מה עשית לי? אהה? סליחה על הפנייה האישית.
איך היא הצליחה, יוכי ברנדס, לחשוף ככה בפניי את עולמם של גדולי העולם היהודי, אני לא יודעת כמה מאלו שקוראים את הביקורת הנ"ל יודעים, אבל רוב ההלכות שנקבעו לדורות נפסקו אי שם (שהוא לא כ"כ אי ולא כ"כ שם, זה יותר קרוב ממה שנדמה לנו) בתקופה הזאת.
בתור ילדה קטנה תמיד שמעתי את הסיפור על עקיבא ורחל בגדול, אני חושבת שאף אחד לא הצליח להעביר את התחושה הזאת של העגינות של רחל ועקיבא, כל אחד ואחד מהם ושניהם ביחד, בצורה כזאת חיה ובועטת (בעיקר בועטת).
אין מה להגיד, יוכי ברנדס עשתה עבודת תחקיר מקיפה על התקופה והנושא. הספר הוא בעצם ספר היסטוריה רק מעניין הרבה יותר מאלה שכולנו למדנו לבגרות.
לכל אלה שחוששים מכניסה לפרדס, המון הצלחה, זה שווה את זה.
אין לי מושג מי כתב את הביקורת מאח

אין לי מושג איך זה קרה, אבל הפרתי את ההבטחה שלי שוב, ההבטחה שלא לקרוא ספרים שנכתבו בישראל. למה? רק בגלל שאנחנו יותר גסים מכולם, לא תמצאו בכ"כ הרבה ספרות מתורגמת ביטויים של מין ומיניות כמו שמוצאים אצלנו. כאילו רק בזה אנחנו מתעסקים כל הזמן, זה לא בסדר, אנחנו מוציאים לעצמנו שם רע בעולם הספרותי. בקיצור הפרתי את ההבטחה.
אבל הספר טוב, אין מה להגיד ליהיא לפיד נוגעת בכ"כ הרבה נושאים שאף אחד אחר לא כותב עליהם, הפחד לקבל את עצמך, את הסובבים אותך, ובעיקר לקבל את העובדה שגם אם חונכת בדרך מסויימת, זה לא כ"כ נורא לשנות את המסורת ולשבור את הכלים. אם הדבר היחיד שמחזיק אותך כבר לא מחזק אותך אלא מדכא אותך ועוצר אותך מלצמוח, אז כן זה לגיטימי. ליהיא לפיד, עשית עבודה נהדרת, אני מאמינה שהמון נשים בישראל הזדהו עם כל מילה שכתבת.
אני רוצה להאמין, ועוד יותר מכך, אני רוצה להאמין שאני אכן מאמינה ולא חולמת בהקיץ, שבציבור החרדי המצב קצת שונה, אין שם את הרדיפה האובססיבית אחרי קריירה לנשים, זה לא אומר שנשים לא יוצאות לעבוד, אבל זה מה שהן עושות, יוצאות לעבוד, ולא יוצאות לפתח קריירה. ואולי זה טוב, עוד לא ניסיתי, אבל אני מאמינה שבדרך הזאת האישה נתונה לפחות לחצים ופחות דרמות בחייה.
אני לא אחת ששוללת דרמות או לחצים, יש אנשים שפורחים תחת לחץ, אבל כמעט תמיד מי שיצא נפסד מהעניין יהיו הבעל וילדים.
תקנו אותי אם אני טועה, קראו את הספר עם ראש פתוח, במיוחד אלו שנטועים עמוק בתוך המסורת המשפחתית.

אין לי איך להסביר את העובדה שהספר יושב על המדף שלי כבר כמעט שנה ורק עכשיו בחרתי לקרוא אותו. אבל מה שבטוח שהפסדתי שלא קראתי אותו עד עכשיו.
נראה לי שקצת שכחתי את העלילות של מועדון הגמל, מה גם שבסדר שהוא לא בסדר קראתי את ספרו הבא של באלדאצ'י "המשפחה הראשונה" לפני הספר הנ"ל. מה שאומר בעצם שהספר החזיר אותי לאליבר סטון ולחבריו המקסימים.
ספר מעולה עם מקצב ענינים מאוד מרתק וקצבי, לא נחים לרגע אין מה להגיד שומרים עליהם צעירים תוך כדי תנועה.
הספר מחדד את מהות הצדק האלוהי, כשמו כן הוא, מה שמוכיח לנו שלא תמיד ניתן לסמוך על הממשל שיפעל בדרך הנכונה ויבחן על עניין בעניים פקוחות, וחבל.
לקחתי על עצמי את הספר ולא הנחתי אותו מהיד עד שסיימתי.
תהנו.

