לפעמים אני יכול לדמיין את עצמי על תורן גבוה של ספינת מפרשים, כזאת שקיימת בתוך בקבוקי זכוכית בבתים של דודות, אבל מפליג ממש לתוך איילון, בתוך תעלת הניקוז שמתחת למגדלי עזריאלי, מסביבי שלטי חוצות ובנייני זכוכית ופלדה, שירת הימאים מפלחת תחתי את צפירות הרכבים של מחלף לה גארדיה. הספינה הזאת לא עוצרת, אך אני מתאר לעצמי בקצרה את מה שמרקו פולו היה אומר על העיר הזאת, שאולי היא כחלום ואולי היא קיימת רק בליבנו, שאין באמת ערים אלה בליל של מחוזות זמן וחלומות המתגבשים בראשונו לכדי ערים עם כבישים, פנסים, רחובות ופלאפל ב 20 שקלים.אפשר להניח את תיאורי הערים של קאלווינו על כל עיר כמן סדין גמיש ולבן, ולהפוך כל רחוב ליצירת מופת. רגע אחד, אנחנו עדיין על התורן, הספרות הזאת כתובה בשפה שתגרום לרובנו ליפול ממגדל התורן, אבל הספר מרשה לעצמו להגיע בכריכה רכה ולהיות דק להפליא. אין הרבה יצירות מופת כאלו שמרשות לקורא לא לנסות לנחש למי התכוון טולסטוי כשכתב "פאפא" באחר מ800 עמודיו. אבל יש לזכור שהערים הסמויות מן העין הוא ספר פילוסופי ועוסק בנבכי האדם והחברה ואליו יש לגשת כמו שמגיעים לעיר חדשה, עם ראש פתוח ואולי גם מבטא איטלקי לא יזיק. אני אישית אמליץ לקוראים החדשים, אלה שעדיין לא קראו את הספר בפעם השנייה, להתעלם מהרישומים התקופתיים הנמצאים בספר, ולנסות לרגע אחד לדמיין את אותן ערים, את חומותיהן, מגדליהן ואת נשותיהן היפות שסביר להניח ירדפו את הקורא בחלומות הרבה אחרי שיסגור את הספר. הרימו עוגן.

זהו אחד הספרים המעניינים שקראתי, הספר הוא בעצם מעין יומן מסע של מרקו פולו שחוזר לדווח לקיסר על הערים שבהן ביקר. אילו לא ערים רגילות שתוכלו למצוא בכל מפה ואטלס אלא ערים דמיוניות ומרהיבות ומלאות פלאות שמתוארות בצורה מקסימה בשפתו של מרקו פולו. מרקו פולו חוזר לדווח לקיסר על מה שהוא רואה אבל הוא אינו מוסר דיווח רגיל אלא נמצא במעין שיג ושיח עם הקיסר על הדברים שהוא ראה במסעותיו, והם משחקים מעין משחק לוח על בסיס המידע שמרקו פולו מעביר לקיסר.
קאלווינו מלקט פיסות מידע ממרחבים אורבניים בעולם ומצרף מהם רעיונות נפלאים ויוצר מהן מארג קסום של תצרף עירוני בממלכתו של הקיסר. קאלווינו מוסיף בין הקטעים השונים על הערים גם קטעי קישור קצרים על החיכוכים בין מרקו פולו לקיסר בדבר משמעות בקשתו של הקיסר לדעת על המקומות שבהם ביקר מרקו פולו וזה נותן נקודת מבט מעניינת על החיים בחצר הקיסר וגם על חייו של עבד בחצר הקיסר שיש לו מעמד, כוח והשפעה על רגשותיו של הקיסר הנעלה.
הקסם הטמון במרחבים האורבניים הוא אינו קסם במובן הפנטסטי של המילה, אך בהחלט יש לו מקום מכובד בספרות הפנטזיה (האורבנית) והוא מקבל בספר הזה נפח ועומק נילווים שהופכים את העיר למקום בעל קסם על זמני.
הסיפור שנכתב בתחילת שנות ה70' ומביא גם תיאורים בני הזמן ובעצם לא אותנטי לתקופתו של מרקו פולו, אינו נפגם טעמו מכיון שהדברים המסופרים והמרחבים האורבניים המתוארים בסיפורים הקצרים של מרקו פולו בעצם אינם בני זמן כלל, אלא ישאירו חותמם על פני הדורות ועם שינויים מינוריים של ההתפתחויות העירוניות השונות. הספר הזה בעצם יכול להשאר כמות שהוא במעבר בין המאות וזה הופך אותו למשהו נפלא במיוחד.
תהנו...

