נתחיל מהסוף: בסוף הם התאבדו.
זה לא ספוילר לעלילה, כי הספר פותח בזה. ורה ואישטוון אדוריאן היו נשואים שנים רבות, וביום ראשון אחד, בביתם בפרבר של קופנהאגן הם סגרו את כל ענייני חייהם והלכו למות יחד.

התאבדות היא מעשה קשה, אגואיסטי מעיקרו, כי המתאבד עוזב את העולם ומשאיר אחרים לנקות אחריו. ורה אמנם דאגה להשאיר בית נקי, חשבונות משולמים, מכתב ברור, דאגה לטיפול בכלבה ועוד, אבל בכל זאת נכדתה יוהאנה נשארה עם קצוות פתוחים, תחושת נטישה קשה והרבה שאלות. וכך שש עשרה שנים לאחר המוות המשותף הזה היא פותחת במסע בעקבות השאלות שלה, וכותבת את הספר הזה. הספר עובר לסירוגין מעבר רחוק לעבר קרוב, מתיאור היום האחרון בחייהם של בני הזוג לתיאור קורותיהם יחד, החל מההיכרות כזוג צעיר בהונגריה, עבור במחנות העבודה באוסטריה, בחיים בהונגריה הקומוניסטית לאחר המלחמה, וכלה בהגירה לדנמרק והחיים בארץ החדשה. היא מתארת זוג אניגמטי ובעל הרגלים מוזרים, כזה שהיא אהבה, אבל מתקשה להסביר מדוע. תיאור היום האחרון הוא כמובן תיאור משוער ונסיבתי שכן באופן מובן לרוב הנעשה לא היו עדין. גם תיאור העבר הוא נסיבתי למדי, ויוהאנה עוברת בין ארצות ויבשות בניסיון למצוא אנשים שהכירו את הזוג ויידעו להסביר חלק מהנעשה.

התוצאה היא ספר שקט, מינורי, עגמומי במקצת, אבל פיוטי בדרכו שלו. הוא קשה לקריאה, בעיקר אל מול ההשלמה של המחברת ותיאור ההתאבדות כמעשה מובון, בלתי נמנע ואולי אפילו הירואי.

ב- 13.10.1991 התאבדו בקופנהגן ורה ואשטואן, סבתא וסבא של המחברת.
בסיפור שהוא מעין תחקיר, מעין המחשה ודמיון של מעשיהם
של בני הזוג בימיהם האחרונים, חוזרת המחברת אל חייהם של השניים ועברם.

השניים נולדו והכירו בהונגריה.
הסבא רופא כירורג נלקח למחנה מטהואזן שבאוסטריה
לעבודות כפייה, ובקושי שרד את צעדות המוות.

הסבתא, ורה, שרדה את המלחמה באמצעות מסמכים מזויפים.
ממש לפני גירוש היהודים למחנות אושוויץ ויתר המחנות
נולד אביה של המחברת.
זהו גם החלק ה-1 של חייהם (חלוקה סכמטית שמבוצעת ע"י הסופרת).

החלק השני של חייהם מתחיל מתום המלחמה עד 1956:
בתום המלחמה תחת שלטון סובייטי הסבא חוזר לתפקידו כרופא בהונגריה.
הוא גם כולל את שירותו של הסבא כרופא במלחמת קוריאה בבית חולים בצפון ( מתנת הזדהות של הונגריה הסוציאליסטית לצפון קוריאה)
חלק זה נגמר עם מנוסתם של המשפחה מהונגריה לדנמרק, לאחר כשלון המהפכה של 1956 של הוגריה להשתחרר מעול הכיבוש הסובייטי.

החלק ה-3 שסופו בהתאבדות של בני הזוג, מחזיר את נכדתם לעברם המשותף
לחבריהם (ארזי, איליי ועוד) ולדמיון מה חשבו וכיצד פעלו בימיהם האחרונים עלי אדמות ובייחוד ביום המעשה.
כיצד השיגו את הספר שסייע להם להגשים את מטרתם המשותפת, ולמה בחרו בכך.

פעמיים איימה ורה שתתאבד - פעם כשבעלה טרם חזר בתום מלחמה״ע ה-2 ופעם
במלחמת קוריאה. הפעם השלישית כבר לא הייתה איום.

לאורך כל קריאת הספר חשתי רגשות מעורבים. מצד אחד כיהודי וישראלי,
זאת חוויה מענינת לקרוא על השואה ועל התמודדות של יהודים שעברו את השואה אבל כל קשר בינם לבין היהדות מקרי ביותר.
ומצד שני כל ענין ההתאבדות לא מקבל טיפול עד הסוף.
מצד אחד קשה להתווכח עם סיפור שהוא בעצם אוטוביוגרפי. ומצד שני קצת חסר דעתה של הכותבת.
יש פשוט תיאור שקצת הופך את כל הספר לחסר משקל ומשמעות.
מצד אחד מורגשת אהבתה של הכותבת לסבא וסבתא שלה,
ומצד שני רוח קרירה נושבת לכל אורך הספר, תחושה קרה ומנוכרת.
סה"כ הספר נקרא על ידי בקריאה רציפה ובקלות אך לא מסוג הספרים שנשארו איתי בימים שאחרי.