#
סיפורם של האנשים הפשוטים, שחיו ברוסיה מתקופת המהפכה הבולשביקית ואחריה. אלה שזיכרונותיהם ותמונותיהם הם החומר עליו מספר פיגס. האיכר, הסוחר, האומן, הילד אינם נוכחים בספרי ההיסטוריה בדרך כלל. פיגס הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת לונדון, חוקר היסטוריה רוסית. נראה שהספר הזה הוא תוצאה של "מה שנשאר על ריצפת חדר העריכה". חומרים ועדויות של אנשים פרטיים, שלא נמצא להם מקום במחקרים אחרים, הפכו לספר ענק בן 683 עמודים (כולל מפתח והערות).

תוך קריאת הספר נפל לי אסימון, משהו שנסיתי ללא הצלחה להבין מזמן. בספרים שקראתי על רוסיה הסובייטית הבחנתי בהעדר לכידות בתוך החברה הרוסית. זה בלט מאד בספר "עיר הגנבים" הנפלא של בניוף, כאשר תיאורי הזוועות במצור על לנינגרד היו מוכתמים ב"זאב גדול אוכל זאב קטן" בהתנהגות האוכלוסייה הכללית. ניתן היה להבחין בזה גם בספר "זוליכה פוקחת עינים" שעסק בתקופה ובאוכלוסייה שונות לחלוטין. למרות הכתיבה הלא מתלהמת והשפה הנינוחה בספר זה, הוא כולל תיאורים של זוועות שאין הדעת סובלת. התנהלות בריונית של המשטר ושלוחיו, התעללות נטולת סיבה באוכלוסיה חפה מפשע. מה שהתברר לי הוא שורש (לפחות אחד השורשים) של ההתנהגות הרוסית שהתמיהה אותי כל כך.

פיגס מתאר את השתלשלות הדברים באופן כרונולוגי, ומחלק את הספר לפרקים לפי תקופה. אבל מה שניכר מהתקופה הראשונה – 1917 – 1928, המהפיכה והתחלת התקופה הסובייטית – הוא הניסיון (המוצלח) לשבור את הלכידות האנושית. בתקופה הראשונה האידיאולוגיה היתה שאסור שרגשות אישיים יפריעו ליצירת "האדם הסובייטי". נטישת משפחות, נטישת ילדים, "גידול" ילדים בהזנחה רגשית וכלכלית, חוסר התייחסות לצרכים של היחיד במשפחה, כל אלה זכו להערכה, עד הערצה. ילדים גדלו באותה תקופה בניכור ובהרגשה שהם מפריעים להוריהם לממש את האידיאולוגיה והם הוכרחו לגדל את עצמם, כי לא היה להם איש שיגדל אותם.

בתקופת המלחמה של השלטון באיכרים, באורחות חייהם וברכושם, כפיית הקולקטיביזם, ניסיון הפירוק של הרגשות האנושיים הפרטיים מודגש אף יותר. רכושם הדל של האיכרים – שהיו צמיתים עד כמה עשרות שנים לפני המהפכה – נגזל מהם בכוח הזרוע. הם אולצו להפוך פועלים בלי שכר (למעשה עבדים) במשקים המאוחדים, הקולחוזים. המשפחות פורקו וכל אחד מהם נשלח לקולחוז אחר, כך שהאפשרות להיפגש ירדה מהפרק. אם ההורים ש(במקרים רבים) נאסרו ונשלחו למי יודע לאן, ילדיהם הקטנים נלקחו לבתי יתומים, שם החליפו את שמם והשמידו כל זכר לזהותם המקורית. גם כשנשלחו לגולאגים ניסו הסובייטים לפרק את המשפחות ולשלוח כל אחד מבני המשפחה למקום אחר. ההיסטוריה המשפחתית של השתייכות למעמד האיכרים המנצלים, "הקולאקים" היתה כה קטלנית, שאנשים נאלצו להתכחש למשפחתם ולעברם, להוקיע את האנשים שגידלו אותם לכל הפחות כ"בורים שאינם מבינים דבר" ועד ל"פושעים שצריך להרחיקם מהחברה".

