אם היה הופך לסרט הייתה הגבלת צפייה לגיל 14 או 18. מחריד ומזעזע, ספציפית ההגבלה הייתה על רקע תיאור נרחב של אונס קבוצתי, ממש עד לרמת הפרטים המסוייטים הקטנים.
בעצם סאראמאגו (האנטישמי סתם בלי קשר לביקורת) מציג את המבוא לקריאת הספר ״הדרך״. מתאר בלשון עשירה ובשפה ציורית מצויינת את התפשטות העיוורון הלבן בו אנשים מתעוורים ללא סיבה ברורה במהלך שמתאים למגיפה. עיוורון לבן כיוון שהמתעוורים רואים רק אור לבן ולא מחשיך עולמם, אפילו העדשה והקרנית הופכות לבנות. רק אישה אחת לא מתעוורת ומתארת את הזוועה לקורא.
כולם מאבדים צלם אנוש, היצרים הבסיסיים של אכילה-שתייה-שינה משתלטים על כל חלקה טובה, וכמובן מתוארת בהרחבה הסוגיה של עשיית צרכים במקום סגור או פתוח בו כולם מפרישים את הצרכים בכל מקום בו הם רוצים, הרי לך תמצא שירותים ובכלל מי רואה אותך? וסאראמאגו אינו חוסך בתיאורים מדויקים. לעתים נידמה שעיוורון הולך יד ביד עם דלקות מעי, ואולי זה רמז לאופי המחלה?.
הספר כתוב בשגיאות פיסוק גסות להחריד שכבר מזמן הפכו לסימן ההיכר של סאראמאגו. לעיתים מאלצות לחזור על שורות מסויימות כדי להבין מי אמר מה ולמי. אבל הפיסוק השגוי מוסיף לזרימת העלילה.
חיסלתי את הספר ביומיים. מושך.
למה? כיוון שהראייה היא חוש מרכזי וקריטי, ספר אחר שהיה יכול להיקרא ״על המישוש״/ריח/טעם... לא היה זוכה לאותה תשומת לב. באמצעות הראייה ניתן להרחיק לכוכבים.
מעניין ומושך, מזעזע היזהרו. לא מאתגר כל כך פילוסופית את המחשבה אבל בהחלט גורם לתהות. דמיינו את עצמכם נמשכים וצופים בסרט איום, נפגעים אך ממשיכים לצפות. עד הסוף ממש שואלים את עצמכם "מה יוצא לי מזה?".
בדומה לספרים רבים אחרים לא הייתי מפסיד אם לא הייתי קורא אותו ולא אגזים ואומר שייצאו מופסדים בעלי לב חלש ורגיש.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
