בסרט "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" יש סצינה בה הגיבורה (שרה פון באפי או הלוחשת לרוחות אני כבר לא זוכר ) פותחת את תא המטען ומגלה שם גופה של חבר ומסביבה מלא דגים. היא צורחת, כמובן, ופונה לרחוב וכשחבריה מגיעים הם מסתכלים בתא המטען והוא ריק. ראיתי את הסרט לפני שנים אז אל תתפסו אותי בעלילה אבל הסצינה הזאת נחרטה לי בראש לדוגמה של הגברת מתח ללא שום הגיון עלילתי שכן לא יתכן שהרוצח סילק את הגופה בזמן שהגברת צרחה אולם העלילה מסתמכת על האירוע כוודאי. זה תכסיס זול ומבחינתי BIG TURN OFF ( איך אומרים את זה בעברית ?) במהפנט זה קורה לפחות פעמים.
הספר הזה גרוע. מלבד חוסר האמינות בפרטים , הדמויות כל כך לא אמינות. לכל דמות נתפר סיפור רקע והיא מחוייבת לו לאורך הסיפור לא משנה עד כמה זה מופרך.
הספר נכתב על ידי בני זוג ויש דיאלוגים בספר שנראה שהם פשוט שיחקו את המשחק שהייתי משחק שהייתי ילד , בו אתה כותב שורה ומשאיר מילה ומישהו ממשיך את הסיפור. תלוש לגמרי.
יתכן שזה עניין של תרבות,היו קטעים בספר שהזכירו לי סרטים אירופיים הזויים , אבל קראתי כבר מספיק סקנדינביים כדי לדעת שזה לא זה.
בצד החיובי: יש בספר מספר תפניות בעלילה שזה תמיד חיובי.
מבחינתי ספר מתח טוב הוא מתכון לניקוי ראש והזרמת אדרנלין , הספר הזה עלול למחוק לכם את הראש. מזמן לא עיצבן אותי ספר כל כך. נקודת השבירה הייתה בערך בעמוד 260 והמשכתי כי רציתי לדעת איך זה יגמר וכי אני תמיד ( כמעט ) גומר מהצלחת. ההתרחשויות בסוף הספר , מעלות מעט בערכו – אבל עדיף להתרחק.

להלן מספר קילקולונים ( תודה מילים על העיברות) להבהרת הנקודה.

1. נער בן חמש עשרה פצוע קשה ומונשם. מתנתק מהמכשירים ומודגש שהריאה שלו קורסת והכבד שלו מדמם והוא מצליח לרצוח , לרוץ ולהתחמק מהמשטרה בקלות. אפשר להשתמש בנעורים ובאדרנלין אבל יש גבול.
2. סימון חוזרת הביתה אחרי שבעלה נחטף ומה שמעניין אותה זה האם בעלה בגד בה ואז כשמתקשרת השותפה שלה לגלריה היא אומרת לה שהאמן שאותו פגשה כבר בעבר נמצא בגלריה ואם במקרה היא כבר נפרדה מבעלה אז נראה שהוא מעונין. סימון נעשיית רטובה ואצה לגלריה. עכשיו , יתכן שאנשים בסטרס יעשו את הלא יאמן ו\או יתנחמו בזרועות זרים אבל צריך להיות לזה איזשהו מבנה לוגי או יכולת של המספר לבנות את הסיטואציה. בספר אין לזה שום הגיון מלבד העובדה שסיפור הרקע של סימון אומר שהיא לא סלחה לבעלה על הבגידה לפני 10 שנים ועכשיו היא מתנקמת.
3. אריק מפסיק להפנט כי אישה שטיפל בה , חתכה את הצוואר שלה. היה סביב זה קרקס תקשורתי והוא הפסיק לטפל. גם חוקר המשטרה ןגם אישתו לא מכירים את הסיפור ולא את שם האישה וכשהוא מספר זה כאילו בפעם הראשונה. בפעם הראשונה לקורא אבל לא יתכן שלדמויות האחרות אין מושג.
4. והסב וביתו שנכנסים לזירת פשע שנמצא בה רוצח מבלי להודיע למשטרה וכו וכו וכו

אז ככה:
היה רצח המוני (שלושה זה המון?)
זוג הורים ואחת משתי בנותיהם נרצחו.
הבן פצוע.
הבת השנייה נעדרת.
יש שוטר, יונה לינה.
יש פסיכיאטר, אריק מריה ברק.

