זמן רב נמנעתי מלקרוא את קיצור תולדות האנושות, זאת מהסיבה הפשוטה שאני נמנע באופן כללי מקריאת ספרי מדע פופולרי. כמעט תמיד אני חש כי במרבית המקרים ספרים אלו מפספסים, ולעיתים אף מוותרים במכוון, על העיקר, וזאת על מנת להגיש נושא רחב ומורכב באופן שווה לכל נפש. בנושאים אותם אני מכיר אני רואה זאת בברור, ובנושאים אותם איני מכיר אני חש שפשוט לא הבנתי דבר. אך בעקבות הצטברות של מספר רב של המלצות (בינינו, כמה פעמים אפשר להשתתק באמצע שיחה כשמישהו מזכיר את קיצור תולדות האנושות...) הפשלתי שרוולים וניגשתי למלאכה.
ראשית, אודה ואתוודה שהספר בהחלט קולח וככלל מהווה קריאה מהנה, שני גורמים שתרמו רבות לכך שאסיים את הספר תוך זמן מועט. מעבר לכך הררי אכן מעלה מספר שאלות מעניינות, ובאמצעותם בהחלט מצליח לגרות את החשיבה. האנקדוטות המובאות בספר אף הן מעניינות ברובן, וחלקן הגדול משעשעות מאוד. למי שאוהב את הז'אנר בהחלט מומלץ.

מעבר לכך ארשה לעצמי להעיר מספר הערות ענייניות:

א. כפי שהררי בעצמו העיר באחת מהרצאותיו, הרצאות אלו אינן מדעיות ואף אינן מתיימרות לכך. זהו ספר מעניין, שתכליתו לגרות את החשיבה, הוא אינו מתיימר, ואפילו לא מנסה, להציג גישה היסטורית עקבית ומדעית. חלק מהעובדות אף הן שנויות במחלוקת, וודאי שהניתוחים של הררי אינם מוסכמים (כפי שהוא עצמו כותב לא פעם), כך שמי שמתעניין בנושא אני ממליץ לקרוא בנושא ולא לסמוך על הניתוחים הפופוליסטים אותם מציע הררי.

ב. הספר עוסק רבות בשאלות של הגות ואמונה, שני נושאים שהררי (לפחות לאור הכתוב בספר, איני מכיר את הררי אישית) אינו מיטיב להבין בהם. הניתוחים הם ברובם שטחיים, כך שגם כאן הם אולי מגרים את החשיבה אך אינם עמוקים דיים. הררי פוטר שאלות הגותיות גדולות בהנף יד, מכליל הכללות גסות בכל הקשור לשאלות של דת ואמונה, ונדמה שאפילו בתחום הפילוסופיה של ההיסטוריה הוא אינו מנסה להיות עקבי.

ג. דוגמא לאמור בסעיף הקודם, שזכתה לסעיף בפני עצמה מפאת מרכזיותה, היא שאלת הדטרמיניזם הביולוגי. מחד בלא מעט מקומות מבקש הררי לראות במדע ובביולוגיה את חזות הכל, בני אדם התפתחו כפי שהם התפתחו בגלל שכך הטבע חייב. ממש כפי שלטאות, בהמות ועופות, התפתחו להיות מה שהם, כך התפתח האדם להיות מה שהוא. הבעיה מתעוררת כאשר הררי מתחיל לתלות תופעות רבות בדת, אמונה ובתפיסות פוליטיות שונות, זאת כאשר את תופעות אלו הררי אינו מתאמץ לקשור באופן ברור לתופעות ביולוגיות או אבולוציוניות. אם אתה דוגל בדטרמיניזם ביולוגי אינך יכול להעזר בדת על מנת להסביר התפתחות אנושית, שימוש זה כמוהו כהודאה בכך שיש עוד גורמים המעצבים את הקיום האנושי מלבד המדע.

ד. לא הייתי מעיר על כך לולא ראיתי כה רבים שהתעסקו בשאלה זו לאור ספרו של הררי – זמן רב לא ראיתי כתב הגנה כה חריף על דתות ואמונות באשר הם. לדעת הררי המונח 'דת' כולל כל אמונה באשר היא. מדת, כך לפי דבריו, פשוט לא ניתן לברוח; אנו יוצאים מחצר קטנה, וכאן אני כמעט מצטט, רק בשביל להכנס לחצר גדולה יותר. לאור דבריו (ואכן, גם כאן נראה שהררי לא ממש עקבי) מתבקש להסיק שאף התאוריה שלו אינה אלא 'דת', שהרי לשיטתו כל נסיון לומר אמירה כלשהי על העולם אינה אלא דת במסווה. אם אנו רוצים לחיות, כך יוצא, אנו בהכרח אנשים דתיים. (אגב, אני אישית לא מסכים לאופן בו הררי מגדיר מהי דת, כך שאיני מחויב למסקנתו.)

יתרה מזאת, אני מכיר לא מעט אנשי דת שיחתמו בעינים עצומות על הייחודיות של המין האנושי כפי שהציג אותה הררי. לדידו ייחוד המין האנושי הוא ביכולתו לרכל וביכולתו לשקר – או במילים אחרות – בסגולותיו השכליות ובתודעתו הדתית (שהרי את השקר מזהה הררי עם הדת). הררי, כמובן אינו מחדש בכך דבר. כך טוענים אנשי דת שונים לאורך כל הדורות – האדם הוא בריאה ייחודית, הן בתפיסתו השכלית והן בשאיפתו לנשגב. הררי בוחר לראות את הסיבה לדברים אלו בביולוגיה, אך הגדרה זו, לפי דבריו, אינו אלא דתו שלו. אם התודעה הדתית היא העומדת בבסיס האנושיות, הרי שאין הוכחה טובה מכך לקיומו של הנשגב.

