי בין מונולוגים ארוכים של הסברים ותחושות, לקפיצה מהירה מדי בין אירועים. ההתיימרות להציג היסטוריה עתידית כתובה בצורה מאוד לא משכנעת וכמעט ילדותית.
גם העולם החרדי מתואר מתוך חוסר ברור בתחקיר, כמו מתוך שמועות מוזרות ורחוקות, מה שכמובן גם לא מאפשר יצירת דמויות אמינות מבחינה רעיונית או רגשית.
בעיקר מביך.

ההתחלה הייתה מבטיחה ביותר: שנינות מתוחכמת, סרקזם חריף ומבני משפטים יפהפיים במורכבותם. אבל איכשהו הסיפור השתנה לחלוטין בערך אחרי שליש. בערך בשלב בו מתחילות להיכנס לעולם הסיפור דמויות "טובות" וגומלות חסדים, הכתיבה מקבלת תפנית חדה וצורמת מפארודיית אבסורד חברתית חותכת, למלודרמה רגשנית. הרגש שלפני כן הובע בעדינות נוגעת ללב בין השורות, מותך בפנים בעוצמה ובקצב עלילה הולך ומאט. רק מדי פעם אפשר להבחין בכתיבה מזגזגת חזרה לסגנון הראשוני, המוערך עלי מאוד.
כשקראתי קצת על האופן שבו נכתב הספר (כסיפור בהמשכים לעיתון) הצלחתי להבין את הסגנון והקצב המשתנים. אבל בנוסף לאכזבה הראשונית הזו, חוויתי הפתעה נוספת ושלילית למדיי- הפתעה בעיקר מכך שמידע כזה חדש עבורי- דיקנס אנטישמי. דמות הרע בסיפור מכונה "היהודי" הרבה יותר פעמים מהשימוש בשמה האמיתי, ומתוארת באופן הסטריאוטיפי-גלותי המובהק והבוטה ביותר שיצא לי לקרוא בספרות קלאסיקה. (כיעור, אף ארוך, חמדנות, חוסר אמפתיה, טירוף, קמצנות...) וכאן אף אחד מהתרוצים שהביא דיקנס לא הניח את דעתי. אני לא מקבלת הפרדה בין אדם ליצירה פרי-מוחו.
התאכזבתי.

הכתיבה עצמה לא מצאה חן בעיניי במיוחד. משלב השפה הרגיש לא עקבי לפעמים וחלק מהדיאלוגים היו מאולצים. אף על פי כן הסיפור הצליח להיות מותח מאוד- החזיק אותי קשובה לכל אורכו.
הקרדיט העיקרי שבעיניי נדרש לתת כאן יהיה לתחקיר. מיכל כותבת דמויות מתוך עולמות רבים ושונים בתכלית, באופן מעמיק, חי ומשכנע ביותר. התרשמתי מהקלילות שבמעבר החד מפירוט מדויק של אמוני חיל האוויר הפולני, ועולמה של הילדה הקטנה בחסידות בעלזא. הספר מדבר את השפה של מגוון קצוות בחברה הישראלית, ועושה את זה באותנטיות רבה.

הייתי בטוחה שזה הסוף. איחוד הסדרות האגדתי של אנדר והצל. אני לא בטוחה אם אני יותר מאוכזבת שהסיום האפי לא נכתב, או שמחה שעוד יש סיכוי לחזור ולצלול לעולם של אנדר ובין היקרים...

המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לתת לספר היא שהוא אורסון סקוט קארד לחלוטין על כל מאה ומשהו עמודיו הקצרים.
נבלע במהירות, בלי להבין איך הוא הספיק להכניס השקפה, הסברים מדעיים, פסיכולוגיה- והכל מתוך העלילה שלרגע לא נחה, למרות פרק הזמן הקצר בה היא מתרחשת.
בשעות ספורות הספקתי לכאוב, לכעוס, לשנוא, לפחד, וגם לאהוב, להזדהות, להקשר...
וכמובן הכל מתוך הכתיבה המינימליסטית, נטולת הרגשנות או הקלישאתיות של קארד.

סופר בחסד, אין ספק.

ניסיון מאכזב ולא משכנע. ההתעלמות המוחלטת מהשאלה המוסרית כאילו אינה רלוונטית בנושאים "בסיסיים" כל כך כמו עתיד העולם וחוקים לחיים בו הובילו להנחת יסוד שמלכתחילה לא יכולתי להסכים איתה. המאמץ עיוור כל כך להשוות את האדם לחיה או צמח (גורילה עם תבונה על-אנושית...), להוכיח שהבעיה היחידה היא שהיצור הזה שחושב את עצמו לעליון מתעלם מחוקי החיים החלים על כל חי אחר, שקווין מתעלם לחלוטין מהמשמעות של העובדה הפשוטה שמשום מה האדם הוא גם היצור היחיד שמסוגל להפר את החוקים האלה...
שווה קריאה רק כדי להבין את הגישה, לא מעבר לזה.

זה הספר השביעי של רובין הוב שיצא לי לקרוא ולמרות זאת, הוא תפס אותי בהפתעה. היכה בי כמו גל עצום ומקציף, עוקר אותי ממקומי באלימות ומשאיר אותי מבוססת במים הרדודים, כושלת, המומה, בעניים צורבות ממלח...
רוח מפרשי הוויוואסיה מילאה והפיחה את לבי. התאהבתי בווינטרו, בבראשן ובאטה- ובעצם כל דמות, אפילו קניט, מצאה מקום מיוחד בלבי.
שוב ושוב אתהה בלי יכולת לדעת, איך הסופרת המדהימה הזו מצליחה לתאר באופן חד, אמיתי וחזק כל כך את התחבטויות הנפש האנושית. ולא אחת, אלא עשרות שונות ומנוגדות. יפהפיות ונוגות כל כך.

לטובת אלה שלא נתקלו בספרים שלה קודם- לא מיועד לאיסטניסטים. יש כמה תיאורים לא עדינים במיוחד.

מסוג הספרים שמזכירים לי איך גיליתי שאני אוהבת פנטזיה.

אם זה באמת מה שעובר לאוטיסט בראש- גם אני קצת אוטיסטית...

קשה לשפוט, מאחר וגם בספרים המפורטים ביותר מגיעים רק לרמת דיוק מסויימת בתיאור צורת החשיבה של אדם "נורמלי"...

נהניתי מאוד. בהחלט שינה כמה נקודות בחשיבה; על אוטיזם ועם עצמי.

ספר מוזר.
ניל גיימן, כמובן, לא ציפיתי אחרת, אבל הפעם מוזר באופן לא ברור.
הכתיבה והעלילה בנויים לילדים, אבל נראה שמאחור יש חשיבה עמוקה כלשהי שלא ממש מתבטאת בסיפור, מה שפשוט משאיר בתחושה של אי בהירות לא שלמה.
אולי פספסתי משהו...