לגלות עד כמה חייך חסרי משמעות.
מכאניים.
עשויים.
מרוּקנים ממך.
מרוֹקנים אותך.
לגלות כל זאת בשעת העֲרוּת שלך, אותה עֲרוּת שאמורה להוות שינה.
שינה ש"מתקנת" אותך.
הגיבורה של מורקמי לא רוצה ש"יתקנו" אותה.

בכתיבתו הרהוטה שמצליחה לגרום לתהות- עד כמה אנחנו מבזבזים מעצמנו בזמן המקודש לאחותה התאומה של "המוות", והיכן נמתח הגבול בין הצורך הפיזי בשינה לבין הצורך להקים עצמך לתחייה באותו הזמן בדיוק.
זמן, אשר הנו קריטי לאנשים המכאניים שמחפשים מעט מעצמם בשעות המתות של הלילה.

כשסיימתי את הספר התחשק לי לתפוס את מורקמי, להושיב אותו בכעס בבוסטר שבמושב האחורי, להסתכל עליו דרך המראה הקדמית ולהגיד לו "זה מתחיל להימאס עליי, הרוקי", ו"מה קרה לדברים היפים והחכמים שהראית לנו שאתה יודע לכתוב", ו"זה שהגננת אמרה שאתה מוכשר לא אומר שאפשר להתחיל לחפף ולזרוק", ו"חכה, חכה שנגיע הביתה ואבא יראה את הספר הזה", כי באמת שהיו לו הברקות, לאיש המוכשר הזה. באמת שאני מחבבת אותו, ואחרי שקראתי לא מעט מספריו, התקבע לי הסטנדרט הלא-מתפשר שלו, שגם אם הוא עמום ותמוה ומשונה, יש בכתיבה שלו קסם ואיכות.

קראתי את "שינה" מיד אחרי "המתקפה על המאפייה", גם הוא סיפור קצרצר של מורקמי בערך מאותה התקופה, ואכן יש ביניהם הרבה מן המשותף. שניהם נכתבו, לא להפתעתי, יחסית בתחילת הקריירה של מורקמי ("שינה" ב- 1989, "המתקפה" ב- 1982), והבוסר ניכר בהם. התחושה משניהם היא של תוצאה של מפגש שני בסדנת כתיבה, של מישהו שיודע לכתוב ואמרו לו "קח, תכתוב משהו יפה באורך 60 עמודים על רעב באופן מטאפורי, או על הסירוב לישון באופן מטאפורי".
אם ב"מתקפה" האנלוגיה הייתה לרעב של תרבות המערב והוצגה באופן קצת מצועצע ומוגזם (שימוש במקדונלדס כסמל, למשל), ב"שינה" זה נמשך ושוב קיבלנו טקסט דק, יפה, שמנסה להמחיש בדרך מסתורית ועלומה את הרעיון של שינה כניתוק, הרפיה או החמצה, אל מול הערות שמסמלת פיכחון, תבונה, הבנה שמשהו "לא בסדר", או קצת – שוב – רעב.

במרכז הסיפור ניצבת אישה בת 30, נשואה לגבר מפלסטיק ואמא לילד צעצוע, ששניהם מנופפים לה באותה הזווית מהחלון של הרכב בכל בוקר כמו בפרסומת למשחת שיניים, ובנוסף לכל – הבעל הוא באמת רופא שיניים. האישה מתקשה לישון וחווה מעין אינסומניה משונה, ובזמן שבעלה ישן ללא הפרעה, היא גומעת את "אנה קרנינה" ושותה לה ברנדי, או במילים אחרות – מסרבת "לישון" – כלומר, "לעצום את העיניים" בעוד שנישואיה הולכים ומעלים אבק. לאט לאט, מתפתח אצלה ערוץ מקביל ומשונה של חיים אינדיבידואליים, משל עצמה, שיש בהם רוח ותחושת חיות ואפילו אשליה שהיא נעשית צעירה יותר, אבל הם מצויים על התפר שבין חלום לערות.