על כל פנים, כמדומני שכבר כתבו לפני שכאשר הצפיות אינן גבוהות הספר לעיתים יכול להפתיע לטובה. הנושאים בהחלט מעניינים והכתיבה, כאמור, קולחת ומשעשעת. לכל מי שנתפס, או שחש שיש בדבריו של הררי משהו, אני יותר מממליץ לקרוא ספרות מעט יותר מקצועית בנושא.

אסיים בהמלצה. ספר דומה, אך בו בעת מאוד שונה, הוא ספרו של ג'ארד דיאמונד – רובים חיידקים ופלדה. ספר מעולה המציג נאמנה, דרך מחקר מדעי ועבודה רצינית, את גישת הדטרמיניזם הביולוגי.

"שתיקה היא האויב שלנו, שתיקה פרושה פלישת המחשבה. ... אני אש-ת-גע מהמחשבות האלה. אש-ת-גע. המלים – אני אומר לך את זה בפעם האלף – הן ההצלה שלנו." (עמ' 56)

ההיסטוריה פוקדות אותנו לא פעם באסונות שיפה להם השתיקה. השתיקה היא קבלה והמילים אינן אלא בריחה מפני זה שממנו לא ניתן להמלט. נסיונות לכתוב אודות השואה נידונות לכשלון מה, נידונות לפספוס. על הטראומה לא ניתן לספר, את הנורא מכל לא ניתן לתרגם למילים, אפילו לא לתמונות. אך מידי פעם, לעיתים נדירות, עולה ביד אדם לכתוב את השתיקה. כסיכה חדה, הנכנסת עמוק ללב, מצליחים המילים לגעת בתהומות השתיקה, מצליחים לעורר את התחושות אותם איננו רוצים להפוך למילים. יותר ממה שנאמר, חסר מן הספר, אין עוד סופים טובים, וכל שנותר הוא החיפוש המתמיד. חיפוש שאף הוא נידון לכשלון.

ב'רישומים לקורות חיים' נתקלתי במקרה. הלכתי לספרייה להוציא ספר מסוים, אך מאחר שמיהרתי שלפתי את הספר הקרוב ביותר שהיה נראה לי מוכר. תכלס', טכניקה שלרוב ממש לא עובדת, אבל ודאי שווה את הפעם בעשר שזה מצליח בגדול. מהר מאוד הבנתי שהפעם זאת הפעם העשירית. כבר מן הפסקאות הראשונות התוועדתי לכתיבה המשובחת, ואחר סיפור או שנים הבנתי שהדברים אכן מצליחים לחדור עמוק.

כתיבתה של פינק חסכנית ומדויקת, היא אינה מטריחה את הקורא במילים, מוותרת על הגשרים ומותירה את בנייתם ביד הקורא. ספרה בנוי מסיפורים קצרים, מזכרונות, אלו מקוטעים הם ובכך משקפים באופן חד את אופיו של הזכרון. הסיפורים מגוונים הן בזמנם והן באופיים. חלקם מתרחשים במהלך המלחמה ומתארים את קורתם ושתיקתם של הנרדפים. אחרים מתמקדים דווקא בחייהם של הניצולים, בחלל שנותר ובחיפושים הבלתי נדלים. יש מן הסיפורים המנסים לתאר חיים נורמליים בצל המלחמה, בעוד מרבים אחרים עולה בברור המצוקה שבחסרונם. הזכרונות קשים, הסיפורים מצמררים, אך ההתמודדות אנושית ומעוררת הזדהות.

והלא מהו באמת היפוכו של אחד? האין כאן סתירה לוגית? או שמא בריחה מפני זה שאין לברוח ממנו? הרי עיקש הוא עד מאוד ה'אחד'; הכפל אותו בעצמו וגלה כי שמר על זהותו; חלק אותו בעצמו וגלה כי דבר לא ישתנה; ואף אם תהפוך אותו חזור והפוך, הוא, עיקש מתמיד, יוותר בדד.

ארי דה לוקה הוא בהחלט מן הקולות הייחודיים והמרעננים הקיימים בספרות ימנו. כתיבתו קצרה, תמציתית, כמעט מסוגרת; אך בו בעת פיוטית מעין כמוה. מתוך חומות בדידותו עולה שירתו של דה לוקה, שירה של כאב, שירה של זכרון. 'זכר אזכר', כותבת המשוררת, זכר אזכר את אותו הד שהדהד בימי בחורתי, בימי צעירותי, אותו הד שעתה בעת זקנתי, שעתה בימי חוליי, שב ומהדהד. אותו 'הד הרים צלול ועז', אותו הד הרים ש'עתה כאז / זכר אזכר'. ילדותו של דה לוקה מהדהדת בכל מפעלו הספרותי, אליה הוא שב בערגה, עליה הוא כותב במעין צמאון לא מוסבר. כתיבתו, כך נדמה לי, אינה אלא צעקה לתוך תהום, צעקה אילמת, חזקה מאין כמוה, צעקה של אדם שנותר עומד על הצוק, עומד ומחכה להד שישוב, מחכה לבת קול שתשוב ותדריך אותו בנדודיו. דה לוקה כותב על ימי עבר, על ימים שחלפו ואינם. סיפורו אינו אלא סיפור על בריחה, בריחה מפני האחד, מפני בדידותו ואילמותו; נדודיו הם סיפור חיפוש, חיפוש שבסופו מתגלה כי למרות שמפני האחד הוא בורח, אליו הוא לעולם שב.

