* תקציר עלילתי (מעט ספוילרים) -
ורוניקה מחליטה שאין עוד טעם מיוחד בחייה - לא חלומות גדולים ולא פחדים גדולים. "הכל בחייה חוזר על עצמו" ובעולם מסביבה היא מרגישה מיותרת לחלוטין. היא נוטלת חפיסות כדורי שינה במטרה לשים סוף לחיים אבל היא נכשלת. היא מתעוררת במוסד למשוגעים שפועל בגבול האפור בשם "וילט" ופוגשת במספר פציינטים מעניינים נוספים ובסגל הרפואי שלעיתים פועל באדישות וכהות חושים ולעיתים בחמלה ובאדיבות. ורוניקה מגלה שבעקבות נטילת הכדורים המסוכנת היא פגעה בתפקוד ליבה ולמעשה חייה בסכנה. דרך המפגשים עם הדמויות השונות והתמודדות עם הזמן הקצוב שנותר לה - היא מוצאת עניין מחודש בחיים.

* ביקורת -
זה הרקע לספר - יש פוטנציאל להתרוממות הסיפור אלא שפאולו כושל בכתיבתו. הספר הוא גיבוב של אפיזודות ודמיות שנראה שכל תפקידן הוא לזרוק משפטי חוכמה מעושים ורדודים. התמודדות כאובה עם המוות אהבה ויאוש? אין כאן צלילה לתהומות הנפש - מקסימום שכשוך בבריכת ילדים. האינטרקציה והקשר בין הדמויות סתמיים וחסרי עניין, סיפורי הרקע יותר מרכזיים מהעלילה עצמה, תיאור המוסד לקוני ושומם. פאולו מנסה להציל את הספר עם טוויסט קטן בסוף העלילה - אבל בשל הכתיבה הדלה זה משאיר טעם של אנקדוטה יותר מאשר סיפור שמתיימר לדבר על התמודדות עם נסיונות אובדניים. תמוהה שפאולו בעצמו עבר מספר אשפוזים ולא הצליח להוציא תחת ידיו ספר מוצלח יותר.

ספר בן 18 ממש טוב על מהות החיים. פאולו קאולו אחלה סופר מוצדק ביותר כל התהילה שלו וההשראה שהוא מהווה להמון קוראיו האדוקים, גם אני מחשיבה את עצמי כקוראת נלהבת שלו, ושמחה שחברתי נתנה לי 2 ספרים שלו, אמנם תחושתי שלא קראתי הרבה משלו, זוכרת שכאשר גרתי ב פלך במסע הנוודות שלי היו להם שם בסאבלט ספרים שלו שגמעתי בשקיקה והנאה מרובה ממש כמו את זה שקראתי בשעתיים בלבד והופ. אז כן זה קריא כאילו על נושא קשה.
אהבתי את הרופא הטוב החכם נבון שיודע לעבוד עם מטופליו ועם העובדים שלו, לא קל בכלל בית משוגעים, מכירה אנשים שמבקרים שם ביקרו היו חוו זקוקים נכנסים יוצאים מטופלים (לא אני לא = למזלי הטוב אני על הפסים השפויים עדיין אל אף שונותי חריגותי האחרת שהנני - וזוכרת את עצמי עם החרדה הקיומית הזאתהי של להשתגע ולהיות מוכנסת לשם בעל כורחי) = והספר הזה מאוד אופטימי בסיפור על קבוצת אנשים מתוחכמת שממש גרים שם מתכנסים מאוחדים דנים ובעצם מנצלים את המערכת, והסיפור על הילד של השגריר גם כל כך יפה, והשילוב של המוסיקה מצילת חיים חשוב מאוד שנזכור כמה היא חשובה לנו בכול.
אז כמובן מומלצ
העברתי הלאה עם עוד ערמה נכבדת, שמחה שכך ושאני די מתמידה כאן הימים האחרונים, יופי לי.
יום שני שמח, 14:17 26-06-2023
המשך שבוע טוב ויומקסמים וניסים.
חיים חיים חיים כי החיים יפים כי יש מה לעשות כאן כי זה קשה למות עכשיו או מתי שרוצים.

ספר מעולה שגרם לי להסתכל על החיים מנקודת מבט אחרת. העלילה לעיתים קצת צפויה, אבל הכתיבה הנפלאה הופכת את הספר לסוחף.