בבסיס, הרעיון עמוק ובהחלט ראוי לספר, או לכל הפחות לסיפור. הבעיה היא, שוב, בחוסר התחכום של הכתיבה ובמינון היתר של הסמלים. כאן אין מקדונלדס כמסמן של תרבות המערב החלולה, אבל יש אישה בת 30 שחיה חיים חסרי תשוקה, שנשואה לגבר ש"בכלל לא מעניין אותו איזה ספרים אני קוראת", וכמובן – שותה ברנדי ואוכלת ממתקים משוקולד כמעין חטא מתוק, ובעלה הוא הרי – בל נשכח – רופא שיניים; היא קוראת את "אנה קארנינה" היצרי והמשולהב; היא כותבת עבודה על קת'רין מנספילד, סופרת ניו-זילנדית שמתה בגיל 34 משחפת, אחרי שחיה חיי זוגיות לא שגרתיים, וכן הלאה וכן הלאה. יפה, חמוד, אבל לא מספיק מעודן ומתוחכם.

הספר מלווה באיורים יפהפיים, שלעתים קשורים לסיפור ולעתים קצת פחות. חווית הקריאה כן מהנה ומורקמי הוא מורקמי, גם כשהוא מפגיז בעבודה מושקעת וגם כשהוא מחרטט קצת את המורה ומקווה שהיא תיתן ציון טוב בכל זאת.

3.5 כוכבים, כמחווה של סלחנות על כך שמדובר בכל זאת בטקסט מוקדם.

מה עושה אישה שפתאום חדלה לישון? שינה היא הרי צורך ביולוגי בסיסי, יאמרו הרופאים, הביולוגים, החוקרים באשר הם. בלי שינה אדם משתגע ויותר ממחקר אחד מראה זאת. האמנם?

מורקמי שב, ולא בפעם הראשונה, לעסוק במצבי תודעה משתנים. הפעם זה תורה של אישה בת שלושים להווכח שהנה פתאום לקתה בשנית באינסומניה. היא אמורה לחוות משבר נפשי, להתמוטט מאפיסת כוחות, אפילו גרוע מזה. אבל שום דבר מזה לא קורה, לפחות לא מיד ולפחות לא בדרך הצפויה. אותה אישה, הנשואה באושר יחסי לרופא שיניים מצליח ואם לילד אהוב, פשוט מפסיק לישון. בעלה הנרדם כל לילה בעשר וישן שמונה שעות רצופות ללא הפרעה וקימה, כך גם בנה, הם כרגע המצב הנשאף, אבל האישה מגלה לפתע שלא רק שאינה עייפה, אפילו המרץ שלה רב מהרגיל, הערנות גדולה משהיתה אי פעם, כוחותיה רבים, היא מרבה לשחות, שריריה כשל בת עשרים פלוס, יופיה רב משהיה ואת החיים היא מצליחה להעביר על אוטומט, ללא צל של טרחה, קושי פיזי או נפשי. פתאום שליש מחייה שבוזבזו על שינה הופכים לעוד חמישים אחוז של פעילות, היא גומעת ספר אחר ספר, מתרחקת מחברת בני אדם טורדנית ורכלנית, מתענגת על ברנדי ושוקולד וכך עברו 17 ימים.

האמנם יימשך מצב זה לעד? הרי מצב הערנות המשופרת, הראיה החדה והפיכחון גורמים לה רק לראות את הצדדים המכוערים בבעלה, חמותה ובנה, שלפחות שניים מהם אהבה מאוד ולא ראתה בהם פגם כשנהגה לישון.

מורקמי מיטיב לקחת צדדים בחיים ולתת להם טוויסט בלתי צפוי וזאת על-מנת לקבל תוצאה בלתי צפויה. לכן הוא תמיד מרתק כל כך. גם כאן.