דה לוקה מזכיר לי את מעט את אהרן אפלפלד (וזאת אכן מחמאה גדולה לאפלפלד). שניהם כותבים על אותה תקופה, שניהם חוזרים לזכרונות ילדותם הקשה וכמהים לעולם שהיה ואיננו. כתיבתם עצורה, ספק מתנצלת, כתיבה שאינה בטוחה בלגיטימציה שלה עצמה, כתיבה המבקשת עולם אחר, אך פעם אחר פעם מפספסת, פעם אחר פעם מבקשת את החיבור ומגלה כי זה נשגב הוא ממנה. אפלפלד מאמין גדול הוא בחיבור, דה לוקה פחות; אפלפלד כתיבתו דתית, דה לוקה פחות; אך נדמה כי שניהם יודעים, במעין אוידנטיות בלתי נתפסת, כי משהו אמיתי היה בהם באותם ימים, משהו אליו הם כמהים, אך אליו אין ביכולתם לשוב.

היפוכו של אחד הוא אחד, אך הוא האחד המתהפך, ושב ומתהפך, על מנת לחלץ את עצמו מעצמו. היפוכו של אחד הוא האחד המתנגד לבדידות, האחד שמתוך חומות בדידותו מנסה לשבר את השלם, או שמא להשלים את החסר. היפוכו של אחד הוא אחד, אך לא אחד מתמטי, דף אחד דף מגלים אנו כי זהו בעצם שנים; שנים שנשבר, שנים ארעי, שנים חולף, שנים שאין לנו אלא לכנותו היפוכו של אחד. זה, אחי, הוא מה שקורה לשלם כאשר הוא נשבר.

אך כפי שפתחתי, היפוכו של אחד לעולם יוותר אחד. בשביל לחרוג מן האחד עלינו לבנות גשרים. גשרים שדה לוקה מייחל, בין השורות, לבנייתם אך כפי שהוא מעיד לא פעם – "אלה שיש להם מישהו במקום אחר הם שהמציאו את הגשרים, מבנה שלא היה עולה על דעתי." (עמ' 134)

ילד קטן יושב בחדרו וקורא. הוא אמנם יושב בביתו אך ראשו ורובו בעולמות אחרים. הוא נולד בארמון, יתום, בודד, בלא אח ובלא חבר. הוא מתחנך כמרגל, מצוטט לשיחותיהם של מבוגרים, לומד להבחין בכל שמסביבו. הוא פגש כלב, ומאוחר יותר זאב, ולומד לשתף את זה בחייו, לומד לחיות בתוך גופם בקשר בל ינתק. הילד לומד לראשונה לאהוב, לומד תקווה מהי, לומד אכזריות מהי, לעיתים אף מבין פוליטיקה מהי. הספר, ספר הוא, בדיוני לחלוטין, מתרחש בעולם אחר, בעל תפאורה אחרת, אך אם זאת אין ריאליסטי ממנו. במיוחד עבור אותו ילד, הקורא לראשונה אודות עולמו של פיטס, אותו ילד המתרגש בהתרגשותו, הכואב בצרותיו, האוהב באהבתו.

ילד, שכעת כבר התבגר, ועודו זוכר בחיבה את התקופה בה חי בארמון, בה הסתגר בחדרו ימים כלילות ובחר לחיות בעולם אחר. וכעת, שנים רבות לאחר שעזב את עולמו של פיטס, עדיין זוכר הוא איך פעם אחת שהה יחד עם הליצן באוהל קטן, איך הרוחות בחוץ שרקו ואיימו לעקור את האוהל במקומו, איך הגשמים הוטחו בחוזקה ביריעות האוהל, איך החורף הקשה נתן את אותותיו בשיירה כולה. החורף עוצמתי היה, אמיתי.

'חזקי', לפתע קראה לו אמו מבחוץ.

'אני בא', אמר, ובלית ברירה הניח את הספר מידו ויצא החוצה.

ובחוץ, בחום של יולי אוגוסט, מביט אותו ילד לשמים ומתפלא; מדוע זורחת השמש, הרי עכשיו אמצע החורף...

"כן, אבל אדם ההופך לקרנף, הרי זו אנורמליות ואין על כך עוררין."
כן? אתה בטוח? ואם כולם עושים זאת אז זה בסדר? ואם זה בסדר, אז למה כולם עושים זאת? ואולי סוף סוף יסביר לי מישהו מה זה 'זה'? על מה מדובר? ואולי על מי... על אדם? על קרנף?! על מה אתה מדבר? על מה אני מדבר? ולמה בחוץ כולם קרנפים...

טוב, אני מודה, יש משהו מושך בתאטרון האבסורד; תאטרון שאינו מחויב לדבר, לא לשפה, לא לעלילה, לא למציאות, ונדמה שאף לא לעצמו. קצת רקע, בכל זאת, למי שלא מכיר. המונח 'תאטרון האבסורד' הוטבע על ידי המחזאי הבריטי מרטין אסלין בשנות ה60 של המאה הקודמת, כאשר הוא מתייחס לז'אנר חדש (בתקופתו) בתאטרון שעלה לבמה בין שנות ה40 לשנות ה60 של אותה מאה. בין בולטי המחזאים המשתייכים לז'אנר זה ניתן לציין את אוג'ן יונסקו, סמואל בקט, ויש שיוסיפו גם את אלבר קאמי. הסוגה התפתחה על רקע מלחמת העולם השנייה והחוויות המסעירות שזו סיפקה. שנות המלחמה התאפיינו בחוסר פשר וריקנות מחרידים, אלמנטים שבאים לידי ביטוי היטב במחזות אלו.

