על תרבות וברבריות ומה שבניהם.
מדי פעם דיוויד ואני נפגשים בחדר הכושר, ובין תחנה אחת לשנייה, אנחנו משוחחים על נושאים אקטואליים. בפגישה האחרונה, דיוויד חשף בפני מעט מילדותו. אתה יודע רץ, אני עליתי כילד מדרום אפריקה, ועדיין זוכר את משטר האפרטהייד, שחרט על דגלו את אפליית השחורים. המפתיע מבחינתי שקריסתו של המשטר הייתה פתאומית, לא היה לכך סימן מקדים. הזיכרון הזה כעת מטריד אותי בהקשר הישראלי. הוא הביט בשעון ולפתע אמר, אני ממהר, בפעם הבאה נמשיך את השיחה.
דיוויד הותיר אותי עם אמירה סתומה ומעוררת תהייה, ואפילו מעט מקוממת, למה הוא מתכוון ?
מספר ימים לאחר מכן מצאתי את עצמי נובר בערמות הספרים שלי, בוחר מתוכן בספר, מחכים לברברים של ג'.מ. קוטזי, סופר דרום אפריקאי, שכתב את הספר בסוף שנות ה-80, אותו מפרשים כאלגוריה למשטר האפרטהייד זמן מה לפני קריסתו. בחרתי בספר הזה בכדי לנסות ולהבין את כוונתו הנסתרת של דיוויד. כך זה אצלי, החיים והספרים לעתים משיקים.
הספר הזה בשמו, מחכים לברברים, נושא הבטחה גדולה עבורי, משום שהוא מתכתב עם מושג תרבותי גדול, מחקרו המונומנטאלי של אדוארד גיבון, היסטוריון מהמאה ה- 18, שכתב את שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית, הטוען למחזוריות הקיימת בחיי אימפריות, צמיחה ודעיכה. במקרה של האימפריה הרומית, גיבון טוען לניצחון הברברים שפלשו אליה, בעיתוי בו האימפריה הרומית נחלשה, כפועל יוצא של אובדן ערכיה הקלאסיים ושקיעתה למצב של שחיתות שלטונית וחברתית.
גיבון כתב את מחקרו על רקע מלחמתם הכושלת של האנגלים במושבות צפון אמריקה, ובכך הוא גם מהווה ביקורת לשלטונה האימפריאלי של אנגליה, ולאימפריאליזם של המאה ה-19, וקריסתו במאה ה- 20. דרום אפריקה ושלטונה הגזעני, היוו בעצם ספיח לקולוניאליזם האירופי ביבשת אפריקה.
הסיפור שלנו מספר על שופט חוקר ללא שם, העומד לסיים את תפקידו, בעיירת גבול באימפריה, נטולת תקופה ששוכנת בשולי המדבר בו חיים שבטים המכונים ברברים. כעת שורר שלום, הברברים מגיעים לסחור מדי פעם עם תושבי האימפריה ולקבל סיוע רפואי במידת הצורך, יחסים שבריריים וזמניים.
שיגרת השלום של העיירה מופרת, עת מגיע אליה הקולונל ג'ול, בירוקרט חסר לב, הנשלח מטעם השלטון המרכזי בכדי לחפש סימנים המעידים על ניסיונם של הברברים להתקומם ולפלוש לאימפריה.
החוקר החדש שכלל איננו מכיר את תושבי הספר, יוצא למסעות לתפיסת ילידים, אותם הוא רואה אוטומטית כאויבים. הוא חוקר אותם באלימות, חלקה פומבית, בכדי לחלץ מהם מידע על פלישה מתוכננת. מעשה שגורם לשופט שלנו להטיל דופי בלגיטימיות מדיניות האימפריה לשכניה, אותם היא הפכה לאויבים מדומים בתחילה, מה שעשוי לייצר דינאמיקה של אויבים אמיתיים בהמשך, והצדקה אידיאולוגיות, או ספין שנועדו לחזק את השליט כמי שמאחד את העם מול האויב, לו מיחסים פחדים קמאיים. קוטוזי מיטב בתיאוריו לתאר פסיכולוגיה של בדידות, פוביות, ורדיפה באימפריה קטנה.