נראה לי שכדאי לקנות את הספר רק בשביל שתהיה את ההזדמנות להתענג על האיורים המדהימים.

אשה בת שלושים נכנסת בפעם השנייה לחייה לשלב שבו היא לא נרדמת ואם בפעם הראשונה היא הרגישה שהיא הולכת ומטשטשת הפעם היא מרגישה שהחוסר שינה דווקא מבהיר לה הרבה מאד דברים.

היא חוזרת לגלות את עצמה מחדש, למה היא פתאום עזבה את קריאת הספרים שאליהם היא התמסרה בלהט כל כך פעם, למה פעם לראות את בעלה ישן לצידה הרגיעה אותה ואילו היום היא בקושי מסוגלת להביט בפניו או לשמוע אותו.

שורה תחתונה: הסיפור הקצר גורם לכל אחד מאיתנו להביט באופן קצת שונה על החיים שלנו שלפעמים נראה שיש בהם הכל אבל מזווית אחרת יכול להיראות שאין בהם מאומה.
הסוף לא נראה לי כל כך תלוש אם קוראים בתשומת לב כמה פרטים במהלך הסיפור. נהנתי מאד.

לדעתי - מעשה בבחורה שחלמה חלום בו היא לא ישנה כלום במשך 17 יממות (ולמרות זאת לא הרגישה טיפת עייפות וגם הרגישה ונראתה בריאה וחיונית מתמיד)..
חלום שהפתיח שלו היה בעתה וחלום בלהות. וגם סופו (בסוף הסיפור). ומתוך הבעתה התחילית היא החליקה, כנראה, אל תוך חלום רגוע, שליו, מנחם, מפצה, חלום בו היא מרוצה ממה שקורה. כל כך מרוצה.
לי הספר העלה את השאלה של חשיבות השינה בחיינו. כמה היא חיונית? כמה ממנה מהווה בזבוז של שעות קסומות? כמה ממנה צריך באמת? כמה מתוך שעות השינה שלנו הן מיותרות? ואם כן מדוע אנו מבלים במצב שינה יותר ממה שצריך ומאילו סיבות.
זה היה דבר קסום להיות לבד לבד עם גיבורת הסיפור בכל השעות הדמומות והשוממות האלה והכל כך שלוות ושלמות. רק היא עם עצמה, ורק הקורא איתה משקיף בשקט, והחלום, או לא, שבתוכו היא נמצאת ובתוכו היא הצליחה להכניס את עצמה אל תוך בועה טובה ששומרת עליה יפה, כך שרק ההתנתקות מהמציאות, ובסוף, ההתנתקות מהחלום, היו טראומטיים, ומהליבה של החלום היא הצליחה לעשות משהו טוב ובונה.
כך לי זה נראה ואני לא יודעת אם הבנתי נכון. אך בכל מקרה אפשר בהחלט לומר שזהו ספר שמספר על העצמה של אדם את עצמו ואת פנימיותו, בדרך הכי מצויה זמינה וטריוויאלית שיכולה להיות.

האסתטיקה של כתיבתו של הרוקי מורקמי היא תופעה שאי אפשר להשאר אדישים עליה. הוא סוחף ועוצר נשימה, ומזמן לא קראתי ספר, שהיה לי כל כך קשה לעזוב באמצע הקריאה.

מורקמי מזמין אותנו להציץ לתוך עולמה של אישה נשואה רגילה, שאין בחייה, לכאורה, שום דבר מפתיע או מרגש. מה שכל כך מיוחד בעלילה, עוד לפני שהיא מקבלת מפנה, זה שמורקמי מצליח לעשות את כל אלה בכנות כואבת, בגוף ראשון, בבקיאות יוצאת דופן בחיים כאלה, שהוא עצמו לא חי בוודאות. והכשרון פשוט נוטף מכל מילה שהוא בוחר.