יונה לינה הוא שוטר עלוב שבעלובים. דמיקולו שבדמיקולים. מביך זו לא מילה. מאפייניו העיקריים הם:
# הוא שוכח את הטלפון שלו באוטו או בבית.
# הוא משאיר את האקדח שלו במשרד.
# בסוף הוא תמיד אומר 'מה אמרתי!' (שזה סוג של 'אמרתי לך' בשוודית. אחת הבעיות שלו זה שהוא באמת רק מדבר ולא עושה. דפקט.)

הטמטומציה שלו, ולא רק שלו, חוגגת בספר הזה.
ולכן נשאלת השאלה על מה ולמה זכה יונה לינה השוטר לסדרת ספרים על שמו? רק לארס קפלר יודעים.
לארס קפלר הוא שם העט של אלכסנדר ואלכסנדרה אלכסנדרוני. לא פלא שהם מסתתרים תחת שם עט. הבושה, הבושה. (לאלכסנדר ואלכסנדרה אלכסנדרוני יש שלוש בנות: אלכסה, אלכסיס ואלכסנדריה. הם כמו הקרדשיאנס, רק בבלונד.)
בתמונה שלהם (תמונת יח"צ כמובן, לא סלפי ספונטני בטלפון) אלכסנדר נראה גבוה, חתיך וחייכן ויש לו תסרוקת של זמר בלהקת בנים גבוהים, חתיכים וחייכנים. אלכסנדרה נראית כמו הכלאה בין דרקולה לח"כ מיכל רוזין. אם יש משהו טוב בספר (ואין) - זה רק בזכותו. כל היתר, שזה רע מאוד וזה רוב הספר, זה בטוח בגלל גברת דרקולה. יש לה פרצוף של מרשעת, זאתי.


הדמויות בספר הזה הן שילוב מופלא של טמטום, אדישות, סתימוּת, עצלנות ובאופן כללי דפיקות חמורה בשכל. או בשלוש אותיות WTF

קחו את הפסיכיאטר. יש לו חדר, משרד בבית חולים, חלוק, מזרקים, חותמת ופנקס מרשמים, אבל פציינטים? נאדה. התרופות היחידות שהפסיכיאטר רושם הן לעצמו, והוא לוקח כדורים בכמויות שיספיקו למחלקה פסיכיאטרית שלמה, במינימום. וזה עדיין לא עוזר. לפחות לא למחלת הטמטמת שלו.

אשתו של הפסיכיאטר היא בעלת גלריה. זה רק נדמה לי, או שבשוודיה כל הגברים הם שוטרים וכל הנשים הן בעלות גלריה? וכל מי שהוא לא זה ולא זה, אז או שהוא פושע או שהוא אמן שמציג בגלריה או שהוא אמן שהיצירות שלו הן פשע. היא ממורמרת על משהו, היא אישה לא כל כך מאושרת. נו בטח, איך תהיה מאושרת אם הכניסו אותה לספר דפוק כזה.

גם אבא של בעלת הגלריה הוא שוטר. הוא שוטר בפנסיה אבל איכשהו יוצא שהוא פעיל יותר מכל השוטרים הפעילים. הוא טיפה יעיל יותר וטיפה פחות טיפש, אבל ממש בקטנה.


והנה כמה סצינות מתוקצרות:

יש שומר/ מנקה שגילה איזושהי גופה. אני כבר לא זוכרת של מי וזה גם לא מעניין אותי. שימותו כולם. תגליתו של השומר/מנקה מוזכרת לאורך משהו כמו שורה וחצי. הביוגרפיה שלו מתוארת לאורך עמוד או שניים. במה זה רלוונטי לעלילה או לחקירה אם הוא פליט מאיראן או מסתנן מעיראק או חייזר מתיז אל אמ אמ אמו?
חוץ מאשר להראות עד כמה שוודיה היא מכילה, איסלמופילית, רב תרבותית וכל הדרעק הפרוגרסיבי הזה, לא הבנתי בשביל מה היה נחוץ לגולל את מסכת חייו. הוא בסך הכל ניצב ולניצב אין סיפור חיים. הוא קישוט רקע חסר חשיבות עלילתית.