אני חייב להתוודות, לפני ההוצאה להורג: אני לא מצליח להתחבר כמעט לאף ספר איטלקי כולל זה.
אני יודע כמה זה קלאסיקה ובכל זאת, לא הולך לי, אפילו (נו, אני חייב להוציא את זה) עם (נו, קשה לי)אלזה מורנטה (הנה אמרתי את זה).
כל כך רציתי להכניס גם את הספר הזה לקלסיקת כל הזמנים שלי. טרחתי וקניתי אותו (משומש, בהתאם לדת שלי) וניסיתי. בחיי. לא הלך. משהו תקוע לי וזה קורה כמעט עם כל ספר איטלקי. אפילו פינוקיו בגירסה המלאה והאכזרית.
מצטער, לקלקל את החגיגה. פתאום נפל לי האסימון שזה קורה לי עם כל הספרים האיטלקיים. ולא שיש לי משהו נגד העם, התרבות או האוכל. אפילו הכנתי פיצה היום ולפי כל כללי הטקס. שלא לדבר על אספרסו שהוא אחד מאבות המזון עבורי. רק עם הספרים לא הולך לי ומי שמכיר אותי יודע שאני עקשן ולא מניח ספר בקלות, גם אם הוא לא קל.
(הנה הוצאתי את זה. אם השמיים יפלו עכשיו, תדעו שזה בגללי).

"יש אומרים שכך מתאשרת ההנחה שכל אדם נושא במוחו עיר העשויה רק מהבדלים, עיר בלי דמויות ובלי צורה, והערים המסוימות ממלאות אותה תוכן".
ספר שהוא שיר הלל ליצירת המופת הגדולה ביותר של האנושות - העיר, ואיתה גם לחברה האנושית עצמה ולמגוון אפשרויות החיבור וההרכבה שהיא מאפשרת.
הספר מורכב מכחמישים קטעים קצרים באורכם, כל אחד מוקדש לעיר דמיונית אחרת, ומכיל תיאור מפיו הבדיוני של מרקו פולו. מטרת כל מכתם שכזה הוא להעביר מסר שונה בנוגע לחברה ולעיר בכלל. הפואטיקה של הכתיבה הפרוזאית הזאת, יחד עם הרעיונות המרתקים העולים מתוך הקריאה, מפצים על היעדר עלילה כלשהי. מה גם שישנה עלילה, היא פשוט פחות ליניארית מהמקובל.
מרקו פולו יכול לתאר את כל ערי אסיה והמזרח ועדיין להמשיך ולדבר רק על עיר אחת ויחידה, על עיר-האם שלו. במקרה שלנו מדובר בוונציה, אך כל אדם שמנהל מערכת יחסים רומנטית עם עיר (רובנו בשלב כזה או אחר בחיינו), ישכיל להבין זאת: אתה רואה בערים אחרות את פניה של העיר שלך, אתה משווה ערים אחרות ומודד כל דבר בהן בקנה המידה שלה; ועיר היא יותר ממכלול בתיה, אלא הרכבה החברתי. וזו מסקנתו העיקרית של הספר הזה: אנחנו יוצרים במבט שלנו את העולם שלנו.

