פרנק, כלומניק שנזרק ממשאית חציר עליה תפס טרמפ בלי לבקש רשות, הוא אחד השבבים שניתזו כשאמריקה עברה ממצב אחד לשני - ממצב של קהילות קטנות הקשורות אחת לשניה בקשרים רופפים, חולקות ערכים שמרניים כמו חיי משפחה ועמל, מורכבות ברובן מחקלאים קטנים ופועלים החיים מיגיע כפיהם - אל מצב בו השפל הכלכלי לא איפשר פרנסה מספקת וחלק מהאנשים רצו לתפוס את החלום הקפיטליסטי בזנבו: לעבור לערים גדולות יותר, להרוויח, להשיג, ולגרום לאנשים אחרים לקנא.
והשבבים? אלה שלא יכלו - או לא רצו - לממש את הערכים האלה. הם התקיימו בצידי הדרכים. משוטטים, תופסים פה ארוחה ושם זיון וממשיכים לשוטט, בלי לדעת לאן ולמה.

הכתיבה - כבר אמרו פה - היא "גברית" (סליחה על הסקסיזם) חפה מקישוטים ותיאורים: קיין בא לספר סיפור והוא מספר אותו בקצב מהיר, מעניין. הסיפור אינו סיפור מתח, כי הסוף ידוע מראש. קיין - שגם הוא, מסתבר, תוצר של השמרנות האמריקאית - מתאר מצב בו על חטאים משלמים. מן הסתם ניאוף ובגידה הם חטאים הנמצאים גבוה בסולם העונשים. אבל מה שנמצא הכי גבוה בסולם העבירות של הפרסביטרינים שהיוו את התשתית הערכית של אמריקה הוא גניבה: במקום מסויים בסיפור הוא אומר שאם אתה גונב את אשתו של אדם, תוכל לצאת מזה בשלום אך אם תגנוב את מכוניתו תעורר עליך את כל שדי השאול...

הדמויות של קיין משורטטות בקוים עבים ובולטים: פרנק שהוא "גבר בגברים" עד שברגע האמת הוא נבהל, בוגד ומאבד את הסיכוי לכבוד. קורה שזכתה בתחרות יופי כלשהי, המאוכזבת מרה מחייה, נאחזת ב"אהבה" שתוציא אותה מהביצה בה היא חיה, "היווני" טמבל תמים שלא מבין מהחיים שלו וממש דורש שירמו אותו, השוטר הקשוח ועורך הדין הקומבינטור. במקום אחד נחשפות שאיפות הגיבורים: פרנק המעוניין להמשיך לשוטט לא להתחייב וששום דבר לא ישתנה, וקורה הרואה סיכוי להשתלב בחלום האמריקאי - לעבוד, להרוויח ולהיות מקובלת.
הסיפור שכנראה נכתב במקור לספק בידור מהיר וזול לאותה שיכבה עליה הוא כותב, יצא לאור ב 1934 והוחרם בבוסטון(!). הוא הצליח לשרוד ולהישאר רלוונטי גם היום בגלל סוג של אמת שהוא מבטא: אל תנסה להיות מה שאתה לא. נוודות ופשיעה זעירה כן. חיים נורמטיביים - לא ולא.


*

ערב פסח. הרכב שלי מכוסה בשכבות אבק אינסופיות. בתחנה הקטנה לרחצת מכוניות שבסמוך לביתי, משתרך תור היסטרי של סתומים כמוני. בלית ברירה, כדי לא למצוא את עצמי נוסעת ב'חג הניקיון' במכונית שכל מיני ילדים כתבו עליה באצבעותיהם 'הגיע הזמן לנקות אותי', הצטרפתי אליהם, כשברור לי שמצפה לי שעה ארוכה-ארוכה ומבוזבזת של המתנה משעממת... אבל אז נזכרתי, שלמרבה המזל, נמצאת איתי ברכב שקית ספרים שקניתי זמן מה קודם לכן. שלפתי ממנה את 'הדוור תמיד מצלצל פעמיים', ספר דק ששמו היה מוכר לי, כנראה בגלל הסרט המפורסם שעשו על פיו ולא ראיתי (עם ג'ק ניקולסון, 1981), אבל מעבר לזה, לא ידעתי עליו דבר.
פתחתי ולהפתעתי פשוט נשאבתי פנימה, מהעמוד הראשון. כמעט הצטערתי כשהגיע תורי, ואיזה טיפוס משונה עם צינור דפק לי על החלון...

הספר הזה הסתבר כממגנט. העלילה שלו מתקדמת בקצב של רץ אולימפי ל-100 מטר. הוא כתוב בסגנון גברי, מחוספס, בתמציתיות כמעט גאונית. מזכיר את המינגווי, אבל הרבה יותר ממוקד בעלילה ופחות בתיאורי רקע. אין בו מילה אחת מיותרת, וכל אחד מהמשפטים הקצרים שלו בנוי מאוסף של מלים מדויקות וחסכוניות. די מדהים איך במעט כל כך אפשר להגיד הרבה כל כך (לצערי הספר לא אצלי כרגע, אחרת הייתי מדגימה את הוירטואוזיות הזו. אבל די אם אצטט את משפט הפתיחה המעולה שלו: "זרקו אותי ממשאית החציר בערך בצהריים" כדוגמא לכך. שש מלים, שאומרות כל כך הרבה).