יש מישהו שנמצא בסכנת חיים מיידית. אתה שוטר ואתה לא מצליח לתפוס אותו בטלפון. אז מה אתה עושה? כלום. אתה פשוט עוזב את זה. כאילו, אין מכוניות? אין ניידות? אין שוטרים בשטח? אין מערכת קשר משטרתית? האם השוטרים השוודים מקובעים לרצפה בדבק אפוקסי ולא מסוגלים לנוע? האם בשוודיה יש נייחות משטרה ולא ניידות משטרה?
בחייאת רבאק, אם הוא בסכנה והוא לא עונה לטלפון, זה לא מדליק לך נורה אדומה?
הוא ראש קטן. ראש קטן וטיפש. את הקטן עוד אפשר איכשהו להסביר - אולי הוא התכווץ בגלל הקור הסקנדינבי. אבל לטיפשות אין הסבר. וגם לא מרפא.

מישהו מאיים עליך. הוא בדיוק נמלט מאיזשהו מקום שהוא לא היה אמור להימלט ממנו. עוד מחדל של המשטרה הדמיקולו. ממש באותו הזמן הבן שלך נעלם. נעדר. נחטף. וגם את זה שהוא לא סתם נעלם לקח לך זמן להבין. וגם אחרי שהבנת שהוא נחטף אתה עדיין לא מעלה על דעתך שיש קשר בין הדברים. אוי, הדפיקות.

משפחה נרצחת. אחות אחת נותרת בחיים. צריך למצוא אותה. אז לא שואלים שכנים, חברים, משפחה, מורים, בן זוג. אולי להם יש מושג איפה היא יכולה להיות. לא. שואלים רק את האח ששרד את מסע הרצח ומפרפר בין חיים למוות. ההיגיון הוא כזה: רק אם הוא יגלה להם מי הרוצח אפשר יהיה למצוא את אחותו. (אם היו שואלים אותי הייתי מגלה להם שהיא פשוט הבינה כמה שהספר הזה דפוק וברחה ממנו על ההתחלה.)

מישהו נמצא בתרדמת. זריקה אחת ו... הופ! חיש מהר הוא מתעורר מהתרדמת רק כדי לומר לשוטרים בדיוק את מה שהם רצו לשמוע, ולא שום דבר אחר.

מישהי חשה דקירה של מחט באמצע הלילה כשהיא לבד במיטה. טוב, היא חושבת לעצמה, אולי נדקרתי ממשהו. ממה בדיוק, יא סתומה? האם באישון הלילה מחטים וסיכות יוצאות החוצה מקופסת התפירה ופוצחות במחול המחטים והסיכות לצלילי Needles and pins של Smokie ואחת מהסיכות פשוט עשתה פירואט לא נכון, מעדה ונפלה בדיוק עלייך?


הם פשוט מטומטמים אחד אחד. זה לא ייאמן כמה שהספר הזה הזוי.
מישהו נחטף מביתו והמז"פ לא מגיע לסרוק את הבית. מישהו שנדקר 458 פעם עם ריאה קורסת וצינורות שיוצאים ונכנסים מגופו כמו מרכזיית טלפונים משנות ה-50, מצליח לא רק להישאר בחיים אלא לצאת למסע הרג של אנשים בריאים ושלמים.

ובפינתנו רק דברים טובים:
# מי שלא מכיר את המשפחתולוגיה העניפה של הפוקימונים (פוקימונים, כן, כן. פיקאצ'ו וכאלה) ייצא מפה מלומד.
# המתרגמת רות שפירא עשתה עבודה יפה בהתחשב במקור, ובהערות השוליים שלה תרמה כמה פריטי מידע על אורח החיים השוודי. יש להם שתי זגוגיות, יש נעלי חוץ ונעלי פנים. אם היא לא לקחה את זה מוויקיפדיה אולי כדאי להוסיף את זה לוויקיפדיה.

