זה ספר המבוסס על סיפור אמיתי שבו המחבר לקח לעצמו הרבה חופש אומנותי כדי לכתוב אותו. פשוט מאד כי מעט עובדות ידועות על הסיפור. שהייתה נערה אינדיאנית, אולי אישה, שחייתה לבדה על אי בודד באוקיינוס השקט בין השנים 1830 ו-1850. לא היה יומן שנשאר מאחור, או מישהו שיבין אותה וירשום את קורותיה, פשוט כי היא הייתה היחידה שנשארה מהשבט שלה, והאחרונה שדיברה את השפה שלו וכך כשהגיעה לציביליזציה, אף אחד לא הבין אותה.

היא לא נתקעה על האי, היא גדלה בו וחייתה בו עם שבטה לאורך כל ילדותה, אך כמו בסרט המפורסם "שכחו אותי בבית", גם כאן נוצר המקרה המוזר בו היא נותרה לבדה רק עם אחיה הקטן על האי.
האחרון אף הכריז על עצמו כשליט האי על אף שהיה ילד קטן שכן לא היו גברים אחרים עליו אך הוא לא שרד זמן רב וכך אחותו הנערה נותרה בודדה.

כמו הרבה ספרים בהם הגיבור הוא כמעט הדמות היחידה, הסיפור מסופר מפי הנערה תוך כדי נסיון לתאר מה חשבה ואמרה. את הזמן כימתה במספר ירחים שחלפו, את הכיוונים הכירה לפי כיוון שקיעת השמש.
הקשר של הנערה עם הטבע מתואר באופן נפלא בסיפור, פשוט זה כל מה שהיה לה, יחסי אהבה שנאה עם להקת כלבי בר שחיה על האי, החמלה שהייתה לה אל לוטרות הים שציידי פרוות רוסים ואלואיטים הגיעו כדי לצוד אותן לשם פרוותם, התמנון הענק שהיא חמדה בבשרו, פילי הים שבשינהם החדות היא חשקה על מנת להכין חניתות והקורמורנים אחריהם עקבה על מנת להשתמש בנוצותיהם, כדי להכין שמלה, כדי להתגנדר שכן להרגיש יפה זה חשוב גם כשאתה לבד בעולם.

על הספר שמעתי מפי חבר שהוא אומן בכישורי הישרדות בטבע והספר אכן מיטיב לתאר כישורים כאלו מצד הגיבורה, מאיסוף צדפות וייבושן ועד שימוש בצמחים מסוימים כדי לסמם את אויביה כלבי הבר.

ואחרי שגומרים לקרוא את הספר, ומחפשים ברשת את הפרטים הנוספים, מתגלה האמת העצובה שתמיד התרחשה בסופו של דבר, שהתרבות האינדיאנית פגשה את התרבות המערבית, הגוף של האנשים הפשוטים יותר לא עמד בקצב החיים של האנשים המערבים, והאינדיאנים לרוב (כמו במקרה של הנערה) לא שרדו הרבה מעבר כדי להמשיך את סיפורם.

קראתי את הספר,

שלא נראה לי כל כך חשוב... עד שהבנתי שאני קורא
יצירת מופת ספרותית. הוא כמו רובינזון קרוזו -
רק שבמקום מבוגר עם עוצמה וידע, צריכה להתמודד
עם הבדידות והסכנות נערה צעירה...

הספר ''אי הדולפינים הכחולים'' הוא
ספר מרגש ומותח, שאף מבוסס
על סיפור אמיתי, וכל מי שמבין
בספרות טובה - חייב לקרוא אותו.

עלילה, חברים, עלילה. חבל על הזמן. ואני מתה על סיפורים אמיתיים. אני לא רוצה לחשוף שום פרט מהעלילה, בואו רק נגיד שמה שכתוב בגב הספר כבר חושף יותר מדיי. אבל הכתיבה דיי מבעסת, שאני יכולה להבין למה. חסרים המון פרטים ותחושות, שאני מניחה שהיה קשה לדלות ממנה. אבל בכל זאת ציפיתי לקצת יותר מסיפור של מי שחיה לבדה על אי במשך 18 שנים. לפני שקראתי את הספר ניסיתי לחשוב (בלי קשר לספר) על הרגעים הכי מפחידים והכי מאושרים בחיים שלי. אין ספק ששלה מתעלים עשרות מונים על שלי.
מכל מקום, מומלץ.

ספר מצוין!
עצוב ומדהים כאחד