אוי ורוניקה ורוניקה...
החלטת למות אה? אני לא יכולה להתווכח עם ההחלטה כי כמו שאומרים "רצונו של אדם כבודו" אבל היה נחמד אם בכל זאת הייתי מבינה למה...ובכלל כל מה עבר לך בראש מאותו רגע.

הרי מדובר בהחלטה מאוד משמעותית (האחרונה בחיים, אם זה מצליח) ולצערי הספר הזה ממש לא הצליח להעביר לי שום דבר מהתחושות שעברו על הגיבורה אבל מה הפלא אם מדובר בספר של פחות מ 200 עמודים שלקח על עצמו את האתגר הלא פשוט הזה של להעביר לקורא את מה שעובר לבחורה בראש מהרגע שהיא מבצעת ניסיון התאבדות ואחרי שבעצם המהלך נכשל כשהיא עומדת מול החיים המרוסקים שלה בביה"ח פסיכיאטרי ועוברת תהליך של צמיחה מחדש וגילוי עצמי.
אבל אל תשאלו אותי מה היה בתהליך הזה ואל תשאלו אותי מה עבר עליה ומה היא גילתה כי אליי זה לא עבר.
לעבור את מה שכביכול היא עברה בפחות מ 200 עמודים שזה כמה ימים בעצם בביה"ח היה לא אמין בעיני.

הנושא של הווי ביה"ח פסיכאטרי דווקא מאוד עניין אותי אבל למרות הפוטנציאל הרב שלו הוא גירד בקושי את פני השטח ולא העניק שום תובנות מעניינות על החיים בכלל ועל הספר בפרט. עם יותר השקעה בתחקיר ועלילה ונתינת נופח ועומק לדמויות היה יכול להיות פה רומן משובח!

ורוניקה פוגשת כמה דמויות במהלך האישפוז שלה וממש לא ברור מה מניע אותה להתחבר אליהם ולפעמים ידעתי יותר על החיים של הדמויות המשניות מאשר של הגיבורה ואני מניחה שהסופר התכוון לזה רק שאין לי מושג למה... לטעמי זה מדגיש רק את ריקנות הגיבור.

אבל לא הכל שחור. היתה איזו אמירה שכן הצליחה לצאת מבין ה 200 עמודים וגם אם היא לא חדשה לאף אחד מאיתנו מדהים לגלות כמה היא נכונה גם על הדברים הקטנים בחיים וגם על הדבר הכי גדול שזה החיים עצמם:
"אתה לא יודע כמה דבר יקר לך עד שאתה עומד מול האפשרות הברורה של לאבד אותו..."

מי יודע היכן ממוקמת סלובניה? אולי לובליאנה? לא?
ובכן ורוניקה בהחלט יודעת.

כשורוניקה מבינה שלחייה אין משמעות מלבד עשיית אותם הדברים שוב ושוב, היא מחליטה למות.
זה לא כ"כ מצליח לה, כי מסתבר שבשביל למות צריך הרבה מזל, והיא מוצאת את עצמה ב"וילט" מקום בו הכל מתנהגים כמו שהם רוצים ואין ביקורת או שיפוט, שם ורוניקה מוצאת את מה שאבד לה.
היא מגיעה למסקנה שהחיים שלה חסרי משמעות לא בגלל שהיא חיה בעיר שכולם חושבים שהיא אגדית, בעבודה חסרת מעוף, שהכל מתוכנן מראש, היא מבינה שהיא בחרה לצעוד במסלול הזה.

כולנו לפעמים עושים החלטות לפי מה שהכי פחות יזעזע את חיינו, בחורים לצעוד במסלול הבטוח שמא נסטה מעט ונגלה משהו שאנחנו לא בטוחים שנדע להתמודד איתו.

בכריכה האחורית מצויין כי הספר אינו אגדה רוחנית כמו ספרו האחר והמוכר של קואלו, אבל אני חשתי שהוא בעצם כן.
לכאורה בלתי נתפס, שבמציאות שבה אנשים עושים הכל כדי לשרוד, ישנם כאלו שמאבדים את חייהם בכוונה תחילה, אבל זה קורה.