את הספר קראתי רק בגלל הביקורת המהומתית של הנסתרת על ספר אחר של אלכסנדר ואלכסנדרה אלכסנדרוני.
כה חבל שהספר עצמו לא היה נסתר.
ספר פח. פח ברמה של מכולת אשפה עירונית, לא פח קטן בבית.


והנה ציטוט מהביקורת של אפרתי שמתאר את תהליך הכתיבה של האלכסנדרונים.

אלכס ואלכסנדרה אנדוריל, בני זוג, שמידת התאמתם זה לזה כה אופטימלית, עד שהיא כוללת גם את שמם הפרטי, חברו יחד לכתוב את יצירת הלא-מופת הזאת תחת שם העט לארס קפלר.
"אלכס", קוראת אלכסנדרה כשהיא מנגבת את ידיה בסינרה, "בזמן שאני מסיימת לשטוף כלים תכתוב עוד איזה קטע משעמם!"
"בסדר, אלכסנדרה," עונה אלכס, וממזער מיד את האתר שבו גלש בלפטופ, "אחרי הקטע שלי תכתבי את איזה פרק נטול השראה בספר המופרך שלנו."
ואלכסנדרה, העונה גם לשם לארס קפלר, מדיחה כלים כפי שנהוג בארצות הגולה שופעות המים. היא טובלת את הצלחות בקערת מי סבון ואחר כך, בקערה של מים נקיים, שחדלים להיות נקיים אחרי הצלחת השניה. ואלכס, העונה גם לשם לארס קפלר, מנצל את הזמן כדי לחזור לאתר שלו.

https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=77194

רוב הביקורות כאן טובות. בהתחלה נהניתי מהספר ... אך עם הזמן והקריאה מצאתי יותר ויותר חוסר עניין. זה נכון שהשמות של המקומות קצת מסובכים. והספר יחסית טוב. מותח וקריא. אבל בהחלט לא בין הספרים הטובים שקראתי. קצת מאכזב.

מקווה שתיהנו יותר ממני.

נדב

ספר מותח,פסיכייטר שהתחייב לא להפנט עקב אירוע מסויים,נקרא לסייע בחקירת רצח של מספר בני משפחה כעבור 10 שנים.מותח אם כי לטעמי אפשר לקצר את הספר ב100 עמודים לפחות.

עצמו את העיניים, תנשמו לאט לאט. תרפו את השרירים. תחשבו על מקום שאתם אוהבים. לאט לאט אתם יורדים למטה כאילו ריחפתם במורד. כאילו צללתם במים כחולים-שקופים. אינכם שומעים דבר, חוץ מהמיה קלה, ביעבוע שקט, שריקה חלשה בטון אחד. הנה אני סופרת אחורה, מחמישים ועד אחת. ארבעים ותשע, ארבעים ושמונה, ארבעים ושבע. כשאגיע לאחת תגיעו לארמון הרפאים שלכם. אל המקום העמוק ההוא, שבו אתם טומנים את הסוד הגדול של חייכם. הדבר הנורא שגרמתם או זה שנגרם לכם. אתם תפתחו את הדלת, קודם בזווית חדה ואחר כך בזווית רחבה. וכשהדלת תהייה פתוחה לרווחה, תוכלו לספר לי מה אתם רואים.
בזה הרגע עברתם את סשן ההפנוט הראשון שלכם. סביר להניח, שכשתגיעו למצב התודעה ההיפנוטי הפנימי המזוקק, תגלו שם מה גורם לשריטה המרכזית שמניעה את חייכם.
באותו מקום, הקרוי בספר "ארמון הרפאים" (הסבר מניח את הדעת למונח יגיע במהירה ותהייה לכם מנוחת הנפש), תמצאו ידידי זיכרון קלוש של איזו טראומה זניחה. אותה SO COLD טרגדיה, היא היא הגורמת לכם להיות פחדנים כרוניים או לחילופין מכורים לאקסטרים, להיות קמצנים צייקנים או כאלה עם חורים באצבעות (בין האצבעות יש לכם, מן הסתם, רווחים), להיות וורקוהוליקים או עצלנים, שמרנים או מחליפי מצבים כגרביים, מיזנטרופיים מתבודדים או כאלה שחיים רק בביצת ידידות וכו' וכו'.
כולי תקווה, כי בארמון הרפאים שלכם אין טראומה אמיתית, כמו הורה אלכוהוליסט, אם שמשרכת את דרכיה, אב שמלקה בחגורה, או דוד שמוצא את סיפוקו בגופכם הקטן. כולי תקווה.
אלכס ואלכסנדרה אנדוריל, בני זוג, שמידת התאמתם זה לזה כה אופטימלית, עד שהיא כוללת גם את שמם הפרטי, חברו יחד לכתוב את יצירת הלא-מופת הזאת תחת שם העט לארס קפלר.
"אלכס", קוראת אלכסנדרה כשהיא מנגבת את ידיה בסינרה, "בזמן שאני מסיימת לשטוף כלים תכתוב עוד איזה קטע משעמם!"
"בסדר, אלכסנדרה," עונה אלכס, וממזער מיד את האתר שבו גלש בלפטופ, "אחרי הקטע שלי תכתבי את איזה פרק נטול השראה בספר המופרך שלנו."
ואלכסנדרה, העונה גם לשם לארס קפלר, מדיחה כלים כפי שנהוג בארצות הגולה שופעות המים. היא טובלת את הצלחות בקערת מי סבון ואחר כך, בקערה של מים נקיים, שחדלים להיות נקיים אחרי הצלחת השניה. ואלכס, העונה גם לשם לארס קפלר, מנצל את הזמן כדי לחזור לאתר שלו.

