אם יש משהו שבחיים, אבל בחיים לא עשיתי, זה לקרוא ספר כלשהו, ואז, עוד לפני שאני מסיים אותו (ואני מתכנן, וגם רוצה, לסיים אותו), אני מתחיל לקרוא ספר חדש.
לא יודע למה זה כל כך מפריע לי. אני חושב שהסיבה העיקרית לכך היא שאני אוהב להתרכז בעלילה אחת, להינות ממנה מההתחלה עד הסוף, ולא לקפוץ בין כל מני עלילות וספרים שונים.

אבל הפעם כן עשיתי את זה. ותבינו, לא הייתה לי הרבה ברירה.
כשאני נמצא בעמוד 437 מתוך 653 עמודים, בספר 'הנני' של ג'ונתן ספרן פויר, בעודי נהנה מאוד מקריאתו (והנה עוד משהו שאני לא אוהב לעשות - לחשוף פרטים על ספרים שאני עומד לכתוב עליהם ביקורת, עוד לפני שפירסמתי עליהם ביקורת רישמית), אחותי נכנסה אליי לחדר, ואמרה לי משהו כזה: "הי, הבאתי לך ספר מעניין. זה בעצם סיפור עלילתי, אבל שכתוב כמו שיר ועם חרוזים".
"הי, נשמע מעניין. תודה" אמרתי (ברגע הזה עדיין לא חשבתי על האפשרות לעצור באמצע של 'הנני').
"אבל אם אתה רוצה לקרוא אותו, אתה תצטרך לסיים אותו עד מחר בערב, כי מישהו אחר הזמין אותו ואני חייבת דחוף להחזיר אותו לסיפרייה" (אוף, איזו דילמה. מה לעשות? לדחות את ההצעה ולהשיג אותו בזמן אחר ולא ידוע ולהינות מהרצף העלילתי של 'הינני', או שמא אולי להפסיק עם הרצף העלילתי של 'הנני' ולהינות מ-2 ספרים במכה אחת?
בסופו של דבר, כמו שעיניכם רואות, בחרתי באפשרות השנייה.

הסיפור הוא על חיילת שהוטלה עליה משימה, לשמש כמין "חונכת" של חייל בודד, עולה חדש מקנדה, להכיר לו קצת את ההווי הישראלי, לנסות לגרום לו להשתלב יותר בחברה הישראלית. הסיפור בעצם מתאר את מערכת היחסים ביניהם.
והאמת היא שמצאתי איזשהו קשר בין הסיפור שלי עם הספר, לבין הסיפור עצמו שנמצא בתוך הספר: גם אני, וגם ג'יין החייל הבודד, מהגרים. ג'יין החייל הבודד - משום שהיגר מקנדה לישראל. ואני - משום שהיגרתי מהספר 'הנני' של ג'ונתן ספרן פויר, לספר 'מקום אחר ועיר זרה' של מאיה ערד...

אהבתי מאוד את הרעיון (ואת הביצוע) של לכתוב ספר עלילתי שלם בחרוזים. אבל חרוזים משעשעים, ולא רדודים ושיטחיים כמו חרוז-תפוז, כמו בלון-מלון-חלון-וילון-סלון, אלא ממש חריזה בשפה יפה ואיכותית, ועוד כזו שנמשכת לאורך 190 עמודים - שאפו!
סיגנון החריזה של מאיה ערד מאוד מאפיין את סיגנון הכתיבה של השירים ששר הזמר שלומי שבן, וכשקראתי את הספר יכולתי ממש לשמוע את קולו של שבן מקריא (או יותר נכון, שר) לי את הספר בקולו הדרמטי, החצי מדבר-חצי שר, עם מילותיו המוזרות והמעלות גיחוך וצחוק. הספר גם הזכיר לי קצת את סרט הקולנוע/המחזמר "לה לה לנד", שהוא סרט עלילתי המשלב שירה וריקוד, הקצב שלו מהיר כמו שיר בחרוזים, וגם בו יש מערכת יחסים בין 2 אנשים.