זה ספר עב כרס, לא תמיד קל לקריאה, אבל הוא מצליח להמחיש היטב איך קבוצה לא גדולה במיוחד של אנשים הצליחה להשתלט על מליוני בני אדם, לשנות עיקרים חשובים בהתנהגות של בני אדם, להפוך אותם לעבדים. זה לא רק ההפחדה-עד-שיתוק שנינקטה כלפי האוכלוסייה – ההתעמרות, העינויים, השליטה על כל מה שיוצא מהפה. זה גם להפוך כל אחד במדינה ליחיד בודד שאינו נותן אמון באיש ומוכן להפקיר גם את האהובים עליו לגורל אכזר, כדי להמשיך לשרוד. והיחיד הזה גם משוכנע שהדרך הזו היא אמת בלתי ניתנת לערעור, ורגשותיו הם שקר שיש להילחם בו.

סיפור מעניין, עצוב ומעיק על הדרך בה הצליח הקומוניזם להפוך אנשים מהישוב לעבדים המוכנים להפקיר את רגשותיהם ומיטב שיפוטם על מזבח הקולקטיביות, האחידות ואמירת ההן. הלואי שהייתי יכולה להיות בטוחה שחינוך נכון מחסן בני אדם מלהפוך לקורבנות שטיפת מוח. לצערי, נראה לי ששטיפת המוח מנצחת בכל מקרה.


#

תיעודי היסטורי, סופר מעניין בעיניי, של החיים הפרטיים ברוסיה מסוף המהפכה הבולשביקית ולאורך כל שלטונו של סטאלין.
מיליוני איכרים, אזרחים פשוטים, חברי מפלגה ומשפחותיהם - הורים, אחים, ילדים, חברים, בני זוג לשעבר - נשלחו למחנות עבודה, גולאגים, הוצאו להורג ונעלמו מעל פני האדמה לאורך שלטונו של סטאלין (וזה עוד לפני מלחמת העולם השנייה) ועדיין רוב העם האמין,למרות הפחד, בשלטונו של סטאלין מפני שהם פשוט לא ידעו שום דבר אחר והיו חייבים להיאחז במהפכה כדי להצדיק את הקורבן.
תיאור מפורט של ניסיון הקולקטיביזיציה הסובייטי והדרך שבה המפלגה שלטה בחיים הפרטיים, חינוך, כלכלה, חקלאות ועוד.
דוגמאות - מסופר בכתיבה מעמיקה על המעבר מחוות פרטיות לקולחוזים, איך אנשים עברו מבתים פרטיים לדירות משותפות, מה עשו קרובים של "אויבי הם" כדי לשרוד תחת השלטון המדכא ועוד.
600 עמודים מאוד מעשירים, הסיבה היחידה שלא נתתי חמישה כוכבים היא בגלל ריבוי השמות והתאריכים, אבל למי שיש זמן וסבלנות - לכו על זה.

לפני שנתיים יצאנו, כמה חברים, לטיול לאתרי הקרבות הגדולים של מלחה"ע II ברוסיה. הרקע היה של חובבי היסטוריה צבאית, אבל בדיעבד זו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם סיפור מלחמתו הלא-תאומן של הצבא האדום ועם המציאות ברוסיה של היום. חבר שנתן לנו עצות והדרכה לפני הנסיעה סיפר גם על הספר הזה, כחומר חשוב להבנת ההיסטוריה וההתנהגות הפרטית של העם הרוסי. הספר הוא חוויה מסעירה. הוא מציג במבט מקרוב, מבוסס על מאות מתראיינים, את החיים האישיים של המשפחות בתקופות סוערות בהיסטוריה של בריה"מ: המהפכה הקומוניסטית, המהפכה החקלאית, תקופת הטיהורים של שנות ה-30', מלחה"ע II, והתקופה שלאחר המלחמה. זהו ספר מרתק, שנכתב ע"י היסטוריון מודרני. עבודת המחקר היא אדירה. זהו צרור של עשרות או מאות סיפורים אישיים מעוררי השתאות על דיכוי, מחסור, מצוקה פיזית, פרידות משפחתיות, יתמות ואומללות, וכנגד כל אלו - כושר הישרדות מופלא, אומץ-לב, פטריוטיזם, גאווה בהישגי המהפכה הקומוניסטית וגדולת הנפש של האדם. הקריאה היא חוויה מומלצת

