המוכרת בחנות הסתכלה על הנערה שהייתה בחברתי. "זאת הבת שלך? זאת הבת הגדולה?". כן ולא, עניתי. כן, זאת הבת שלי. לא, זאת לא הבת הגדולה שלי. זאת הבת הרביעית שלי. ככה זה, אימהות צעירות מפתיעות תמיד.
היום טיילתי עם שלוש הבנות הצעירות שלי בראש פינה, ומצאנו חנות ספרים נפלאה בשם גוונדולין. יצאנו ברכוש גדול, ו"חיים על דלת המקרר" הוא רק אחד מהספרים שנרכשו. זה ספר קצר, כך שהוא נקרא בדרך חזרה הביתה. זו הביקורת של מרים, בת שש עשרה וחצי, על הספר הזה.
====

הספר הזה בנוי בצורה ייחודית מאוד. הוא מתאר דו שיח קטוע בין אשה (רק עכשיו שמתי לב שהשם שלה לא מוזכר) לבין הבת שלה קלייר. הדו שיח מתבצע באמצעות פתקים שהן מצמידות על המקרר.
בכל הספר לא מתוארת אף סיטואציה שמתרחשת מחוץ לדלת המקרר, ואם יש סיטואציה כזאת, אפשר לקרוא עליה רק באיזכורים שכתובים בפתקים (נוסח: היה ממש כיף אתמול כשעשינו כך וכך...) כל עמוד מוקדש כולו לפתק אחד ויחיד. אין חוקיות בכתיבת הפתקים, כלומר זה לא דו שיח אמיתי. יכולים לעבור כמה וכמה פתקים שרק האם כתבה לפני שהבת תכתוב משהו חזרה, וגם להיפך.
בהתחלה לא כל כך האמנתי שכל הספר בנוי רק מפתקים- זה מבנה מאוד לא שגרתי לספר, אז דפדפתי קצת כדי לוודא. התגובה הראשונה שלי הייתה התעניינות. הרעיון נראה לי פואטי, קצת כאילו הספר הזה הוא בעצם שיר שנכתב בטעות בלי שום חריזה או משקל. הוא הזכיר לי שעורי ספרות ארוכים שבהם ניתחנו שירים והבחנו באלמנטים חשובים שבונים את השיר וגורמים לתגובה רגשית שלא הייתה מתקבלת באמצעות מילים סתם. אני אסביר עוד מעט.
התגובה השנייה שלי הייתה קצת צינית, אני מניחה. הספר מונה 230 עמודים, שזה מספר סביר, אבל בלי להתחשב בעובדה שבעמודים רבים כתובה שורה אחת בלבד. אם יצמצמו את כל השורות הריקות שבספר, יש סיכוי שהוא ירד מתחת למאה עמודים. מה החכמה בלכתוב 230 עמודים אם עמוד ממוצע מכיל פחות מעשר שורות?
בכל מקרה, האלמנט הפיוטי שבספר משך אותי, אז החלטתי להתגבר על הציניות ולהמשיך לקרוא.
למעשה הספר מתאר מערכת יחסים טיפוסית בין אמא לבתה בת ה15. מערכת יחסים טיפוסית, אבל התקשורת באמצעות פתקים בלבד גורמת להרגשת ניתוק מחרידה, אולי קצת בגלל שהרבה מן הפתקים מכילים משפטים בנוסח "חזרתי הבייתה ולא היית" או "הייתי חייבת לרוץ למשמרת". יש תחושה כאילו האם והבת לעולם לא נפגשות באמת או מדברות פנים אל פנים או שמתרחש בינהן איזשהו מגע פיזי. התחושה הזאת קיימת למרות שהפתקים לפעמים מספרים על בילוי משותף שלהן. כנראה כי אם אנחנו לא קוראים את התיאור ממש של מה שמתרחש בינהן זה לא נראה אמיתי. החסך הבולט בתיאורים, שאמנם קיימים אבל לא בכמות של ספרים אחרים גורם לניתוק מהעלילה. הוא גם עוזר להבין את הניתוק בין השתיים.
לא כל כך הבנתי את זה, כי היה נראה כאילו הספר אמור להראות התקדמות במצב היחסים שלהן, אבל למרות שהפתקים נעשים בהדרגה חמימים ועמוקים יותר, עדיין התחושה המתקבלת היא של מערכת יחסים הרוסה.
גם לתוכן הקצר בכל עמוד יש חשיבות. אף פעם לא יצא לי לקרא ספר כזה, שכל שניה וחצי נאלצתי להפוך דף. אני לא בטוחה מה זה גרם לי להרגיש בדיוק, אולי קוצר רוח. אולי זה מביע את הימים שעוברים עליהן ביעף. בכל מקרה, זה לא נראה לי פרט שולי וסתמי.