קחו לדוגמא את 'הדבר' של אלבר קאמי, אשר יש שישייכו אותו לתאטרון האבסורד (זהו, לדעתי, זיהוי מוטעה, אם כי ניתן ללמוד ממנו דבר או שניים). ספרו של קאמי אמנם מתאר מציאות ריאליסטית במידה מסוימת, בה יש התחלה, אמצע וסוף, בה המציאות מחויבת לכלליה המוכרים, אך בו בעת מצייר לנו קאמי מציאות אבסורדית. הרקע לסיפורו של קאמי הינו הדבר המתפשט בעיר, מתפשט והורג את מרבית תושביה. במציאות זו מתמוטטים כל הכללים המוכרים, שוב אין במה להתלות או במה להתנחם. על רקע מציאות זו בוחן קאמי את תגובותיהם של גיבוריו, ואת התמודדותם עם אותו אבסורד בלתי נשלט.

יונסקו, במחזותיו, מאמץ את האבסורד ומשדרג אותו. ב'כסאות' לדוגמא אנו עדים לזוג קשישים המקיימים כנס, ואליו מזמינים עשרות אנשים ומרצה. עשרות האנשים הם כמובן בלתי נראים, והמרצה לבסוף מתגלה כאילם, אך עובדות אלו אינן מפריעות לזו הזקנים לקפות מהחלון מרוב אושר. גם ב'קרנפים' יונסקו איננו מחויב לכללי המציאות, לפחות לא לזו שאנו מכירים. המחזה מתאר מגפה בה הופכים בני האדם כולם לקרנפים. ראשיתו של המחזה באדם אחד ההופך להיות קרנף וסופו בעולם בו כולם, מלבד אדם אחד, 'מתקרנפים'. זאת היא כמובן, מציאות אבסורדית, אין כללים, אין חוקים, ועל רקע האבסורד מתגלה במלוא הודה ריקנותו של הקיום האנושי.

למיטב הבנתי מחזה זה מהווה ביקורת על משטרים עריצים באשר הם, כאשר במוקד עומדים המשטר הנאצי והמשטר הפשיסטי של מלחמת העולם השנייה. המחזה, מראשיתו, מציג את הדיבור האנושי כחסר מובן, הלוגיקן בתמונה הראשונה עוסק בזוטות ואומר שטויות, זאת בעוד חברו הזקן מאזין לו רוב קשב ומאשר כל מילה בשקיקה. במקביל מתעסקים בראנג'א (הגיבור) וחברו הטוב בויכוחים קטנונים, כדומגת, האם לקרנף שזה עתה עבר היה קרן אחת או שני קרניים.

המחזה, כך ראיתי שנכתב במקומות רבים, עוסק בקונפורמיות. אני מניח שיש בכך מן האמת, הרבה מן המחזה אכן עוסק באפקט העדר, ובכך שכולם לבסוף מצדיקים את דעת הרוב, ועושים מה שכולם עושים. אך, בכל זאת, לא ביקורת זו היא שכבשה אותי במהלך המחזה. אותי ריתק האבסורד. אבסורד בו מאבדים הכל את מובנם, בו הדיבור והפילוסופיה מתגלים בריקניים ונלעגים. בעולם בו, מרצון, הופכים כולם לקרנפים, דבר שוב אינו אנורמלי, בעולם זה הכל מותר, הכל לגיטימי; המרד הופך שולי ורק מעצים את האבסורד.

המונח 'להתקרנף', בהשראת המחזה, אף הושרש בשפה. מתקרנף הינו אדם אשר הקשה עורו, וחבר לעדר מטעמי נוחות (או מכל טעם אחר שאיננו אנושי); הביטוי משומש בעיקר בידי עיתונאים אשר מבקשים להאשים אחרים בחבירה לעדר והתנכרות לערכיהם הם. אני מניח כי במרבית המקרים יש אמת בטענות אלו. שהרי האם אין בכולנו מן הקרנף? מי מאיתנו מעולם לא הקשיח עורו? במי אין נטייה להסכים וללכת עם העדר, להסכים בעיוורון לדברי חבריו? האם יתכן וכולנו לעיתים משתמשים במילים ריקות? אולי גם הביקורות שאנו כותבים אף בהם יש מן ההתקרנפות? ואולי, רק אולי, כל מה שאני כותב עכשיו, אף הוא חסר מובן, אולי גם אני נוטה ליפול לאותו אבסורד נורא האופף את קיומנו...

אולי כן. ואולי לא. ואולי גם וגם. ואולי או או. ואולי גם וגם וגם או או. וגם... מי יודע.

אדם קם בבוקר ומבטיחים לו עולם ומלואו; הולך לדרכו ומלאך קטן שומר פעמיו; חי את חייו ומאמין בכל ליבו שיש מי שמדריכו; רוצה בכל מאודו לשפר את עולמו ויודע כי בידו הדבר. בכל בוקר, יחד עם עלות השחר, יורדת לה לעולם תקווה מחודשת, הבטחה חדשה; תקווה לחיים, ליופי, לאומנות, והבטחה כי כל אלו בידך להשיגם. חיים טובים הם אלו, חיים שבבסיסם הצדק והטוב.

ילד יוצא לחלל העולם, וככל ילד יונק הוא את עולמו הישר משדי אמו. זהו סיפורו האוטוביוגרפי של רומן גארי, סיפור על אדם שחונך וגודל על ידי אמו בלבד, אשר אמו תלתה בו תקוות רבות ובכך גם העניקה לו הבטחות לא מעט, סיפור על ילד ששאף לרצות את אמו בכל דרך אפשרית, גבר אשר כל מאוויו נותנים לאומנות, ליופי, לחיים, לצדק.