העלילה עוסקת בבחור צעיר וחסר כל, בשם פרנק, ש "נזרק ממשאית חציר" ליד מזנון-דרכים עלוב באיזה חור בארה"ב בשנות ה-30, בתקופת השפל הכלכלי, מקבל הצעה לעבוד שם, ומתאהב עד כלות באשתו של בעל המקום. כל זה קורה לדעתי בפחות מ-20 עמודים. מכאן מתפתחת שרשרת אירועים מרתקת ומותחת.

יש שיראו בספר הזה אולי סוג של 'ספרות זולה' להמונים, מתובלת בהרבה סצנות של תשוקה ואלימות. אבל ברובד היותר עמוק שלו, הוא בעצם עוסק במניפולציה ש'החלום האמריקאי' עושה על חולמיו הפשוטים, קשי-היום, באיזורים הנדחים והנשכחים של ארצות הברית. גיבורי הסיפור התמימים חיים בתחושת אשם משונה על כך שהם עדיין לא הצליחו להגשים את החלום המתעתע הזה, ומתוך התחושה הזו, הם עושים מעשים אבסורדיים ובלתי נתפסים. גם העובדה שהסיפור, שבעיקרו הוא סיפור על ביצוע מעשה פשע, מתואר מבעד לעיני הפושע, וחיבתנו, הקוראים, נתונה דוקא אליו, מאוד אפקטיבית מבחינה פסיכולוגית ומוסיפה למתח ולתחושת המעורבות שהספר מעורר בך.

לסיכום, נהניתי מאוד. גם מהסיפור וגם מסגנון הכתיבה. זה ספר קצר, שהפתיע אותי לטובה באינטנסיביות שלו, בסגנון הקולח שלו, ובסיפור החזק. כמו 'חטיף' כזה, שמפתיע לגלות שעל אף שהוא נמצא בארון כבר יותר מ-70 שנה, הוא עדיין פריך וטעים, והשנים אף הוסיפו לו ארומה מעניינת... (לא מומלץ לנסות את זה עם 'ביסלי' :) )

ספר מזה יפה,תפס אותי מהמילה הראשונה.
בזמן הקריאה רציתי שהזמן יוקפא ,על מנת לקרוא את הספר עד סופו.
זוג שמתאהב ממבט ראשון,ומוכן לחסל כל עקבא,עבור האהבה.
ספר מיוחד בהחלט.

כשהספרים נגמרים,הולכים לספרייה.
אז הלכתי.
ראיתי את הספר הזה על המדף.השם צלצל לי מוכר,לא יודע מאיפה.אפילו לא טרחתי לקרוא מה כתוב מאחורה,פשוט לקחתי.מה שיהיה יהיה,האקונה מטטה וכל הקלישאות האלו.
סיימתי את הספר תוך שעתיים.הספר עצמו מהיר,תרתי משמע.כל העלילה מתקדמת מהר כל כך,שאני עדיין מעכל מה קרה בכלל.
אני מתנגד לעובדה שקוראים לזה "ספרות גברית".ספר מתאים לכולם.אולי הוא נכתב לקהל מסוים,אבל זה לא מונע מאנשים שלא מתאימים לאוכלוסייה המיועדת לקרוא אותו.
הספר ממגנט,נקרא מהר,וגם אם אינו לו ערך מוסף מי יודע מה,זה עדיין ספר נחמד כדי להעביר שעתיים בצורה נעימה (הרבה יותר טוב מללמוד למבחן,למשל).

רציתי לזנוח את הספר כבר בעמודים הראשונים שלו, עקב הסגנון הזול והגס בו הוא נכתב, אולם אני שמחה שלא עשיתי זאת.
המספר רץ עם העלילה ומכריח את הקורא לקרוא בין השורות ולגלות לבד את השכבות הסמויות של הסיפור. המשפט בסוף הספר אומר את הכל: "הוא אמר שיש בנו שני אנשים, אחד שאנחנו מכירים ואחד שלא, כי זה תת-מודע. זה טלטל אותי, יכול להיות שבאמת עשיתי את זה ואני לא יודע?...".
אחרית הדבר עוזרת להבין טוב יותר את "גיבורי" הספר. בהחלט שווה קריאה.

גם בבית המשפט תיאור עובדות כתב אישום כבר יותר מעניין מספר שאין בו רוח , אין בו עומק ,לא זכיתי בו לסחף לא למחוזות שפה ולא לחבלי ארץ נשמתיים . גם אהבה ראוייה ליותר מתיאור עובדות יבש הנקטע כל אימת שמבקש אתה לחוש דבר מה .סיפור קצר וטוב שכך .חבל על הזמן במובנו הישן .