מה אפשר להגיד על פיקו שעוד לא נאמר?
היא בין הסופרים היחידים שמסגלים להביא נושא כל כך מיוחד את חזית הבמה ולתת לו להציג את עצמו בצורה הכי טובה. זה לא משנה אם מדובר על המתת חסד, על ילד מיוחד שחי בחברה רגילה או על ילד רגיל שחי בחברה מתנכרת.
אהבתי זו מילה מגמדת לעומת האהבה שאני חשה כלפי הספר המקסים הזה שניסה, ולדעתי גם הצליח, להוכיח לנו מה קורה בראשם של ילדים מיוחדים. אומנם הגיבור הוא ילד בעל אספרגר והוא מתפקד כמעט מושלם, אך הדבר יכול להיות משותף לכל הילדים שמאובחנים כמפגרים.
נראה לי שמה שפיקו התכוונה שנבין מהספר האחרון הוא, סובלנות, קבלו את השונה גם אם הוא שונה, נסו להתאים את עצמכם אליו כי הוא לא יכול לערוך את השינויים האלו עמ"נ להתאים את עצמו אליכם, ולכם זה יותר קל.
אין מה להגיד, ספר מוצלח במיוחד, היה שווה לחכות לו, ויותר מזה היה שווה לקנות אותו ברגע הראשון שראיתי אותו בחנות. תהנו

עוד ספר מבית היוצר של הרלן קובן, ספר מתח לנוער.
מה שלעניות דעתי קצת הרס בספר היה התחושה שהרלן עורך לנו בוחן על ספריו הקודמים, מי שלא אוחז ראש ושוחה כמו דג במים בין העלילות שבספריו הקודמים (כמוני למשל, שאומנם לא מפספסת אף ספר של קובן, ומחציתם פרטיים שלי, אבל זכרון אין לי, אין לי מושג מה קורה בספר מסויים) אי לכך קצת נהרסה לי החוויה שכרוכה בקריאת ספרו החדש של קובן. אבל לא נורא. הרבה דברים פיצו על כך, העלילה הקצבית, הלא מתפשרת, זאת שלא נותנת לשום דבר לעמוד בדרכה. אהבתי את הספר בכל מאודי אבל התיאורים של המקומות שתיאר קובן את המקומות בספר, קצת פספסו את העיקר, קורה.
תהנו

ספר מתח חזק מאוד, הוא הצליח להחזיק אותי ערה שעות רבות ועייפות.
באלדאצ'י מספר סיפור על נושאים שמאוד קשים בעיכול, כמו לדוגמא: אונס שמוביל להיריון לא רצוי שמוביל להפלה מסוכנת שהובילה בסופו של דבר לקומה ממושכת. אני לא אומרת שזה המצב האידיאלי אלא שהשיטה שגויה, אם אי אפשר לסמוך אפילו על מנהיג העולם החופשי, לפי הגדרתו של באלדאצ'י, אז על מי אפשר לסמוך. וכבר נודעו שערוריות גדולות ולקויות מאוד אצל נשיאים ומנהיגים מכל גווני הקשת. מצחיק איך אפשר להגיע מביקורת על ספר לדיון פוליטי-מוסרי. אלה החיים, לפעמים הדרך להביא דברים לתודעת הציבור הוא דרך סיפור.
הספר כתוב בצורה מאוד רהוטה וקולחת וכמעט בלתי אפשרי להוריד אותו מהיד.
מקווה שתהנו כמוני, לפחות.

אין לי כל כך מילים לתאר איך היא עושה את זה
אבל זה מופלא, היא כמעט להטוטנית בקרקס, אין מה להגיד, רק מלקרוא על סדר היום הלחוץ של קטי נכנסים לחרדה ולמתח.
איך היא יכוה לתמרן עם עבודה שדורשת כ"כ הרבה מזמנה.
אין לי מושג אם הכל קורה בשם הפמניסטיות או לא, אבל אין לי ספק שגם אם כן, זה הלך רחוק מידי, הילדים לא אמורים לגדול ע"י מטפלת, תהיה אוהבת ככל שתהיה, לילדים דרושה אמא, אמנם לא במשרה מלאה, גם היא נדרשת למצות את עצמה, אך עדיין הילדים זקוקים לאמא.
אין מה להגיד נדמה שהילדים גדלים מצויין למרות הכל.
סגנון הכתיבה של פירסון משעשע, לא יכולתי להתאפק וצחקתי כמעט בכל הספר, היא כותבת בהומור מיוחד במינו.
הספר מומלץ לכל אלו שרוצים להסתכל בעין בוחנת על יחסיהם עם העבודה ועם הילדים, היא מעניקה תובנות מיוחדות.
אהבתי במיוחד את ההבחנה המדהימה שלה על הורים לילדים שמקבלים את כל האהדה והפידבק שרק ניתן להעלות על הדעת לעומת אמהות לילדים שמיד מוחשבות כנשים מזניחות וכאמהות מפקירות ולא אחראיות.
מומלץ בחום לכל ההורים, עובדים או לא.