באחד מרגעי "משמעות חיינו בעולם", שאל אותי מישהו: "מה הטעם שתינוק נולד אם סופו שימות?"
ובעצם אין טעם, אם כולנו נעזוב את העולם באותו אופן שנכנסנו אליו, הרי בזבזנו 80-70 שנה בעשיית כלום, בשינה, אכילה, עשיית ילדים, הליכה באותם השבילים המוכרים, ללמוד לתואר, עבודה נחשקת, חברים- חברות, והליכה בדרך כל העולם.
אם נעשה את כל זה סתם כך, ללא ייחוד, ללא משמעות נוספת, אז בזבזנו 80 שנים.

ורוניקה מרגישה שהיא כבר עשתה הכל, חוותה הכל, ראתה כל מה שיש, העולם לא קורץ לה, כי מבחינתה לא היה בו עוד כלום להציע לה, הפתרון היחיד היה למות, למות כל עוד היא צעירה ואמיצה מספיק.
אבל החיים כ"כ הפכפכים, שפתאום היא מוצאת משמעות, לא עמוקה מאוד אבל אמיתית, היא מפסיקה להאשים, ומרשה לעצמה לחוות את מה שלא חוותה עד היום, את הפחד והכאב, השנאה העמוקה וכמובן שגם אהבה, היא מבינה שהחיים יותר גדולים מלובליאנה, החיים הם בעצמם מה שהיא רוצה שיהיו.

מדהים כמה זמן לקח לי לסיים את הספר הקצר הזה, התעכבתי על כל משפט וכל פסקה, על הכתיבה והרעיונות המדהימים שאחריה, ונהנתי מכל דמות ודמות.

ספר נפלא, שלא נקרא בנשימה אחת אלא באלפי נשימות שיש להם טעם נפלא ומיוחד.

עמדתי לפרוש בפניכם את המשנה שלי על התאבדויות, את הסקרנות והמשיכה שלי מילדות אל עולם הפסיכיאטריה/פסיכולוגיה (כחלק מהמרדף אחרי חלום הרפואה), וחלק ניכר מפילוסופיית החיים שלי, אבל משהו בי נתקע, כל המחשבות הפכו לבליל אחד, ולא הצלחתי להחליט על סדר חשיבות הפסקאות השונות, לא יודע למה, אולי זה היה בגלל כאבים מקריים, השינויים החדים במזג האוויר, או אולי אני פשוט סתם משוגע.

אבל את כל אלה נשאיר לפעם אחרת, עכשיו אספר לכם קצת על תמונה שצילמתי בכיכר קטנה בלובליאנה (בירת סלובניה ובירת עלילה סיפורנו), לפני כעשור.
שלוש בחורות צעירות ישבו על שפת המזרקה, בצילו של פסלו של פרשרן, גדול המשוררים הסלובנים, עם כלי הפריטה בידיהן, ומפוחית צמודה לפה.
התמונה נחקקה בזיכרוני כפי שהמנגינה נצרבה בנפשי, אם מתבוננים היטב אפשר להבחין בשלוש עלמות בלונדיניות, לא יפות במיוחד אבל בטח לא מכוערת, מנגנות ללא הרף, עם מעט עצבות, קורטוב של פחד, אבל גם עם אמונה בוערת בפנים.
איני יודע מה גרם לי לצלם את התמונה באותה העת, אבל אי אפשר שלא לתהות היכן הן היום – האם הצליחו להגשים את החלום ולממש את עצמן באמצעות המוזיקה, להעביר דרכה מסר אל ההמון? או שמא זנחו אותה, ויתרו על הטירוף הזה, נכנעו לתכתיבי החברה והתפשרו כמצופה מהן על חיים רגילים, בטוחים יותר? משום מה, אני מקווה שהאפשרות הראשונה היא הנכונה.

ורוניקה מחליטה למות כי היא לא מוצאת משמעות לחיים שלה. רוב האנשים לא יבינו את האמירה הזאת, חלקם משוכנעים שהמרדף אחרי משמעות הוא סתמי, סופו להניב רק מפחי נפש וכישלונות, אחרים יטענו שמצאו כבר משמעות, באהבה, בחיי המשפחה ובקריירה שלהם, אבל ישנם גם כאלה, יחידי סגולה (או מקוללים, אם תרצו), שלא יסתפקו בכל האמור לעיל, הם ינסו לצלול אל המשמעות האמיתית שלנו בעולם, המשמעות שלהם, הם לא יסתפקו בעבודה שגרתית ובהקמת גרעין משפחתי צנוע, הם יחפשו מה באמת מלהיב אותם, מצית בהם זיק של בערה פנימית, גורם להם להיות מאושרים, כי אותו דבר, הם יודעים, הוא תמצית הוויתם בעולם, והסיבה שלהם לחיות.