בלילה שבדי קר אחד בחודש דצמבר, מקבל אריק מריה ברק בקשה מידידו מפקח המשטרה יונה לינה, לבוא לבית החולים בו הוא עובד כדי לפגוש קורבן של ניסיון רצח. אריק מריה הוא פסיכיאטר מומחה, המכור לכדורי שינה וסובל בעצמו מטראומה עמוקה. (אם היו קוראים לגברים שביניכם יונתן ענת ברק או עופר גלית ברק, גם אתם הייתם סובלים מטראומה. אבל באירופה ישנם גברים לא מעטים ששמם האמצעי הוא שם נשי). אריק מריה נחפז לבית החולים כדי למצוא שם נער בשם יוסף אק, פצוע קשה בדקירות, ריאתו קורסת, כבדו מדמם והכרתו מעורפלת. יוסף הוא הניצול היחיד מטבח שבוצע בביתו. אביו נרצח במקום עבודתו, אמו ואחותו הקטנה נרצחו בבית. אריק מתבקש להפנט את יוסף כדי לחלץ ממנו מידע. אבל אריק הפסיק להפנט עשר שנים קודם לכן בגלל שערורייה שנקלע אליה ומסרב לקבל על עצמו את התפקיד.

קשה לרדת לפרטיו של ספר מתח בלי לזרוע קלקלנים עדינים. אז אם אתם מתכוונים לקרוא את הספר, דלגו בבקשה לפסקה שאחרי שורת הכוכביות הבאה.
**********************************************************************************

