הרבה אנשים טוענים כלפי הפסיכואנליזה ופרוייד - "איזה קשקוש! כל הקטע עם הילדות והלא מודע.. מה זה השטויות האלה ?!"
אני חושב שלא נכון לפסול משהו בלי לפחות להכיר אותו היטב. זו סיבה טובה מספיק לדעתי, כדי לקרוא את הספר הזה. הוא אמנם לא עדכני ונכתב בשנת 74', אבל יש בו סקירה מקיפה ונוחה להבנה של התיאוריות הפסיכודינמיות, ובכללן תיאוריות יחסי האובייקט של ממשיכי דרכו.

נהנתי מאוד מהספר. הוא כתוב יפה ובצורה קולחת. למרות שהעלילה מתרחשת בפרבר אמריקאי, אני חושב שכל זוג נשוי מהמעמד הבינוני בישראל יוכל למצוא שם את עצמו, גם אם הוא לא גר בפרבר. לדעתי הספר מצליח להעביר לקורא/ת תובנה ברורה על חיי המשפחה והגשמה עצמית. מבחינת מבנה הסיפור, ישנו סדר נוח בהתרחשויות, בבניית הדמויות והעלילה וזה עזר לי לקרוא אותו בזמן קצר. עוד הערה אחת לסיום - ישנם דברים שניתן לבטא אך ורק באנגלית, וזה משעשע לראות את הניסיון לתרגם אותם לעברית - ישר כוח למתרגמת קטיה בנוביץ'!

229 עמודים של פסטורליה סקנדינבית. התיאורים של הנער בן החמש עשרה מאוד אמינים ומעניין איך פר פטרסון שבטח עבר את הגיל הזה מזמן מצליח להעביר את המציאות של נער מדוייק כל כך. הספר מתרכז ביחסים בין הבן לאביו. דפוס יחסים שלפעמים דומה לידידות יותר מהורות. מבחינת עלילה הספר לא מסעיר במיוחד.

אפוס רחב על מלחמת הטוב והרע אחד בשני. 1,100 עמודים בערך שמכניסים לסיפור קצת מדע בדיוני קליל ונוח לעיכול, ושלל דמויות שאי אפשר להשאר אדיש אליהן. הספר מכיל תאורים גרפיים (יותר מדי מפורטים לפעמים) של סוף האנושות והתלכדות השורדים למחנות של הטוב והרע. הספר מעניין מההתחלה. אני מאוד נהנתי.

מרק עגבניות עם יין.שווה.

איזה עוול גרמו לספר הנפלא הזה עם הגירסה החדשה שלו שמסרסת את השפה היפה ושמה במקומה שפה פשוטה יותר,קלה ובסיסית.

אם אתם מתלבטים האם לקרוא את מאה שנים של בדידות או אהבה בימי כולרה, תקראו קודם את "כרוניקה" ותראו אם זה הטעם שלכם. יש בספר מספר יתרונות: ראשית, זו הכתיבה הנעימה של מארקס. בנוסף, הספר קצר וקולע. שלישית, מבנה הסיפור יפה - סופו מסופר כבר בהתחלה.

הסיפור פחות מרתק מאשר הרעיונות בספר.
קניון עירוני אשר התפתח לעיר שוקקת בה גרים אנשים ממש גרים.
לעומת זאת, בעלי המלאכה אשר מנסים לעמוד במודרניזציה הבלתי אפשרית..

ספר שגורם לך לתהות.
במערכת המשפט שלנו הסיפור הקפקאי שייך דווקא לקורבנות ובני משפחותיהם (מומחש בסרט "הקורבן הנאלם")בניגוד לספר שבו חוסר האונים הוא של הנאשם.