בהקדמת התודות הבלתי נגמרת שלו בטוח הסופר כי עלה בידו לכתוב יצירת מופת.
כמה קשה לאכזב אותו!
לכאורה, כל החומרים נמצאים שם. אבל איש מאלה המוזכרים ברשימה הארוכה לא טרח להסביר לג'ון הארט שיותר מדי זה פחות מדי. וגם ההיפך.
יש לנו סיפור מתח משובח, שלא נפתר עד סופו ממש, למרות הרמזים המטעים. דמויות מכמירות לב, עגולות, מלאות, מיוחדות. יש לנו ילד-נער חכם ואמיץ, בלש חכם ואמיץ ואם חכמה אבל שברירית ומכורה כדבעי. יש לנו שפע של תיאורים, דימויים קסומים, טבע בתפארתו, מתואר ביד אמן.
אז מה הבעיה?
שהכל רווי כל כך, עצוב כל כך, סוער, אפלולי, מדמם, מרגיז, מציק, כואב, חותך, בקיצור, די, זה כבר יותר מדי.
מעשה בילד בן 13, ג'וני מרימון, שאחותו התאומה נחטפה בדיוק שנה לפני סיפורנו. אביו נטש ונעלם ואמו קרסה ישר לזרועות הסמים והאלכוהול ולזרועותיו של העשיר המושחת של העיר.
הילד הזה הוא משהו מיוחד. בספר הזה הוא נפצע כל כך הרבה פעמים, נחתך, נתפר, מוכה, צועד בכפות רגליים מדממות 13 קילומטר, יוצא בלילות, נוהג במכוניות, מכוון אקדחים, עושה כשפים, מציץ לעבריינים, מציק לאנשים, שוהה בזמן הסערה בבית קברות נטוש עם איזה מטורף אומלל, בקיצור, הימים הנוכחיים מלאי הסבל הם הפינאלה של שנה קשה שעברה על גיבורנו, שנה של חיפושים קדחתניים אחרי אחותו.
אתם מכירים עוד ילדים כאלה? אני לא. לכן אני לא מאמינה לספר. זהו מין ג'ק ריצ'ר בקטן, בלי ההומור, כמובן.
מנגד, ישנו בלש ששמו האנט (כמה סימלי!) שמאוהב באיילה הדקיקה וחסרת הישע, היא-היא אמו המזניחה של ג'וני, והוא מנסה למצוא את הילדה האובדת, לשמור שג'וני, למרות החיתוכים והפציעות, יחזור פחות או יותר בחתיכה אחת אל אמו ולא אל זרועותיהם של שירותי הרווחה.
האנט הוא בלש טוטאלי. לכל בלש יש תיק ששואב אותו ומדרדר אותו מדרגת אהוב הסגן-ניצב, לדרגת שנוא נפשו.
ויש גם ילד נכה קצת ששמו ג'ק, והוא החבר הכי טוב של ג'וני, מין גרופי עם עוד משפחה לא מתפקדת. אגב, אין בספר אף משפחה מתפקדת.
ג'ון הארט הוא מומחה בתיאור טבע ונוף ורגשות. מומחה מאין כמוהו. פעמים רבות התפעלתי מכתיבתו הייחודית.
אבל די!!!!!!!!!!! כמה אפשר?
כמה פעמים הגיבורים חוזרים על עצמם שוב ושוב במעשים חסרי תכלית. כמה פעמים אפשר לקרוא על ג'וני גונב מכונית כלשהי או על ג'ק שבוכה ומקנח את הנזלת בשרוולו או על קתרין השפוכה או על האנט שבא להשגיח מקרוב על קתרין השפוכה.
בסוף הכל מתברר. המעגלים נסגרים. ג'וני הבריא מכל החתכים למרות הצלקות הפיזיות והנפשיות. אני מקווה שהאנט ימצא מסילות ללבה של קתרין ואני גם מקווה שבפעם הבאה ימליצו לג'ון הארט לכתוב אותו סיפור במאה חמישים עמודים פחות.
כולנו נצא נשכרים (גם יערות הגשם).