אריק שלנו שוקע בתעלומת הרצח שלו, אבל במהרה התעלומה מתחלפת ובנו של אריק נחטף על ידי מישהו. הילד חולה, סכנה נשקפת לחייו ואריק ואשתו, שסכנה נשקפת גם לנישואיהם המעורערים, נקלעים למערבולת של סכנות.
הבעיה היא, שהמהלכים בספר מופרכים באופן מעורר השתאות. הנער הפצוע, שאיבריו קורסים והוא גוסס, בורח מבית החולים. חמיו של אריק, שהוא שוטר לשעבר, מנסה באופן עצמאי להתחקות אחר גורל נכדו גם כשהוא נפצע בראשו בתאונת דרכים וסובל מזעזוע מוח. אשתו של אריק, סימון, מוצאת את הימים שבהם נעלם בנה, ראויים כדי להתחיל לנהל רומן עם איזה צייר. שום חמ"ל ושום חפ"ק לא מוקם, כשהמשטרה מגלה שנער בן 14 נחטף. ברור למשטרה כי זה לא נער שבורח וחטיפתו גם לוותה בתקיפתה, כמעט עד מוות, של אמו, ובכל זאת, במשך ימים ארוכים בני הזוג מנסים למצוא את הילד בעצמם, באמצעים מינוריים, ולא נראה כי מישהו במשטרה מתרגש במיוחד. גם ההורים לא. מה היה עושה הורה נורמלי שבנו נחטף בבירור, אם המשטרה לא הייתה נוקפת אצבע? ויש עוד כהנה וכהנה אירועים מעוררי תימהון או ליתר דיוק, מעוררי בוז ליכולתם של אלכס ואלכסנדרה ליצור סיפור קוהרנטי. והתמיהה הגדולה ביותר: איך הצליח הספר הזה לככב בראש רשימת רבי המכר ולהמכר לתרגום ל-37 מדינות. גם בארץ זכה הספר בהצלחה מטאורית.
****************************************************************************
אני יודעת שקראתם גם את הפסקה שלעיל. לא התאפקתם. תודו בזה.
המהפנט הוא ספר שבדי טיפוסי. ארכני, יבשושי, נטול הומור, רציני מדי וחסר מעוף.
אז למה כן? כי למדתי ממנו לא מעט על היפנוזה. ומכיוון שניסיוני הראשון להפנט אתכם צלח, אני שוקלת לעסוק בהיפנוזה בשעות הפנאי.

ולמה עוד כן? כי מפקח המשטרה יונה לינה הוא בלש פיני מקסים, נטול שגיונות, שיחזור אליכם בספר חוזה פגניני.
חוזה פגניני הרבה פחות גרוע, הרבה יותר מפותח והרבה יותר מבטיח.

לא הכרתי את לארס קפלר, למרות שאני חובב ספרות מתי סקנדניבית ולא אני לא שבדי כלל. לא התאכזבתי מהספר הראשון בסדרה יונה לינה "המהפנט". עלילה מורכבת (ספרות סקנדינבית אמרנו) למרות זאת זורמת ומעניינת. אני כבר מתחיל את השני ומקווה שלא אתאכזב !!

קניתי פעם רכב יד שניה מאישה בשם אלכסנדרה. האישה היתה סבתא חביבה, הרכב היה מתוקתק, כולל כיסא תינוק לנכדים על ריפוד המכונית שהיה בצבע קרם ונראה חדש לחלוטין, היסטוריית טיפולים מסודרת שכללה טיפול שוטף פעמים בשנה, מעולה. רק ששבוע אחרי הקנייה גיליתי תקלה, ואז התברר לי שאמנם את כל הטיפולים הגבר אלכסנדרה עשתה במוסך היבואן המורשה, היתה תקלה אחת ספציפית שהתיקון שלה היה יקר לטעמה, ואז הגרוש שלה לקח אותה לטיפול "איפה? אני לא יודעת". אחרי כמה שעות התקשר אלי אדם שהציג את עצמו "אלכס, הגרוש של אלכסנדרה" והסביר לי שהטיפול נעשה בכפר ליד בית לחם, ויש להם אחריות. גם לא חוקי וגם מסוכן. בסופו של דבר תיאמנו סצנריו שבו אני משאירה את הרכב בחניום ליד מחסום צה"לי, אלכסנדר מגיע עם הבן שלו (יחיד, כמובן. סטודנט להנדסה, כמובן) הם נוסעים בשני רכבים אל המוסך העלום ומחזירים לי אחרי תיקון. וכך הווה.

נזכרתי באלכסנדרה ובאלכסנדר, משום שגם "לארס קפלר" זה בעצם זוג שזב שמם, אמנם שבדים שגרים בשבדיה ולא עולים מרוסיה שגרים בישראל, אבל נזכרתי כי זה מצחיק בכל מקרה. תמיד תהיתי איך עובד הדבר הזה של כתיבת ספר בשניים, אבל אם זה זוג הדבר הוא הרבה יותר פשוט. מספיק שהם שוחחו על הנושא בארוחת הערב, כך שאחד אחראי על הכתיבה בפועל והשני על פיתוח הרעיונות השונים והטוויסטים בעלילה וכן על המסז' בגב לזה שישב ליד המחשב וכתב 500 עמודים.