אני אחסוך לכם לבטים, עבדכם הנאמן משתייך לקבוצה האחרונה. בחודשים האחרונים התמסרתי למה שידעתי בתוכי תמיד, הכתיבה היא המשמעות האמיתית שלי בעולם, היחידה שמביאה אותי לרמות חדשות ועמוקות יותר של אושר והגשמה עצמית, היא האפשרות שלי להותרת חותם בעולם. כפועל יוצא מכך, זנחתי לעת עתה את חלום הרפואה, לטובת החלום האמיתי שלי, לעסוק בכתיבה כמקצוע וכדרך חיים. בחודשים האחרונים לקחתי על עצמי החלטה לא שגרתית (יש יגידו, משוגעת), החלטתי לדחות את הלימודים בשנה ולהשקיע את כל מרצי בכתיבת הסיפור שבוער בי, כתיבת הרומן, ספר הביכורים שלי (להרחבה אפשר לקרוא את הביקורת שלי על הספר "איך כותבים סיפור").

"מהו משוגע?", שואלת ורוניקה כשהיא נכנסת למוסד, ושאלתה בהחלט נוגעת בשורש בעייתיות ההגדרה - האם אדם הבוחר לרדוף באדיקות אחר חלום נפשו הוא אדם המעורער בנפשו? או באותה מידה, האם אדם המחליט לטייל ארוכות ברחבי העולם, לוותר כליל על הקמת התא המשפחתי הוא אדם משוגע וחסר הגיון? או שמא אנשים מחשיבים את שני אלה ככה רק כי אינם עולים בקנה אחד עם המוסכמות החברתיות.
האם קולומבוס, גליליאו, האחים רייט ועוד רבים מתפארת האנושות לא נחשבו מטורפים בזמנם?
העולם הוא עגול? האדם יגיע לירח? בני אדם יוכלו לעוף בשמיים?, תגיד לי, השתגעת לגמרי בנאדם?

בכל אחד מאיתנו קיים שיגעון קטן, כזה או אחר.
הספקטרום של השיגעון הוא רחב למדי, כמובן שיש את המקרים בקצוות, שאי אפשר להתכחש אליהם, אבל מה עם כל השאר? אני לא מרחם עליהם, נהפוך הוא, דווקא הם יודעים להגיע אל תהומות הנפש העמוקים ביותר, לחוות את הרגשות עד הקצה, הבעיה היא שבחלק בלתי מבוטל מהמקרים האלה הם פשוט לא מצליחים לשלוט בעצמם, ונופלים פנימה, הישר אל האפילה.

היכרותי עם פאולו קואלו נובעת מקריאת ספרו המפורסם, "האלכימאי", כנראה הספר עם הנימה והמסר הכי אופטימי שקראתי מימיי, לכן היה מפתיע במידה מה לגלות שבחר לעסוק דווקא בנושא קודר שכזה.
אחרי חשיפה ראשונית לקורות חייו של הסופר הברזילאי, העיסוק בנושא הנ"ל החל להתיישב עם ההיגיון, שכן, גם קואלו, נחשב בזמנו משוגע, ואף הוחזק במוסד לחולי נפש, אליו נשלח על-ידי הוריו. תוהים אתם בטח מדוע נשלח לשם? האם הוא סבל מסכיזופרניה, מאניה-דפרסיה או דיכאון קליני? לא ולא, הוא נחשב משוגע מסיבה אחת בלבד, הוא העז להכריז בגלוי שהכתיבה תהיה דרך חייו.

המחצית הראשונה של הסיפור הייתה מעולה, ולא לשווא, מצאתי עצמי מתענג על מספר הגיגים מסקרנים.
ישנה ביקורת קבועה על סגנון כתיבתו של קואלו, שטוענת שזה נוטה באופן תמידי לפשטנות יתר ביצירותיו, אבל דווקא בסיפור הנ"ל, הכתיבה הפשוטה שלו התבררה כסוג של גאונות (לפחות בתחילת הסיפור).
לכתוב על נושאים קודרים כמו התאבדות, התבדלות חברתית וכפייה של הממסד, במין מבט-על מפויס שכזה, מאפשר לקורא לרדת לעומקם האמיתי של הדברים, בכוחות עצמו.