אז למה 4 כוכבים ולא 5? אז ככה - את החריזה מאוד אהבתי, אבל מבחינה עלילתית חסר בו קצת בשר: בגלל שהספר כתוב בחריזה, הסופרת צריכה להתאים את המילים כדי שייצאו לה חרוזים, וכך נוצרת ההרגשה שיש השקעה יותר מדי גדולה בכל מה שמסביב, ופחות השקעה בסיפור עצמו, והסיפור קצת הולך לאיבוד עם כל החרוזים. מה שנקרא: "מרוב חריזה לא רואים את הסיפור".
לולא הייתי צריך להחזיר אותו במהירות לאחותי, הייתי קורא אותו פעם נוספת, כי את הספר הזה צריך לקרוא פעמיים - פעם ראשונה כדי להיות מהופנט מהחרוזים, ופעם שנייה כדי להיות מהופנט מהסיפור. כי יצא שהתרכזתי יותר מדי בחרוזים, ופחות בסיפור.
בכל זאת ממליץ על הספר. בעיקר בטיסה, או תחת עץ ביער במזג אוויר נוח - לקרוא ולהינות מהחריזה הנפלאה שמתגלגלת על הלשון בכזו חינניות.

אגב: צירוף מיקרים או לא , אבל מסתבר ש'הנני' של ג'ונתן ספרן פויר, ו"מקום אחר ועיר זרה" של מאיה ערד, הם לא עולמות שונים כל כך זה מזה: גם פויר וגם ערד חיים בארצות הברית (היא - בקליפורניה, הוא - בניו יורק), לשניהם יש קשר כלשהו ליהדות או לישראל (היא - ישראלית לשעבר, הוא - יהודי אמריקני) ובשני הספרים המילה 'ישראל' ועוד כל מני מושגים שלקוחים מאורח החיים והווי הישראלי והיהודי, מוזכרים הרבה יותר פעמים מכל ספר אחר שנכתב על ידי מישהו שלא חי בארץ, ואפילו אולי יותר מכל ספר שנכתב על ידי מישהו שכן חי בארץ.

לסיום, הכנתי שיר קצר בשבילכם. לא ספר שלם. רק שני בתים. הנה:

הספר 'הנני' של ג'ונתן ספרן פויר פתוח,
ראשו של זה שאין לנקוב בשמו עמוק בתוכו,
כשאחותו לחדר נכנסת ומציעה לו הצעה שעושה אותו מתוח,
האם להפסיק לקרוא,
ולהתחיל לקרוא ספר אחר במקומו?

אוי לי, אוי ווי זמיר, איזו בעיה מסובכת ומקוללת!
דבר כזה (אם אעשה) הוא מבחינתי פעם ראשונה,
הספר: 'מקום אחר ועיר זרה' של מאיה ערד הסופרת המהוללת,
טוב, הגעתי להחלטה.

אל הספר הזה הגעתי מזמן, כשיצא, ואני מודה שהדחף לקרוא אותו היה בגלל הגימיק: הוא כתוב בחרוזים מנוקדים, ואת ההשראה לכתיבתו סיפק (כך כתוב על השער האחורי) ייבגני אונייגין של פושקין.

הסיפור: לאורית - חיילת בחיל חינוך בסוף שירות צבאי לא מתיש מדי, יש משימה. עליה לכתוב חוברת הדרכה צה"לית בנושא "זהות ישראלית" ולעזור בקליטתו של חיל בודד, עולה מקנדה שעלה ממניעים ציוניים ומשרת באותה יחידה. השירות הצבאי ביחידה העורפית (בתל-אביב) אמנם אינו מאד תובעני, אך מלא בדיונים ומחשבות על ערכים, אהבת הארץ, ובשאיפות נעלות לחנך. בו זמנית מתפתח סוג של סיפור אהבה (קטן מאד...) בין אורית לג'יי.

הספר רענן וחביב בצורה שרק ספרי ביכורים (כנראה) יכולים להיות. יש בו הרבה אירוניה עצמית, והתייחסות לגיבורתו הצעירה והתמימה (בת דמותה של הסופרת, אולי?) בהומור ובחביבות. השאלות הערכיות והרות הגורל אותן מעלה הגיבורה מתפוגגות להן לאיטן ככל שמתקדמת העלילה וגוברים כאבי הלב. הסופרת מאפיינת היטב את דמויותיה - גם את גיבורי המשנה.