אהבת חינם אוהבת האם את גוזליה, אהבה ללא גבולות וללא תנאים. אהבה זו מתנת חינם היא, שהרי הילד מקבלה עוד טרם עמד על דעתו, עוד טרם ברר את דרכו בעולם. בינקותו לומד כיצד נראה העולם, אם טוב הוא אם רע, אם צודק הוא אם מוליך שולל, אם ישנה תקווה או שמא רק יאוש. רומן גארי לומד מאמו כי העולם טוב הוא, כי ישנה תקווה, כי ניתן לנצח את אותם אלילי שקר המבקשים לעוות את עולמנו. זאת המתנה אותה הוא מקבל, ואת מתנה זו שוב לא ניתן לגזול ממנו.

אך ככל מתנה, אף מתנה זו מחירה עמה. דווקא משום שעולמנו כה טוב הוא, דווקא משום שהצדק בידו לנצח, דווקא משום כך מחויבים אנו להלחם עבורו. רק מי שגדל עם הבטחה כה גדולה, רק מי שגדל בבית בו שואפים, דורשים ומצפים, רק הוא יבין את גודל המחויבות. רומן גארי מבין כי אהבת אמו מתנה גדולה היא, אך בו בעת הוא משועבד לה, יודע כי כל אשר יעשה הוא עושה למענה.

'הבטחה עם שחר' הוא שיר הלל מקסים בפשטותו, שיר הלל לרוח האדם, שיר שכולו אמונה שאף את המוות ניתן לנצח, שניתן לממש תקוותיה של אם. הצדק, בר השגה הוא, שהרי הוא האומנות, הוא היופי, והוא החיים. שלושת אלילי השקר לעולם יבקשו לסלף את דרכנו, אך הם אינם אלא אלילים, הם אינם יכולים לחבל בהבטחותיה ובתקוותיה של אם.


אני ממליץ לכל אדם לשבת עם כוס קפה ועוגה ולקרוא על אותה 'הבטחה עם שחר', הקריאה נעימה ומעודדת. ולמי שהספיק לרכוש ותק בספריו של גארי, אציין כי ככל אוטוביוגרפיה טובה, ניתן ללמוד רבות לא רק על הסופר אלא גם על יתר ספריו. הבנת כתיבתו של האדם על רקע סיפור חייו מעלה גדולה היא ויכולה להוסיף רבות (וזאת אף על פי שגארי בחר לפרסם חלק מספריו על ידי פסבדונים).

שמעו, בהחלט יש משהו ברומן מכתבים. דרוש סופר טוב בשביל ליצור רומן מכתבים ברמה גבוהה; סופר שיודע לספר סיפור ללא סאבטקסט מיותר, ללא פרטים מלאים; סופר שמצליח, דרך כתיבתם של דמויות שונות ומגוונות, לבנות ולהבנות דמויות תלת-ממדיות ומעניינות; סופר שמעביר סיפור בלי להזקק למציאות החיצונית, אלא אך ורק להתייחסות האישית-ייחודית של הדמויות השונות. אך נראה כי למרות, ואולי משום, ייחודיותו של ז'אנר זה, מעטים הסופרים הישראליים שעסקו בו. יתכן והסיבה לכך היא מורכבותו של הז'אנר, שהרי קשה מאוד לכתוב רומן מכתבים. קשה לספר את הסיפור מבלי להזקק לפרטיו, לבנות דמויות מתוך כתיבתם בלבד, ובמיוחד קשה להחליף מספרים וסגנונות כתיבה בתדירות כה גבוהה. כתיבתו של אדם אחד, כידוע, אינה דומה לכתיבתו של אדם אחר, לכל אדם סגנון ייחודי משלו, וחובה שייחודיות זו תבוא לידי ביטוי ברומן.

מבין הרומנים המשתייכים לז'אנר זה נדמה לי שהטוב מביניהם בו נתקלתי הוא 'אנשים עלובים' מאת פיודור דוסטויבסקי. רומן במלוא מובן המילה, וזאת מבלי לתאר מפגש או שיחה כלשהם. כבר מן העמודים הראשונים ברי לו לכל קורא כי הוא מיטיב להכיר את גיבורי הספר, אף שפרט מחייהם או מחזותם החיצונית אינו ידוע לו. אם סופר רגיל מתאר סיטואציה, ודרכה מבקש לפתוח פתח לקורא, הרי שברומן מסוג זה המילים הופכות להיות הפתח, ודרכם חודר הקורא לנפשו של הכותב. רבות ניתן ללמוד על אדם ממעשיו, ואף יותר ניתן ללמוד עליו ממה שהוא בוחר לעלות על הכתב, הן מצורת כתיבתו, הן מן הדברים להם הוא בוחר להעניק מילים, והן מן המילים בהם הוא בוחר. 'אנשים עלובים' הוא דוגמא מאלפת לכך. סיפור שעיקרו הדמויות ועולמם, לא העלילה.


מכאן במעבר חד נשוב לספרו של עמוס עוז, 'קופסה שחורה'. אין ספק כי גם כאן מדובר ברומן מכתבים, אך האם הוא עונה לסטנדרטים הנדרשים, האם באמת ניתן לכנותו רומן מכתבים? כשהתחלתי את הספר נטיתי לומר שכן, הדמויות היו בנויות היטב, המכתבים חודרים, הכתיבה קולחת וזורמת, ובעיקר היה ניתן לחוש שלכל כותב ייחודיות משלו. לכאורה עד כאן כל מה שרומן מכתבים צריך.