כדי לכתוב על אדם שקץ בחיים בחפץ במוות, צריך להיות במקום החשוך הזה, או לעשות עבודת תחקיר מעולה, נדמה שקואלו כשל בשני הדברים.
לספר היה פוטנציאל טוב, אבל אי שם, באמצע הסיפור, הוא איבד אותי לחלוטין.
הוא כשל בניסיונו לעורר בי מעורבות רגשית כלפי הדמויות שלו (כבר מצאתי עצמי כמעט ומייחל למותה של ורוניקה), הרעיונות שלו באשר לחיים והמוות, שבהתחלה נראו מקוריים, התגלו שגורים ונדושים לגמרי, ואת הטוויסט הקבוע שלו בעלילה חזיתי כבר בעשרים העמודים הראשונים, ככה שהספר, כמכלול, לא הצליח להותיר בי שום חותם.

לא יודע למה, אבל לא הולך לי עם הסופרים הדרום אמריקאיים האלה.
לסיכום, ספר בסדר, אבל לא הייתי ממליץ עליו לחבריי.

הראשון שמקבל ממני פחות מארבעה כוכבים, מברוק.

הרי בכל אחד מאיתנו טמון שמץ השיגעון,
ורוניקה פשוט לא מתביישת בו, לפחות לא כרגע, גם לא החברים המאושפזים בבית המשוגעים "וילט", אם כי בחברה כמו בחברה- אין אפשרות של בריחה מהמעמדות ומהמוסכמות- אף לא ב"וילט" ובגלל זה הספר נוסך אור על התובנה שהטעם לחיות, אבל לא לחיות במובן הפלסטי של המילה, אלא באמת לחיות- להתרגש מהדברים הקטנים, ללכת עד הסוף, אחר משאת הנפש, להתמסר לנגינה בפסנתר, להחסיר פעימה מפסל בכיכר, מחיוך של אדם אחר, משיחה או ממחשבה על הפנטזיות- הם שמסירים את המרירות היומיומית שגורמת לרצות לפעמים פשוט להפסיק....
הספר אכן מפתיע, עלילה מורכבת ומלאת רבדים מעוררי מחשבה אם כי כתובה בשפה עממית.
אני ממליצה לכל אדם (ורצוי שיחוש בוגר ויציב בנפשו) לקרוא את הספר ולהיסחף לטעם הנלוז, לחוסר האיזון, לדברים האסורים שכולנו חשים מפקידה לפקידה ולנבכי נפשותיהם של אנשים חכמים שהלכו צעד אחד יותר מדי.. אם יש דבר כזה בכלל...

ורוניקה מחליטה למות הוא מסוג הספרים שחוכמת ההמונים שוגה לגביהם, שזה דבר מאוד מיוחד. זהו ספר המנסה להיות שונה, לתת הצצה לתוך נפש האדם הדכאוני, או זה שמאבד משמעות בעולם. הכתיבה של קואלו קלילה סה"כ, ואפשר לסיים את הספר הזה מאוד מהר. כאן בדיוק נקודת התורפה של הספר. בעיניי לפחות, הוא מאוד שטחי, רדוד, ומתאים לגיל נוער בלבד או לאנשים מבוגרים שעד כה קראו רק ספרי מתח ומנסים משהו קצת שונה להתחלה. הספרות העולמית מלאה בכל כך הרבה ספרים המתארים מצבים כאלה בצורה כל כך הרבה יותר טובה. סופרים כמו רומן גארי, טולסטוי, ויקטור פרנקל, שטפן צוויג, דוסטוייבסקי, או ישראלים כדוד גרוסמן עושים זאת בצורה עמוקה שבעתיים.
האמת היא שככל שאני מתקדם עם כתיבת הביקורת, כך אני מרגיש שיש לי פחות ופחות לרשום על הספר עצמו, והמחשבות שלי בורחות להשוואות לספרים אחרים, וזה בדיוק מה שהספר הזה עושה. במהלך קריאתו רק רציתי לסיים על מנת לסיים, והקריאה עצמה לא היתה בגדר עינוי, אך גם לא בגדר הנאה. מן משהו מיותר כזה שצריך פשוט לעשות כדי לקרוא את אחד הספרים היותר פופולאריים, ואת הספר שחוכמת ההמונים כל כך סוגדת לו.
אז אני לא אומר שלא צריך לקרוא אותו, זו כמובן אפשרות סבירה ביותר, אך כשמשווים אותו לספרים טובים באמת, כאלה שמשאירים בך חותם אמיתי - נראה כי הוא בהחלט מיותר על מדף הספרים.
הקיטשיות הזאת של לעקוב כביכול אחרי גיבורת הסיפור המבקשת למות למרות שכביכול חייה לא רעים (אך גם לא טובים) היא זו שגורמת לי לכתוב ביקורת שלילית. נפש האדם, אולי הנושא המורכב והמרתק ביותר בעולמנו, מתוארת כאן במימד מאוד צר ומצומצם, ללא מילימטר אחד של עומק.
קריאה מהנה לאלה הבוחרים בכך, אך עשו לעצמכם טובה ומיד אחריו קראו איזה ספר של טולסטוי כדי לדעת מה טוב באמת.