אריק מריה ברג הוא "המהפנט". כלומר לשעבר. הוא פסיכאטר שהופנט מהטכניקה שמעבירה אנשים למצב תודעה נמוך ורגוע, והתרשם מהיכולת שלה לסייע לנפגעי טראומה. ככה הוא פעל עד לפני כעשור, ואז הפסיק מסיבות שמתבררות במהלך הספר. כיום אריק עוסק בפסיכאטריה אבל לא ברור איפה, סובל מהתמכרות לכדורים שהוא יכול לרשום לעצמו במעמדו כרופא, נשוי לא באושר לסימון שהיא בעלת גלריה, ושניהם הורים לבנימין (כך כתוב) מתבגר שגם לוקה בהמופיליה. מתרחש פשע מזעזע - רצח תוך שיסוף איברים של בני משפחה אחת, ואריק נקרא באישון לילה כדי להפנט את השורד היחיד מהרצח, מה שיכול לעזור לפענח את הרצח ואולי לאתר את האחות הבוגרת שעלולה להיות קורבן ולהציל אותה.

למרות המיקום המרכזי והמאפיינים הברורים של ההתמכרות, חיי הנישואים הקלוקלים וילד מתבגר, אריק אינו הבלש הפועל בסיפור. זה קצת מבלבל כי זה חורג מהמתכונת השגורה בז'אנר. המפקח הוא יונה לינה, עובד במשטרה, בן למיעוט הפיני ובעל מנהג מגונה לומר בכל אירוע "מה אמרתי", כלומר להכריח את הזולת להכיר בצדקתו. חוץ מלינה מצטרף בהמשך גם אביה של סימון, קנט, שהוא גימלאי של המשטרה, שלוקח את החוק בידיים כשהוא מגלה (ספוילר!) שהנכד שלו בסכנה. העלילה היא בעצם שלושה או ארבעה קווי עלילה שונים, והרצח הקבוצתי הפותח את הספר הוא בכלל לא הפשע המרכזי בתוכו, והוא לא זה שמעניין את הכותבים. בשלב כלשהו משתלבים גם מטופלי עבר של אריק, מה שמסביר חלק מהפשעים המבוצעים, אבל על זה יש לי מה להגיד. נורא נוח לומר שאדם הוא פושע כי הוא סובל מטראומה עמוקה בילדותו, אבל זה עוול כלפי קהל מתמודדי הנפש באשר הם, וגם אנשים אחרים. סבא שלי נולד לאישה חולת לב במשפחה שירדה מנכסיה. הוא סבל עוני, מכות, יתמות בגיל צעיר ופירוק המשפחה, משפחה אומנת ועוד, ובהמשך חייו גם שואה ומחנה ריכוז. ועם זאת סבא שלי היה איש מתוק וטוב, שלא פגע בזבוב ולא הרע לאיש. על ההיפנוזה בכלל יש לי מה לומר, כי היא מתוארת בספר בתור סוג של טיפול אולטימטיבי בלי לתאר מספיק את הבעיות האתיות הכרוכות בה.