אני ממליצה על הספר בחום. יש כאלה שיגידו שבסוף הוא יוצר תחושה של פספוס, אך לי הספר דווקא גרם להרהר מעבר למה שקראתי, ולחשוב על הסוף הזה ועל משמעותו. זהו הספר הראשון של מורקמי שיצא לי לקרוא, ובטוח לא האחרון.

טוב, אז גם אני רוצה לכתוב משהו על הרוקי מורקמי.
את הספר הראשון שקראתי היה קפקא על החוף, שהשאיר אותי מוקסמת ומאוהבת. ספר קסום. לא ניסיתי לחפש תשובות , נהניתי מהדרך.
אחרי זה קראתי את 2 הספרים האחרונים שלו 1q84 שעדיין לא תורגמו לעברית , ואהבתי מאוד, אפילו שהרגשתי שיש יותר שאלות מתשובות, אבל גמרתי את הספרים כל-כך מהר ונהניתי. מחכה לספר שלישי שאולי אקבל קצת יותר תשובות. זה כמו בסידרה "האבודים" שפג קיסמה אחרי כמה עונות בגלל שכל הזמן נוספו תעלומות מבלי לתת תשובות לכל השאלות שהתעוררו במשך העונות הקודמות.
בנוגע לסיפורים שלו, זה כבר משהו אחר. כמו אחרי משחק מקדים, מביאים אותך לשיא ולא נותנים את העיקר. הקריאה זורמת, הנושאים מעניינים, אבל תמיד, תמיד בלי פוינטה. משהו כמו להראות סוכריה לילד ולהגיד .... "אולי בפעם אחרת" והסוף של כל הסיפורים תמיד משאיר אותך עם הרגשה כאילו הסיפור לא נגמר, רק הדפים האחרונים נתלשו להם.
את "שינה" קראתי מתוך הקורא הדיגיטלי והמשכתי ללחוץ על הכפתור של עבור לדף הבא והוא נשאר על אותו הדף. וחוץ מזה הנובלה מאוד קצרה ואפשר לסיים לקרוא אותה בחצי שעה, כך שאני לא רואה לנכון לפרסם אותה כספר בודד. אני חושבת שעם הסיפורים שלו גמרתי.

לא יכולתי לעצור.
הספר הזה תפס אותי ושאב אותי פנימה.
על פניו נראה סיפור ברור: אישה מפסיקה לישון. לא ברור למה, לא ברור איך זה אפשרי אבל כבר ימים לא ישנה דקה.
הספר מתאר את התהליך שהיא עוברת ואת הבחינה שהיא עורכת לחייה.
כתוב בצורה מינימליסטית וחדה. כל מילה במקום, כל משפט מתוכנן.
הציורים שובי לב ויפיפיים והמערבולת סולפת.
אהבתי מאוד את התיאורים שלה על הספר אותה החליטה לקרוא: אנה קרנינה. את הדחיפות בקריאה, את הרצון לא לעזוב את הספר ולהמשיך לקרוא בריכוז עוד ועוד.
הסוף בעיני היה מאכזב. אני שונאת סופים פתוחים שכאלה...

קראתי כמה עמודים, והתייאשתי, כל כך הזוי, שכבר חסר קשר למציאות ובגלל זה לא מעניין. לא הבנתי כלום, לכן לא ריתק אותי להמשיך, את מעט העמודים שקראתי קראתי כמו שירה גבוהה שאני לא מבינה כלום.
אם יש משהו שאני שונאת זה ספרים קשים להבנה. אני מעריכה שפה יפה ופואטיקה, ונהנית מתיאורים מקוריים, אבל אומנות לאינטלקטואלים היא לא אומנות. לדעתי כל מה שיפה באומנות זה שלא צריך להסביר אותה, אלא מרגישים אותה, ואם האמן לא מצליח לעשות זאת, הוא אמן לא טוב. בדיוק כמו שמורה שלא מבינים אותו הוא מורה לא טוב, זה לא שהתלמידים סתומים.
יצר בי תחושת אנטי.