אמנם הספר נחשב לאורים ותומים של התכנון העירוני (נושא מרתק כשלעצמו) אך ככל שניסיתי, לא הצלחתי להתחבר אליו.
הספר מחולק לפרקים קצרים, כאשר כל פרק מתאר עיר דמיונית אחרת. יותר מחמישים פרקים כאלה מכיל הספר, אורכו של כל פרק כעמוד אחד בלבד. כל פרק נדמה כחלום, כאילו יצא מעומק התת-מודע, מוצף במילים סתומות ("מטופות", "טלטלים", "לווחים") וקוי עלילה משונים שהולכים ומתפתלים, נקטעים ונשזרים מחדש. הספר אינו דומה לאריג כי אם לפקעת חוטי צמר שפורקה ופוזרה לכל עבר, ורוב חלקיה סמויים מעין.
את הפרקים הקצרים והמוזרים עוטף דיאלוג מסגרת בין קובלאי חאן הכובש ובין מרקו פולו המשוטט בערים הרחוקות הנדמות כבדיה. על אף הציון ההיסטורי הנטוע במאה ה-13, בערים שראה מרקו פולו מוזכרים אלמנטים מודרניים ככלי רכב ומטוסים. לא אחת מצאתי פרק שעורר בי עניין ותאוריו היו מדוייקים (לדוגמה, הפרק העוסק באשפה שהעיר מייצרת, הנזרקת אל מחוץ לעיר ומהווה חיץ בין העיר לבין שכנותיה), אך רוב הפרקים נדמו לי כאגדות ניו-אייג' בסגנון הנסיך הקטן של סנט-אכזופרי.

זה ספר שאין כמוהו. ממש מסע הקסם המסתורי. תמונה אורבנית אבסטרקטית ומופלאה. סוג של השוואה פנטסטית לנפש האדם. בקיצור ערים מכל גווני הקשת בסיורו הדמיוני של מרקו פולו, שלפעמים תוכן בחוץ ולפעמים חוצן בפנים כאלה שאין ויש בכל מקום. עושה חשק לקום ולנסוע.

הערים הסמויות מהעין, יותר משהוא סיפור, הוא משל שבא לבדוק את מצבו של האדם המודרני על רקע האורבניותת המתפתחת.הספר מציע מסע. מסע אורבני אל תוך נבחי העיר עצמה.הוא מבקש לברר האם העיר המודרנית המתפתחת גורמת בהכרח גם להתפתחותו של האדם או שההתפתחותה של העיר בא על חשבון חירותו הנפשית והמרחבית של האדם עצמו.
כדרכם של משלים אין הספר נותן תשובה אלה הוא מזמין את הקורא עצמולחפש את התשובה שמתאימה לו.מעורר חשיבה. מסקרן.

כבר שנים שלא ריעננתי את רשימת חמשת הספרים הטובים. שנים עד לפני זמן קצר שבו התגלגל לידי הספר.

כבר ברשימת הפרקים אפשר להבין שמשהו כאן לא רגיל. כל פרק, אורכו כעמוד , מקסימום עמוד וחצי. כל פרק - עיר.

הספר מתאר ערים לא אמיתיות שמתאר מרקו פולו בפני החאן. כל עיר והייחוד שלה. כל עיר והמאפיינים שלה. בשפה ציורית מאד, מרקו ממחיש לחאן את השוני העצום שבין הערים. כל עיר דומה ל"מתחם" אנושי או תרבותי אחר. עיר שתלויה מכבלים, עיר שמתחתיה אגם או עיר שמתחדשת מהריסותיה כל שנה.

התיאורים המאד פואטיים, לא באים לצייר תמונה פיזית בלבד, אלא להראות ולהצביע על תכונות אנושיות בולטות. הן של יחידים והן של קבוצות.

זה ספר פרוזה שכתוב שירה. כל מילה בו מדויקת.

לקח לי איזה שנתיים לסיים את הספר הזה, כל פרק המון מילים לא מובנות אבל שווה את ההשקעה, אחד הספרים המיוחדים שיצא לי להיתקל בהם, כל פרק זה כמו ציור תלת מימדי שצריך לקרוא ולהתרכז ואחרי שסופגים את כל הפרטים כאילו רואים תמונה של אותה עיר עליה מסופר באותו פרק...