באו ונחזור לגיבון, או לזאב המרצה שלי להיסטוריה, שטען לקיומה של אינטראקציה, בין יחסי פנים באימפריה ליחסי החוץ שלה. השופט שלנו עצמו שוקע לתוך סיאוב. הוא מאמץ צעירה ברברית שננטשה בעיר, לאחר שעונתה ונגרם לה עיוורון חלקי. הוא מוצא לה עבודה, מנקה אותה כל יום פעולה ההופכת לטקס מחילה של השליט בנשלט, בעיקר ניקיון כפות הרגליים המזכיר את מרים המיגדלית הרוחצת את כפות רגליו של ישו. האישה הצעירה הופכת במהרה לאובייקט מיני של השופט הקשיש. בהמשך הוא יגלה שיש לה אישיות טובה ואינטליגנטית,תכונות שהוא עצמו לא חשב שקיימות בנערה. מה שמעיד על מצב שבו גם שופט, יהיה נאור ככל שיהיה, במשטר שיש בו תפיסה גזענית, סופו שהוא עצמו ייפול קורבן להתייחסות סטריאוטיפית לבני אדם ולניצולם, לכאורה מתוך כוונה לעשיית טוב ופטרנליזם מזויף.
מחכים לברברים, הוא לא ספר קל, עלילתו הרזה מתארת אווירה מנומנמת של אזור ספר, בו חשתי שלא קורה דבר. גיבורי הספר מתוארים בחד ממדיות, נטולת גוונים, מלבד השחור או הלבן. הם ללא רגשות, מנוכרים ונטולי אנושיות, בדרך שהקולונל מענה את קורבנותיו ובאופן בו השופט מקיים יחסי מין עם הנערה הברברית, בצורה מנוכרת ומביכה, סצנות שלכל הדעות לא נעימות לקריאה.
תיאורי הנוף של קוטזי נפלאים, ביצות ומדבר צחיחים המתוארים בגווני, אפור וחום מונוכרומאטיים, כביטוי לנוף ריק וחדגוני, ההופך לרצועה אפורה כהה יותר, ככל שמתקרבים האפור הופך לכתמים שחורים המיצגים עצים, נטועים בנוף היוצר תחושת דיכאון ומועקה.
האלגוריה היא הצד החזק של הספר, היא לא בהכרח מתייחסת למקרה ספציפי, אלא לשלטון באשר הוא, המקיים יחסים גומלין לא שוויוניים עם שכניו או אזרחיו, המתייחס אליהם בעליונות תרבותית ופוליטית.
הממלכה "בימים היא מרדפת את אויביה. היא ערמומית ואינה יודעת רחם... בלילות היא ניזונה מחזיונות של אסון... דונמים של חורבן. חזיון מטורף אך ממאיר."
ממלכות מתעקשות ללא ללמוד דבר, יש להן אמת משלהן המבוססת על העובדה שהן חזקות וצודקות, לעומת הקבוצות הנשלטות. למרבה ההפתעה נשלטים הנתפסים כנחותים עלולים לגזור את כיליונם של השולטים, לעיתים בקצב וזמן לא נתפסים, בתהליכים שהם אנטי היסטוריה להיסטוריה של הממלכה.
האם האלגוריה של הספר מחכים לברברים, רלוונטית לנו ?
לאחר קריאת הספר, יש לי שאלות רבות, אני לא בטוח שאני יודע את התשובות, אך כעת אני חושב שאני יודע למה התכוון דיוויד לגבי תהליכים המתחוללים בחברה הישראלית המעוררים בו דאגה עמוקה.
,