אך כאן מגיע הבאג. ככל שהעלילה הלכה ונרקמה נראה שנמאס לעוז לעמוד במקום והוא החליט ליצור עלילה, לספר לנו מה היה, מה יהיה, ומה הווה. אך מה לעשות והוא התחיל לכתוב רומן מכתבים, בו קשה מאוד לספר עלילה? הפתרון של עוז היה פשוט, אך בעיני הרס את הספר, כתיבת עלילה במסווה של מכתב. פתאום מופיעים משפטים כמו, "ברשותך ארשום כאן את השתלשלות העלילה הנוכחית, כך שלפחות נוכל להסכים על רצף העובדות"; המכתבים עצמם מתחילים להיות ארוכים מיני ים; כמות הציטוטים והשיחות שמתנהלים בתוך המכתבים מוגזמים והופכים את אלו לבלתי אמינים. פעמים רבות מצאתי את עצמי תוהה מתי נגמר המכתב והתחיל מספר חיצוני לדבר, רק לגלות מס' עמודים לאחר מכן שבעצם המכתב עוד בעיצומו. הספר אמנם כתוב טוב, יד האומן של עוז ניכרת גם כאן, אך בעיני מדובר בפספוס ענק, אין כל סיבה לנצל את מוטיב המכתב עם כל עניינך הוא לספר סיפור.

עקרונית הייתי שמח לסיים את הדברים כאן, נדמה לי שמספיק נאמר, אך ברצוני להתייחס בקצרה לרבדים העקרוניים העולים במהלך הסיפור. (שהרי אם רומן טוב אין כאן, אז שמא עניינו של עוז היה ליצור רומן פוליטי-אידיאולוגי.) לאורך הספר מתנגח עוז פעם אחר פעם, באופן קצת מביך אני חייב לציין, בדת ובאמונה. הדמות היחידה בספר הבנויה באופן שטוח וסטריאוטיפי היא דמותו של מישל סומו, המתנחל המסורתי, המעביר את ימיו בסיוע להתנחליות ומהפרחת ציטוטים מדברי חכמינו. הדמויות העגולות והעמוקות בספר הם אילנה ואלק, בעוד הדמויות האחרות מפריכות קלישאות נבובות, ומרבים לצטט מדברי חז"ל (וכאמור, מביניהם נדמה שסומו מוצג באופן מכוון כשטוח ורדוד). הם, כך אומרת אילנה במכתב לאחותה, פשוט לא מבינים.

במהלך הספר מזכירה לנו אילנה את הכלל המפורסם של טולסטוי לפיו 'כל המשפחות המאושרות כולן דומות זו לזו ואילו המשפחות האומללות אומללות כל אחת בדרכה'. אילנה, באופן מפתיע, טוענת כי דווקא ההפך הוא הנכון, 'האומללים על פי רוב הם שקועים ביסורים על פי נוסח, מגשימים בשגרה שוממת אחת מבין ארבע חמש קלישאות עינויים שחוקים רוב שימוש. ואילו האושר הוא כלי דק ונדיר ... אין אושר דומה לאושר'.

אך הנה, למרות קביעה זו של אילנה, מתקשה עוז להציג את דמותם של ה'מאושרים' שבספרו באופן עמוק ומשמעותי. את ספרו הוא אמנם מסיים במעיין הודאה של פרופ' א. א. גדעון (אלק) כי הוא האיש הרע וסומו הוא האיש הטוב, אך לאחר קריאת הספר הודאה זו נראית לי כהודאה נבובה וצבועה. אם אפנה לעמוס עוז, אומר לו כי אני מסכים באופן חלקי לדבריה של אילנה, אך נדמה כי הוא עצמו מתקשה להאמין להם. הדמות הסטריאוטיפית של הדתי המתנחל לעולם תיוותר בעיניך כנחותה ורדודה. על כך חבל לי.

אגב, אין לי בעיה בהעברת ביקורת על הדת, אני בעצמי יש לי ביקורת רבה, ונקודות רבות דורשות שיפור ומענה. אך אני תמה, מדוע להתייחס בביטול, בזלזול? מדוע לקבוע כי בכל אשמה 'המחלה הרליגיוזית', כאשר אתה בעצמך טוען כי דווקא מישל סומו הוא האיש הטוב? מדוע לקבוע כי זאת האמת באמתלא תלושה של ספר מרעיד עולמות וגורף שבחים? קיימת התמודדות אמיתית ועמוקה עם הדת, אם זאת תכלית ספרך, אנא ממך הראה קצת כבוד.


האם, בסופו של דבר, אני ממליץ לקרוא? נראה לי שכן, סוף סוף גם עליו שורה קסמו של עמוס עוז, וגם הוא נכתב ביד אומן. אך יחד עם זאת, אין כל סיבה להתרגש אם משליכים את הספר באמצע. לא תפספסו דבר...

"שנתיים נמשכה מחלתה של נחמה. בכל יום היתה פיסת יופי מסתלקת מפניה. פניה הלכו וכמשו ופיה נקמץ. יששכר סירב לראות את דעיכתה. היה אומר לעצמו, 'עוד מעט תחזור אלי התפילה ואני אעמוד ליד החלון ואתפלל.' בלבו ידע שאדם בלי תפילה משוטט בעולם בלי צלם. אך בכל פעם שנטל סידור היו ידיו רועדות. התפילה שידע מילדותו כבתה בו."

במילים קשות אלו פותח אפלפלד את 'מים אדירים'. תפילתו של יששכר, שבהמשך תתגלה כתפילת אבותיו, כבתה בו. שוב אין הוא יכול לעמוד לפני אלוקיו, לעמוד לפני עצמו, ולפני קונו לשפוך שיחו. תקוותו האחרונה, שתבריא אשתו ושתשוב אליו תפילתו, מתבדה; שוב עומד הוא לבדו מול אלוקיו, והמילים נותרות חנוקות בגרונו. אשתו, אהובת נפשו, הלכה לעולמה. כעת נותר הוא לבדו, ונדמה כי מרגע זה והילך נגזר דינו.