כשמו כן הוא.הספר מספר את סיפורם של האנשים הפרטיים,אלה
שההיסטוריה לא כותבת עליהם אבל השפיעה עליהם בכל תחום
מתחומי חייהם.הספר נותן תמונה מפורטת ממה הם פחדו,התפרנסו,
והסתירו מהשלטונות כדי להמשיך לחיות.הספר העיוני הזה מביא את סיפורם האישי של אנשים ונקרא באותה רמת עניין של סיפורת
מרתקת ואין הרגשה של ספר היסטוריה יבשושי.מומלץ.

אורלנדו פיגס הצליח לכתוב ספר היסטוריה עם תימוכין דוקומנטריים, ובכל זאת לעשות זאת בצורה מענינת. זווית המחקר שלו מענינת ולא נסקרה לפני ספרו של פיגס - החיים הפרטיים, האישיים, המשפחתיים של אנשים תחת שלטון קומוניסטי שנכנס לכולם לורידים. המבט האקדמי על החומר היה יכול להיות בעיה, אבל פיגס (ברוב דפי הספר) מצליח להתגבר על המכשול ולרשום את העדויות בצורה מעניינת. רק לקראת סופו של הספר בולט מאד שהוא לא הסתמך על מספר גדול של עדים, ואחד מהם אף הפך להיות הציר המרכזי בספר.
הספר מאפשר להבין (או לפחות נותן את ההרגשה שהבנו) מדוע ואיך שלט המנגנון הטוטליטרי-קומוניסטי בצורה כזו באנשים, ומעבר לזה - הצליח להרוג מיליוני אנשים מבני עמו. פיגס מאיר ומדגיש את הזווית של הפרט הרואה בהוקעתו ובמותו שלו השלמה ובניית נדבך נוסף למהפכה. אי אפשר שלא להשוות למישטרים טוטליטריים אחרים בתקופה - גרמניה הנאצית של היטלר, סין של מאו - אלא שבמקרה של האימפריה הנאצית רצח היטלר יחסית מספר קטן של גרמנים ורוב נפגעיו היו מלאומים אחרים. מאו וסטלין רצחו את עמם שלהם. וזו החידה - איך זה ייתכן? אז בסין מאו היה למעשה בן לפרובינציה, וחשב כאיש פרובינציית צ'נגשה כשרצח אחרים (הוא אפילו לא דיבר מנדרין או קנטונז, אלא רק את הניב של צ'אנגשה עד סוף ימיו). במקרה של סטלין - הוא שדד את נפשם עד כדי כך שהאנשים הלכו אל מותם בקריאת יחי סטלין על שפתותיהם, כשהם משוכנעים שהם טעו ומותם יביא את הגאולה לפרולטריון.
פיגס לא ממקד במלחמת העולם - את זה עשו אחרים - אבל הוא סוקר אותה כחלק מהתהליך. הוא אינו מסביר הרבה מדוע היו מוכנים אנשים שעד אתמול נרדפו על ידי סטלין לצאת ולהלחם בשבילו. חידה גדולה שלא קיבלתי עליה עדיין תשובה ממצה. יתרה מזו - מדוע התעקשו חיילי החזית לחזור לברית המועצות ולהיענש שם (למשל כי ישבו בשבי) ולא לעבור לאמריקאים או לבריטים עם סוף המלחמה.
אז הספר סוקר ועונה על הזווית של הפרט, הילד, המבוגר והמשפחה תחת שלטון האימים, אבל ניתן להבינו רק כחלק ממכלול הספרים הגדולים שנכתבו על התקופה.
מומלץ לשואלי שאלות עקשניים ולאוהבי היסטוריה.