אני מחבבת את הספר הזה למרות שבקטעים מסויימים היתה לי הרגשה שהסופרת אימצה את צורת הכתיבה כדי לספר סיפור שבכתיבה רגילה לא היה בו מספיק עניין. (אתי היא הצליחה...) אבל היא עושה זאת בחן רב.
והנה דוגמה של פרק לקראת סוף הסיפור:

בְּאֶרֶץ זְעִירָה גָּדַלְתִּי
צָרָה, מֻקֶּפֶת בָּאוֹיְבִים,
וּכְמוֹ רַבִּים נַפְשִׁי שָׁאַלְתִּי
לִפְרֹץ לֶעָבָר מְרְחָבִים.
אַךְ הַמֶּרְחָב – כְּלִמָּה וְצַעַר:
יוֹבֵל – נָהָר. חֻרְשָׁה הִיא יַעַר.
הַלֵּב שׁוֹאֵל לָלֶכֶת עוֹד!
עוֹד הַלֵּאֶה לְהַפְלִיג, לִנְדֹּד...
אַךְ הַמָּקוֹם לַחוּץ וְצַר הוּא.
הַלֵּב רוֹצֶה לִנְהָרוֹת,
אֶל הֶהָרִים, לְיעָרוֹת,
לִמְרְחָבִים... לְחוּץ לָאָרֶץ!
לְשָׁוְא, חָנוּק, דָּחוּק, נְכַלֵּם,
בִּקֵּשׁ לִבִּי אֶת הָעוֹלָם.

אכן הסופרת נאה מקיימת: היא חיה בארה"ב חוקרת ומרצה (לא על "זהות ישראלית"...) באוניברסיטאות נחשבות.

*

סיפור משעשע על אהבה ומפח נפש והתבגרות. אפשר לומר, סיפור קצת סתמי — עד שנזכרים איך תפקד המוח שלנו בגיל הטיפש עשרה.

אילו היה זה רומן, אז היה אולי טעם להתווכח על סוגיות כמו אמינות הדמויות והתפתחותן, עקיבות העלילה וכדומה. אלא שזה לא רומן אלא שיר. שיר אֶפִּי בעצם: 180 עמודים של חרוזים. ובכן, במקום להתעצבן על חורים לוגיים (ומי שמכיר אותי אולי יגיד שאני יותר מדי מקובע על זה), נסחפתי לתענוג הקריאה, לשנינויות הלשון, להומור (הרבה!), למקצב החריזה.

מאחר ומדובר בשירה, לא תתפלאו שהשפה היא טיפה נמלצת. נמלצת, אבל לא כמו אצל המשוררים הקלסים שאיתם (אולי) עוניתם בבית ספר תיכון. השירה של מאיה ערד היא יחסית קלילה, אף פעם לא מתייחסת אל עצמה ברצינות מופרזת.

בעולם שהולך ונעשה דיגיטלי, סמס-י וקצרצר,
עולם בו מחדש השפה העברית הוא מלצר עילג שמתחבק עם כבשי-דמה
כיף להיתקל (כמעט לגמרי במקרה) בספר שנותן כבוד לשפה העברית בלי להניח בצד את העלילה, הדמויות והרגשות.
זהו רומן קליל כביכול הכתוב כולו בחרוזים מדוייקים ובמשקל מדוד, שגורם לנו, הקוראים, לחלוק לו כבוד ולקרוא אותו באיטיות, לגלגל כל מילה על הלשון ולהתענג על הסגנון והצורה.
מאיה ערד היא בלשנית, ואהבתה לשפה, למצלול, לחריזה, לבניינים ולפעלים באה לידיד ביטוי בכל שורה והיא שניה רק לאהבתה לתל אביב, לקיבוצים, לנופי הארץ ולתמימות שהיתה מנת חלקנו כשהיינו צעירים.
מומלץ בחום לכל מי שאוהב את תל אביב, את נופי הארץ, את השפה העברית ואת נפתולי האהבה.

הספר כתוב כולו בחריזה.
אין ספק שהכתיבה מראה על כשרון ועברית רהוטה, אבל לצערי לא הצלחתי למצוא עניין מעבר לזה, לא הצלחתי להבין את הפואנטה או להתחבר לכתוב ונאלצתי לנטוש אותו באמצע.

הנאה אמיתית, חלקים מהספר קראתי בקול לעצמי, התענגתי על הצלילים והמילים.
פשוט כיף, לא רציתי שיגמר.

לא דיבר אלי בכלל.