טובת הילדאיאן מקיואן2ספר הכתוב בכישרון רב ומדויק, על חייה של פיונה , שופטת משפחה, ועל האופן בו היא מדלגת בין חייה הפרטיים לאלו עליהם היא פוסקת באולם בית המשפט. משבר חיים אישי מתערבב בהתלבטות משפטית לא פשוטה, כאשר זו משפיעה על זו ולהפך... מומלץ עד מאד...חובה..
ארוחת הערבהרמן קוך0ספר לנשימה אחת, ,,, הספר מוקדש לאלו שצולחים את החיים הללו בנשימה מקוטעת וממהרים להסיר מעליהם בכל הזדמנות את חליפת הליצן עם עניבת הליצן בצבעים עצובים. זוג אחים, כל אחד ממקומו(זה הנחזה להיות רם, וזה הפחות) מנתחים ומתמודדים על משבר משותף... בספר כמה קטעים שכל אחד שאלו שהספר הוקדש להם, היה רוצה להגשים, גם אם אלו אלימים ופליליים להחריד, פשוט כך.. ספר מומלץ עד מאד..
נופל מחוץ לזמןדויד גרוסמן3קינת דויד, יומיומית, נוגעת, קשה, כואבת וכזו המסרבת להיעלם. לבד או יחד ללא תאריך תפוגה, הדבר הזה שם, כל פעם ננעץ בך שוב ושוב ללא רחם.. איך כתבה רחל- "איש ונבו לו על ארץ רבה.."..ואני ממרומי הקט אומר- "איש וקינת דויד לו על ארץ רבת דמים ..." הספר הונח בידי בתקופת כאב אישי, כך שהוא חלחל בנשמתי עד תהומות כאב השחור.. לא מתאים לכל אחד, לא מתאים לכל עת.
בדידותו של קורא המחשבותדלית אורבך3דלית אורבך היא לטעמי "פול אוסטר" הישראלית. מצליחה לבנות בהינף קולמוס ויד אמן מציאות משכנעת שאתה רוצה להאמין בה- על אף היותה מנותקת ממציאות החיים הידוע לכולנו, ומשם השמיים הם הגבול. להבדיל מפול אוסטר, הכתיבה כאן עמוקה יותר, אינטליגנטית יותר והספר מקפיד לצלול לעומק נבכי נשמתן של הדמויות... נרי, מצליח לקרוא מחשבות אך משולל כל יכולת להרגיש דברים, בונה לעצמו נפש המורכבת מתחושות של אחרים. חייו משתנים לאחר שהחליט להציל לחבר בעזרת כישוריו היחודיים לו, ולבסוף מצא עצמו כניצול... מומלץ בחום,
סוס אחד נכנס לברדויד גרוסמן1ספר שמתחיל בצחוק גדול, הופך לצחוק, הופך לחיוך, הופך לגיחוך, הופך לשתיקה, הופך לתהייה, הופך לעצב ... אכן, סוס אחד נכנס לבר, אך לפני שנכנס, הוא היה שם ובעוד מקום נוסף, אסף לעצמו שריטות וצלקות וכאבים ואז, רק אז נכנס לבר ... ספר מרתק, מחניק בגרון ,,,חובה,,
עוד תראה ניקולא פארג1אפוטרופסות כפויה על אב חד הורי, מציבה בפניו כל יום דילמה לאופן התנהלותו מול בנו. זיכרונות עבר מהתנהלות אביו, אשר ממנה סולד הגיבור, אין בה די בכדי לתת לו את התבונה לאופן הכי נכון שעליו לנהוג בבנו. ייסורי מצפון, חיפוש בלתי פוסק, חרדה, תקווה ושאיפה לטוב... קריאה על סף דמעות, נוגע, לטעמי זו תהיה קלאסיקה....ספר חובה.
חתיכת סיפורדלית אורבך4עם פניות חדות בעלילה ובכל פעם לכיוון בלתי צפוי, לא ניתן לעזוב את הספר ולו לרגע. שני גיבורים בשני מקומות שונים, חווים כל אחד מהם סיפור משלו, ועוד סיפור אחד בלתי צפוי ומוצפן החוצה את שניהם.. סיפורם השונה של השניים מצטלב בנגיעת קסם ... ככל שרוצים לתמצת את הספר, הדבר כמעט בלתי אפשרי... כתוב היטב, קולח, סוער, פרוע, בוטה ומלטף בו זמנית (ממש כמו הסופרת שכתבה אותו...) מומלץ...
המקווה האחרון בסיביראשכול נבו1סיפור נעים, כזה המדגיש את ההבדלים בין אנשים החולקים אותה גבעה ואותו עמק ואותם שמיים- ילד חוץ, בת גרעין, בן משק, חוזר בתשובה, בן מיעוטים העונה להגדרה- "ערבי" ובן מיעוטים העונה לגדרה- "עולה חדש", חוזרת בתשובה, מזרחי רודף כבוד. ספר נעים לקריאה. מומלץ
גדר חיהדורית רביניאן2רומן ים תיכוני, בלתי אפשרי, הקצוב המועד תפוגה ידוע מראש...ליאת, ישראלית בשנת לימוד בניו יורק, מתאהבת בחלימי- פלסטינאי אמן מאמאללה (במקום ממסמיה הקטנה), הסיטואציות הפרטיות שם מלמדות על חיינו כאן ב100 השנים האחרונות. כתוב מצויין, ניתן לגעת ולחוש ולהגיש כל תמונה.. מומלץ ואף חובה
אין לקולונל מי שיכתוב אליוגבריאל גרסיה מארקס2הסופר מצליח טוב להעביר את האווירה של העיירה אותה הוא מתאר. הבעיה היא שזה מקום שאף אחד לא רוצה להיות בו... חם שם כ"כ והכל מתנהל בעצלתיים. חוץ מהסיפור האחרון בו ניכרת שאיפה ליותר מזה אבל גם הוא נשאר בלתי מובן (לפחות לי). אם כי היא מאירה את כל הספר באור קצת יותר חיובי.
אין לקולונל מי שיכתוב אליוגבריאל גרסיה מארקס1את קובץ הסיפורים הזה כתב מארקס לפני הסאגה הגדולה שלו על העיירה מקונדו "מאה שנים של בדידות". בספר הזה הוא כבר חוצב כמה מהדמויות שמככבות במקונדו. הוא לא נותן שם לקולונל אבל אני יוצאת מנקודת הנחה שהוא אחד מבני בואנדיה האגדיים, שהתרושש לחלוטין בעקבות הבטחות על פנסיה שלא מומשו מעולם, והוא תולה את תקוותיו בתרנגול הקרבות שלו - זה כנראה יהיה הקרב האחרון. ספר לא גדול אבל מתוק על עולם בראשיתי ותמים שמזמן כבר איננו. ב "מאה שנים..." נראה איך הכסף האמריקני ניצח בגדול.
אין לקולונל מי שיכתוב אליוגבריאל גרסיה מארקס0התמזל מזלו של גבריאל גרסיה מרקס, שתרגום ספריו לעברית, יודע לשמר את הלכי הרוח שברקע כתיבתו. הספר הזה, היה אמור להיות המשך ל"מאה שנים של בדידיות", אך האנרגיה המאגית של "מאה שנים", אינה מצליחה למתוח את מפרשי העלילה. הספר נותר מינורי. אין בו המתח, ההשתאות והפנטזיה. נעים לפגוש, שוב, דמויות מוכרות, אבל די מאכזב לגלות, שאין להן הרבה מה לספר לנו עוד. בכל אופן, כדאי מאד לקרוא.