קצת מוזר לי שיש לי ספר לבני נוער במדף שלי, הוא הגיע אלי במסגרת ניקיונות הפסח, אין לי מושג איך אפשר לזרוק ספר, כל ספר. בקיצור אימצתי אותו ואפילו קראתי אותו.
הספר הזה עשה לי רק טוב, הוא החדיר בי תחושה שהכל בסוף יסתדר, גם אם עכשיו הכל נראה גרוע, יהיה בסדר. מה כבר יכול להיות, ספר לנוער, חייב להיות טוב, לא?
רוטנר כותבת על נושאים שחשוב שיכתבו, כמו לדוגמא יחסי חברות בן דתי לחילוניה, הטרדה מינית, כשלון או הצלחה של בן הזוג והתמודדות עם זה.
שמעתי פעם מסופר ילדים מאוד נערץ שיש כמה סוגים של סיפורי ילדים (הכלל תקף גם לגבי ספרים למבוגרים, אך הוא ציין זאת על ספרי ילדים) סוג מסויים אחד שהוא ציין בא לידי ביטוי בספר הזה, זהו סיפור שמעורר לתגובה. קחו לדוגמא ילדה שעברה מקרה דומה למה שנועה עברה בסיפור, והיא לא יודעת מה לעשות עם עצמה, בא הסיפור הזה ואומר לה: את בסדר גמור, מבינים אותך, מוכנים לשמוע אותך, אפשר לפתור את הבעיה, את לא צריכה להפגע יותר. ככה יש סיכוי שהיא תספר את המקרה ולא תשמור אותו בבטן כמו שאולי היא חשבה לעשות מתחילה. הסיפור עורר אותה לתגובה.
ספר טוב מאוד. תהנו, ולא לשמור בבטן.

כמו בהמון ביקורות שאני כותבת אני מצרפת סיפור.
הסיפור פה יותר פשוט מברוב המקרים: הוא מתחיל במתנת יום הולדת של חברה טובה, שבה הענקתי לה את הספר כמתנה וחיכיתי בתור לקרוא אותו, אחרי כמעט חודשיים התייאשתי
(\נשברתי סתם תירוץ, רציתי לקנות אותו מהרגע הראשון)וקניתי אותו לעצמי. מטורפת, אין מה לעשות. באמת, ניסיתי הכל, כלום לא עוזר לי להשאר מחוץ לחנות ספרים, כלום.
בקיצור, על הספר:
אני רוצה לצטט משפט חזק שאמרה מרגרט ביופורט בסוף הספר והוא כמעט מתמצת את הספר: "קיבלתי את המגיע לי, מילאתי את ייעודי...זה היה ייעודי: להושיב את בני על כס המלכות של אנגליה, וכל אלה שצחקו לחזיונותיי והטילו ספק בייעודי יקראו לי מעתה מיליידי, אם המלך, ואני אחתום בשם מרגרט רג'ינה: מרגרט ר' " - המשפט הזה מספר כמעט את כל הספר.
פליפה היטיבה לתאר בספרה את מייסדת שושלת טיודור כאשה שלא פחדה לכופף את החוקים כאשר החוקים לא התאימו לחזיונות שראתה, כאשה שכל מה שהסכימה איתו היו תהליכים שיעזרו לממש את חזיונותיה.
פליפה לא כ"כ מתארת את הצד הזה אבל אני רוצה להאמין שכך היה, מרגרט האמינה בשביל שיהיה לך עץ גבוה להיתלות עליו, עמ"נ להסתמך על משהו גבוה מכל אנגליה היא בחרה באילן הכי גבוה שקיים לאדם: הדת.
והיא הצליחה, אמנם אחרי המון שנות ציפייה, אין מה להגיד, אבל היא הצליחה להושיב את בנה על כס המלכות של אנגליה. אין שמץ של מידע האם באמת ובתמים עשתה את מה שעשתה לשם שמיים (קצת חרדי מידי, אבל אין לי ביטוי אחר) או שמא כפתה את רצונה על השמיים (לא שזה באמת יתכן, ואולי כן, בואו נשאיר את זה פתוח למסקנות).
ספר מעניין, מחכים, מקנה לקורא תחושה שהוא נמצא במרדף כלשהו, עד שגם הוא רוצה להשתתף בלחימה או לדאוג ממש ביחד עם מרגרט.
מקווה שתהנו לפחות כמו שאני נהניתי.