ספר שהקריאה בו קולחת והוא נקרא בשקיקה ובמהירות האור.

מדוע?

ראשית יש כאן סיפור מעניין מתחילתו ועד סופו.

ורוניקה, היא בחורה צעירה שקצה בחייה המשעממים וחסרי התכלית והיא בוחרת לאבד עצמה לדעת, אך לרוע מזלה אינה מצליחה ומוצאת עצמה בבית-חולים לחולי נפש. הנסיון הכושל לא מסיר מעליה את הרצון לממש את החלטתה לשים קץ לחייה. לעזרתה באה הידיעה כי ממילא ליבה נפגע באורח אנוש והיא עומדת למות בכל מקרה תוך ימים ספורים. בסיפור משתלבים עוד ארבעה דמויות ובהם:
איגור, הפסיכיאטר ומנהל בית-החולים שעורך מחקר מעמיק על נפש האדם ואופן ריפיו מתחלואי הנפש.
זרקה, אישה צעירה החולה במחלת הדיכאון.
מרי, עורכת דין בשנות העמידה שחולה בפאניקה כרונית.
אדוארד, צעיר יפה תואר וחולה בסכיזופרנייה.

שנית, נושא הספר מעניין כל כך - נפש האדם!! זהו נושא שמעניין ומרתק עבור כל אדם, כי למי אין נפש? או בעיות נפש???

מאיר אריאל הרי כבר אמר "מה, אני לא נורמאלי להיות נורמאלי?" ומיהו נורמאלי בחברת בני-אדם? שכן הנורמאליות הרי היא עניין של מוסכמות חברתיות. ובחברה הכל כך ביקורתית של ימינו ולעיתים אפילו חשוכה ומליאת דעות קדומות , מה עדיף? להיות נורמאלי או משוגע? כי הרי להיות משוגע זה ממש קל ונהדר כי אפשר לעשות הכל ולהגיד הכל ובגלל השגעון הכל בסדר, נשכח ונסלח.

שלישית, זהו ספר קליל ופשוט ובעיקר אופטימי מאוד מאוד!!

נושא הספר בכלל אינו קליל או חמוד. מדובר בעולמם של חולי הנפש. עולמם של חולי הדיכאון, הפאניקה והסכיזופרניה.
והקטע היותר גרוע הוא אופן הטיפול בהפרעות אלו כמו: זריקות אינסולין, תרופות פסיכיאטריות ומכות חשמל.
אך למרות תיאור הנושא הקשה והטיפולים הקשים, מביא פאולו קואלו (שלדבריו יש לו נסיון אישי בבית-חולים לחולי נפש) תובנות שמביאות לרוממות רוח, הכרת הטוב שבקיים והזכות הנהדרת פשוט לחיות. הוא מעלה על נס את חויית ההווה, היומיום, הרגיל, הדברים הקטנים והבנליים, היש, ההרגלים שחוזרים על עצמם, הפשוט והבינוני.

רביעית, ויש את התובנות:

ניתן להחליף דיכאון בשיגעון - להשתגע באופן חיובי, לעשות דברים משוגעים, לצאת ממסגרות, לעשות דברים טפשיים אך מהנים.
ניתן להעלים את הפאניקה ע"י התנסויות חדשות - מימוש עצמי, לעשות את כל הדברים שפחדנו לעשות כי פחדנו ממה יגידו עלינו.
ניתן לטפל בסכיזופרניה על ידי האהבה

אין מדובר בספר עיוני או מעמיק אך זהו ספר מומלץ בהחלט וההנאה מובטחת.