ספרו של אפלפלד הוא סיפור על תפילה. תפילתו של ילד, אשר ניבאו לו כי יהיה 'בעל תפילה'. ילד אשר עומד לצד אמו, שותק עם אביו, לומד מפי סבו, וחי את חייהם של אבותיו. תפילתם של אלו האבות, אשר עמדו לפני אלוקים, נטולי פחד, מחוברים לאדמתם, והתפללו בציבור. תפילתם שקטה, עצורה, אינה מתיימרת להיות מה שאינה, אך דווקא משום כל אלו ניכרת עוצמתה. תפילתה של חנה, אשתו של יששכר, אשר אמונתה אמונה פשוטה היא, ישירה, שאינה מבקשת אלא את ההתפעלות. ולבסוף, תפילתו של יששכר, תפילתו שאבדה לו. אף אם יעמוד ויתפלל שלוש תפילות ביום, שוב איננו 'בעל תפילה', שוב אין התפילה עומדת ובכך מעמידה.

מים אדירים מאיימים להטביע, מבקשים לסחוף את יששכר עמם אל מיצרי הפחד, אל תהומות האפלה. המים הופכים לבוץ, ומשקיעים את עגלתו. המים הופכים לנהר, וחוסמים את דרכו. המים אינם אלא מי הקיום, שבאדישות ובניכור המאפיינים את הזמן, מנתקים את יששכר מתפילת אבותיו. הצרות רבות, הפחד גובר, וביתו של יששכר חרב עליו. בעולם בו אין צדק, מבקש יששכר צדק. מאמין הוא כי כל בני אדם נולדו בצלם, כי לכולם יש לתת יחס שווה, אך פעם אחר פעם הוא נתקל בחומות מבוצרים, במים אדירים.

מהי תפילה, פניתי לחבר קרוב ושאלתיו לא מזמן. תפילה, כך ענה לי, איננה אלא חריגה. בקשתו של האדם להתעלות מתוך, ועף מעל, עצמו; בקשתו של האדם למקום אחר, לזמן אחר; ואולי אף בקשתו של הנידון כי ימחלו לו על גזר דינו. בימים אחרים הייתי אף אני עונה תשובה זו, אך אז התנוצצה בי תשובה אחרת. זאת אינה תפילתו של החסיד, עניתי לו. תשובה זו הפתיעה אותו, הפעימה אותי. מהי אם כן, שואל אני את עצמי, תפילתו של החסיד? מילה אחת הייתה בפי, אך על משמעותה טרם עמדתי. משמעותה התגלתה לי מתוך ספרו מלא החן של אפלפלד.

תפילה, מגלה לנו אהרן אפלפלד, איננה אלא שהות, או אולי מוטב, חיבור. אבותינו הינם קרקע חיינו, בפיהם אנו יונקים, ומתוך אמונתם ותפילתם זוכים אנו לחיים. אבותיו של יששכר עבדו ועמלו כל חייהם, מדבר לא פחדו, מאיש לא יראו, תפילתם הייתה עמידתם הזקופה לפני אלוקיהם, ובכך גם עמידתם בפני כל הסובב אותם. האיכרים שסביבם כיבדו אותם, ידעו כי אלו הם אנשים הגונים, אנשים שניתן להאמין למילתם. שתיקתם הלכה יד ביד עם תפילתם, אמונתם אמונה חזקה ומשום כך אין הם יראים ממקרי העולם, מאותו שצף קצף של מים אדירים. תפילה זו תוכנה בקשה, אך מהותה העמידה הזקופה של היהודי, אמונתו בטובו של העולם, אמונתו כי כל אדם נברא בצלם ושככזה חובה עלינו לכבדו ולהוקירו.

דברי דתיים הם, או שמא מוטב לומר, אמוניים. בעולמנו איבדה התפילה מחיוניותה, שוב איננה אלא גבב של מילים חסרות משמעות. נדמה לי שעל כך מבכה אפלפלד, ובכך אין לי אלא להצטרף לקינתו. יתכן ולא רבים מבין הקוראים יהנו או יזדהו עם דברי, אך משום מה חשתי חובה לכותבם. (אם כי, עשיתי השתדלות רבה לקצר, ביקורת מפורטת ועניינית כבר כתבו לפני...) נדמה לי כי רבות הביקורת שנכתבו על אפלפלד, אך מעטים הבליטו דווקא את התפילה.

אפלפלד כמובן איננו דתי, אך דווקא משום כך מוצא אני את עצמי קורא את ספריו ונדהם. כתיבתו מכבה על עולם שאבד, עצורה היא, חסומה, כביכול חסרה את העיקר. בספריו השונים, שב ומקונן אפלפלד על אלוקים שאבד, על אמונה שאיננה, ובמקרה דידן, על תפילה שנותרה מן השפה ולחוץ. אלוקים נעדר מכתיבתו של אפלפלד, ומתוך כך הוא סבור שאבד כל טעם וצבע. רק הצמאון נותר, רק הבקשה האילמת לתפילה אמיתית. ספרו של אפלפלד, על כל פנים, פתח לי צוהר חדש לעולמה של התפילה.

