הספר כתוב בלשון מעניינת. עדות רעננה ואותנטית. הסופר משכיל להביא ציטטות, שירים ואמירות מקוריות ובלשונן.
הספר מספר על תולדות השבט ועל החיים בטטראן, השכונה היהודית בבגדאד, כפי שהיו עד 1952. חוויות דתיות, האמונות הטפלות, איך למדו בבית ספר, איך זווגו זיווגים ואפילו את סיפורה של נערה יהודית שירדה לזנות.
אך הליבה הרצינית של הספר הוא תיאור האווירה הפוליטית. העיראקים הושפעו מהנאציזם עד עומק נשמתם, וההשפעה השפיעה על מערכת החינוך עד כדי כך שגם המורים היהודים נהגו בנוקשות כלפי הילדים. הססמה 'היטלר יחטא את החיידקים' הפכה נפוצה ברחובות העיר וכולם ידעו מיהם החיידקים. רקמת היחסים הבין עדתית שהייתה בת יותר מאלפיים שנה נסדקה ונקרע סופית בחג שבועות ביוני 1941 עת בוצע פרוגרום או 'פרהוד' ביהודים. שני דודיו של הסופר שנסעו באוטובוס, היו בין 179 הקרבנות. האחד נחטף מתוך האוטובוס והשני ניסה להימלט ברגל.
הסופר המתבגר מוצא את דרכו הפוליטית במפלגה הקומוניסטית שהפכה למחתרת, ואף ישב בכלא שהות קצרה. סיפור הצלתו מעונש ממושך יותר מאלף במיוחד.
שני דברים עוררו אצלי התנגדות:
הסופר מאשים את התנועה הציונית שלא פעלה מספיק ולא ניסתה לגייס את ההמונים. צריך להבין שהתנועה הציונית היתה בעצמה במחתרת עד 1948 ורק אחרי קום המדינה יש לה גיבוי מדיני (ותקציבי) וגם אז היה דחוף יותר להציל את הפליטים היהודים באירופה. ולבסוף התנועה הציונית כן פעלה והעלתה את רוב רובה של יהדות עיראק, ובכך הצילה אותה מגורל שעלול היה להיות קשה מאוד.
ושנית, לא מובנת לי ההתלהבות של הסופר מהתנועה הקומוניסטית. אני יכול להבין את ההיסחפות שלו אל הקומוניזם אז, בשנת 1950, אבל היום יש פרספקטיבה של זמן. לא הייתה תנועה יותר אנטי יהודית מאשר התנועה הקומוניסטית. ירח הדבש של ברה"מ וישראל הסתיים מהר מאוד וברה"מ הפכה לאויב של ממש. למעשה אף היום קומוניסטים הם, באורח כמעט אוטומטי, אנטי ישראלים. גם האספקט האנטי דתי של הקומוניזם נעלם מעיני הסופר.

ספר מקסים, מאוד אהבתי.
תולדות חייהם של היהודים בטטראן (בגדאד). סיפור חייהם של משפחת כליף, מסבא אברהם הרווק ונישואיו לשרה, הולדת בנותיו ובניו, השידוכים בין בני המשפחה, העוני והדלות, אמונות טפלות ואפילו זנות.
בבתי הספר המורים היו מתנהגים לתלמידים בקשיחות ונוקשות. כל דבר פשוט היה מביא את המורים להכות את התלמידים על כפות ידיהם עד זוב דם. גם אם התלמיד צדק הוא חטף מכות. ההורים היו מודעים למכות שבניהם מקבלים אך נמנעו מלעשות דבר, ההורים ראו זאת בחיוב כביכול המכות הם חינוך טוב.
בחג השבועות בשנת 1941 בוצע "פרהוד" ביהודים, רצח, אונס ושוד. הפרהוד פגע כמובן רק ביהודים על לא עוול בכפם, בשל היותם יהודים שילמו מחיר כבד. בין ההורגים או יותר נכון החטופים היו שני דודיו של הסופר.
הורי נולדו בעיראק. זכורים לי היטב סיפוריו של אבי יעקב ז"ל על בתי הספר שהיו מכים אותם. כמו כן, על הפוגרום (פרהוד) שבוצע ביהודים. אבי היה במחתרת הציונית להעלות את יהודי עיראק לארץ ישראל. אבי נתפס ונשלח לכלא, בכלא עבר עינויים קשים מאוד על גופו נותרו הצלקות. אחיו של אבי שילמו לסוהרים סכומי עתק כדי לשחרר את אבי מהכלא. אבי שוחרר ועבר לפרס, ומשם לארץ ישראל.
הכתיבה יפה, הזדהיתי עם הסופר, הרגשתי כאילו הוא כתב את הספר על אבי ז"ל, אבא מאוד חסר לי, הרגשתי צביטה בלב, ועיני לא נשארו יבשות.
כל כך קשה לשמוע ולקורא סיפורים קשים שעברו הורינו.
ממליצה בחום

הזכיר לי מאוד את הספר מפריח היונים של אלי עמיר.
כתוב טוב ומעניין היה קטע שפשוט לא הפסקתי לצחוק 5 דקות
,רק בשביל זה שווה כל שקל.

מאידך,סיפור עצוב של סיומה של יהדות בבל המעטירה אשר לא השכילה להשאר יהודית והפכה לקומוניסטית או ציונית שגרמה לעירקים להפוך ללאומנים קיצוניים שגרמו להרס ולהרג רב.

חובה לקרוא.