התרגום של הספר לעברית, כמו גם לשפות אחרות, שייך לגל "יו נסבו וסטיג לארסון" ששטף את העולם בעשורים האחרונים. אני לא יודעת מה יש שם בשבדיה, מדינה צפונית קפואה שיש לה גם משטר דמוקרטי וגם בית מלוכה ועשרה מיליון תושבים, אבל הייתי בודקת את השפעת שעות האור המעטות או ימי הקור הרבים, על כמות הרוצחים הסדרתיים האכזריים ששורצים בה. לפחות אם נאמין לספרות המתח שיוצאת משם. הספר הזה הוא שבדי בלי שום צל של ספק, כל כולו מתאר פרברים של סטוקהולם, חגים ומסורות שמצוינים בשבדיה, מגיני נעלי החלקה, חלונות עם זיגוג כפול להגנה בפני הקור, צלחות לווין שמאפיינות שכונות מהגרים, אומנים שבדיים, ספרי ילדים שבדיים, מאכלים ומשקאות שבדיים, בעיות חוקיות ועוולות שנעשו בחסות מדינת הרווחה השבדית והתפרסמו בזמנן בעיתונות השבדית. כל אחד ואחד מאלה מקבל הערת שוליים מכוכבת לטובת הקורא העברי שלא מכיר. זה מאוד משונה בעיני, כי בתור מו"ל הייתי כבר שואלת את עצמי אם כמות כזאת של הערות שוליים לספר שהוא לא כזה חשוב ומרכזי בספרות, אולי מרמזת שהוא מיועד לקהל מקומי קפוא ולא לקהל לבנטיני שרק מחפש מחסה במזגן ומשהו לקרוא בין מילואים למילואים.

אז קראתי. טכנית זה כתוב לא רע, המון תיאורים, הרבה דמויות, הרבה דצמבר בשבדיה. הקריאה זורמת, ואפילו מזמינה טיול וירטואלית בסייר הרחובות של גוגל כדי לראות איך נראים רחובות לא תיירותיהם בסטוקהולם. זו רק מופרכות העלילה, או העלילות למעשה, שגורמת לקוראת לגלגל עיניים בתדהמה.

ספר מתח שבדי משובח. המהפנט הוא פסיכיאטר מומחה לטיפול בטראומה, שבעבר עסק בהיפנוזה טיפולית ומחקרית ומזה עשר שנים לא היפנט מסיבות שיתבררו במהלך הספר. כעת מופעל עליו לחץ להפנט מטעמי פיקוח נפש, ובסופו של דבר הוא נענה ללחץ מסיבות טובות - של רצון לעזור - וגם מסיבות פחות טובות של געגועים למיומנות שאבדה.

הספר מרתק מאד: דרך הסיפור נפרשת בפנינו שבדיה והחיים בה שהם שונים לגמרי מכל מה שאנחנו מכירים (אולי הקור גורם לאנשים להתנהג אחרת...) הרבה ילדים - ילדים שמתעללים בהם, ילדים שמתעללים בילדים אחרים, ילדים "חנונים" וילדים מסוכנים. נראה כאילו לסופרים אין שום אשליה לגבי הילדות - ודאי שהיא לא מוצגת כמקום תמים וחביב, כמו שאנחנו רגילים.
לשבדיה - כמו לרוב המדינות בעולם - יש קופת שרצים בעברה: מעיקורים שנעשו בכפייה באוכלוסיות חלשות - מוגבלים ועניים, דרך ניסויים בבני אדם והערצה לטוהר הגזע. אבל השבדים אינם מרגישים צורך לשמור את עברם האפל בסוד. נושאים אלה ואחרים מוזכרים בספר, וחושפים היטב את האווירה שם.

הספר מותח ומעניין, גורם לך לחשוב מה הפך אותה לאחת המדינות שהכי טוב לחיות בהן (רמז - לא מחסור בעבריינים ועבירות...) המתעניינים בסוציולוגיה ייהנו ממנו וחובבי ספרי המתח כמובן.

*

עוד ספר מתכונת.
-רצח בלתי מפוענח.
-בלש עם צרות בבית, אינדיבידואליסט.
-מנסים להצר את צעדי הבלש.
-הבלש בחושו השישי, נתקל בבעיה ובפתרונה כבר בתחילה.
- הסתבכות בנושאים האישיים ובעלילה לקראת האמצע.
- סוף טוב הכל טוב, הרשע נעצר זמנית.
הנחיה :אם הנך רוצה קצת לגוון כתוב ממבטו של הרופא, האחות, אולי איש שוליים שרת או משהו.

ועכשיו נא להלביש על סביבה אקזוטית ולא מוכרת: טימבוקטו,משרד אפל בניו יורק, איסלנד, נורווגיה , פינלנד, שוודיה או רוסיה.
במידה ואתה כותב בסדר, הוסף רוטב אותנטי של התנהגות אנשי המקום, וקיבלנו תבשיל לספר.