את התפסן קראתי לפני שנים רבות, ואם אני כותב עליו כעת כנראה שהוא הותיר משקעים רבים. את כל הפרטים אינני זוכר, אך את חווית הקריאה המיוחדת במינה לעולם לא אשכח. זהו ספר, אשר ראשית לכל דורש ממך לצלול לתוכו, בעל שפה ייחודית, מעניינת ואף מאתגרת, אשר איננה מותירה את הקורא אדיש. התהייה שליוותה אותי עד אמצע הספר היא זאת שהתחבטו בה רבים על גבי במה זו, פשוט לא יכולתי להחליט האם זהו הספר הטוב ביותר שקראתי בחיי או הגרוע ביותר. הוא עצבן אותי, אך נהניתי; דחה אותי, אך סירב להרפות; אין מזויף ממנו, אך בחיי לא קראתי ספר כה כנה. הדיסוננס שליווה את הקריאה בשלב זה היה חריף, אך לדיסוננס זה התלוותה התהייה, האם מישהו סוף סוף עמד על הנקודה?

בשיחה עם אחד ממוריו אומר הולדן, "... המון פעמים לא יודעים מה הכי מעניין עד שמתחילים לדבר על משהו שלא הכי מעניין... הוא כל הזמן אומר לך לקשר ולפשט, יש דברים שאי אפשר לעשות להם את זה. זאת אומרת, כמעט אף פעם אי-אפשר לפשט ולקשר משהו רק מפני שמישהו רוצה שתעשה את זה." בעיני זאת אחת הנקודות התשתיתיות בספר. החיים מורכבים הם, ובהם לכל אדם את סיפורו הוא, כל אדם וחייו הוא. באים המורים, בא בית הספר, ודורש מן התלמיד לפשט ולמסגר את חייו לתוך מסגרת ברורה ומוגדרת, לתוך מוסכמות שעליהם החליטו מוריו, לתוך עולם מנוכר וזר לחוויות אישיות באשר הן. אם תדרשו ממני משהו, לעולם אני אסיים במקום אחר, מסגרות פשוטות וברורות, אותי אינן יכולות לכבול.

הולדן שב ומזכיר לנו פעמים רבות במהלך הספר את שנאתו העזה לסרטים. סרטים בעיניו, אינם אלא זיוף. הסרט לדעתו יוצר מציאות פלסטית, חד מימדית, אשר כולה ניכור וזרות. אדם איננו יכול לשחק דמות שאינו, אינו יכול לבחור להיות אדם אחר ולייצג אותו נאמנה. יתר על כן, לסרט תמיד התחלה-אמצע-סוף, ותעשו לי טובה, היכן ניתן למצוא בעולמנו התחלה, אמצע או סוף. מסיבות אלו ועוד מעדיף הולדן דווקא את הספר, זה שאינו מתיימר לייצג או להעביר מציאות, אלא תחת זאת להעביר חוויה. כתיבה מצליחה להותיר את החוויה בעינה, מטרתה להרחיב את הדמיון לא לקבע אותו לתמונה אחת.

מכאן, בקשר ישיר, ניתן לעמוד על אחת ממעלותיו הגדולות של הספר, הסגנון בו נכתב. בעיני זהו אחד האפיונים של ספרים גדולים, הקשר ההדוק שבין הנאמר לבין הסגנון בין נאמר, או אם תרצו הקשר שבין התוכן לבין הצורה. הסיפור הוא לכאורה סיפור אחד רציף, אך רק לכאורה, הוא לא באמת מתחיל, נגמר או בכלל מתרחש. האסוציאציות חופשיות להחריד, ההקשרים רופפים, והעלילה משלמת על כך מחיר כבד. סלינג'ר מודע לכך, הוא עושה זאת במכוון, את זאת בדיוק הוא רוצה להעביר. סיפור חייו של אדם איננו רציף, הוא איננו סיפור. מי הוא זה המתיימר לגמד את חייו של אדם לכדי סיפור?

הולדן מספר לנו את סיפורו, עצם המוכנות שלו לספר מפתיעה אותו. לא מעניין אותו לדבר על העבר, או בכלל לספר על החיים. הוא מפחד שלא יאמינו לו, שכל מעשה הסיפור יהפוך את חייו לזיוף, לסרט. חייו של אדם אמורים לחרוג מהנושא, להגיע מן המשעמם למעניין וחוזר חלילה, רק כך חומק הוא מן הזיוף. זהו אכן ספר מבריק, שרבות יש לו מבין השורות, השאלה היא האם אנחנו מוכנים לשמוע.

כמובן שאינני יכול לסיים את הביקורת בלי לומר מה אני חושב, האם אני מסכים עם הביקורת החריפה בה תוקף סלינג'ר את החברה?
זאת אכן שאלה קשה, אך אני נוטה לומר שלא. הפער שבין הזיוף לכנות הוא מאוד דק, לעיתים הופכת הדרישה התמידית לכנות להיות היא עצמה הזיוף הכי גדול, זיוף שאין גדול ממנו. אני אינני ניהליסט כסלינג'ר, אני מאמין במסגרות, אני חושב שמתוכם האדם צומח. הנסיון התמידי לערער את המסגרת הוא מובן ואמיתי, אך יותר מכל הוא משקר לעצמו. המסגרות לעולם יהיו קיימות, אם נשבור אחת תקום אחרת תחתיה, החכמה האמיתית היא לדעת גם לבנות ולחיות מתוך ובתוך המוסכמות.

הדברים ארוכים וכמובן אינם פשוטים, אך נדמה שכבר הארכתי דיו. אסיים, בכל זאת, בשבחו של הספר. שנים לאחר קריאתו קראתי לראשונה את 'החיים כמשל' של פנחס שדה, ספר שקטונתי מלספר בשבחו. את חווית הקריאה בה פתחתי חוויתי בשנית, ולכל אורך הספר ליוותה אותי דמותו של התפסן בשדה השיפון.