עכשיו אזהרת ספוילר קטנה, דבר שמתגלה בעמודי השלושים של הספר:
כל הספר הוא שיח בנות. הבת מדברת על כל מני בגדים ותכשיטים שהיא רוצה וגם על בנים. מתחברת לזה העובדה שהאבא לא גר אתם, ומתקבל ספר לחלוטין של בנות. זה נראה לי מתקשר לעובדה שהאם לוקה בסרטן השד. לא חסרים (לצערנו) סוגי סרטן בעולם, והסופרת יכלה לבחור בכל אחד מהם. היא החליטה על סרטן השד, ולא סתם. זה מדגיש את מהות הספר- מערכת יחסים נשית בין אמא לבת, שהיא שונה לחלוטין ממערכת יחסים בין אמא לבן או בין בת לאבא.

לסיכום: ספר לא שגרתי בעליל שמביע נושא בנאלי ולעוס באמצעי אומנותי ויצירתי. מומלץ.

wow איזה ספר מדהים.מקסים ומרגש!!!ספר שגם אמהות חייבות לקרוא אותו וגם בנותיהן שיוכלו להבין יותר טוב אחת את השנייה!!!!ספר שנותן הצצה לעולמה של ילדה בת 15 בשם קלייר שלא ממש מנהלת קשר בריא עם אמא שלה!עיקר הקשר בין האם והבת מתנהל על גבי דלת של המקרר,הן רושמות פתקים אחת לשנייה!!!ספר נורא עצוב אבל גם משאיר טעם של עוד!!!ממליצה בחום ואנא תכינו ממחטות מראש!!!!!!

ספר קטן (שעה קריאה) ומרגש, באמת נוגע ללב. קונספט קצת מוזר, מעט מילים, דפים חצי ריקים אבל מקסים..
נערה בת 15 שהוריה התגרשו והיא חיה עם אימא שלה אבל לא יוצא להן להיות ביחד בבית. האימא עובדת שעות רבות בבית חולים ליולדות והבת בביה"ס, חברים, בייביסיטר.. הן מנהלות תקשורת באמצעות פתקים על המקרר.
הרבה חיים התפספסו להן בדרך

הספר מתנהל כדיאלוג בין אם לביתה בת החמש עשרה, שמתרחש כולו על דלת המקרר.
האם וביתה, קלייר, גרות תחת קורת גג אחת, אך עקב סדר יומן העמוס כמעט ולא יוצא להן להיפגש. רוב התקשורת ביניהן מתנהלת בפתקים שהן מותירות זו לזו על המקרר.
מערכת היחסים ביניהן די הרוסה. פעמים רבות הן משאירות פתקה "אנחנו חייבות לדבר", אך המפגש אינו מתרחש. ולפעמים, למרות ששתיהן נמצאות בבית, הן עדיין בוחרות לתקשר בעזרת פתקים.

בכריכה האחורית כתוב: "חיים על דלת המקרר הוא ספר מרגש הקורם עור וגידים בחללים שבין פיסות המידע שבפתקים ומהווה תזכורת כואבת על ההחמצה המתלווה לאורח החיים התובעני שכה רבים מאיתנו מנהלים."

לא הרגשתי שהספר קורם עור וגידים כלל. חווית הקריאה הייתה די מונוטונית, עם הרבה פתקים שחוזרים על עצמם, וגם המסר/ביקורת שהספר מנסה להעביר על "אורח החיים התובעני" עובר בצורה שטחית.
כמו פתק על המקרר.

אם הספר נופל לידיכם, אפשר לקרוא (אמנם 230 עמודים, אבל רק חצי שעת קריאה).
לא הייתי טורח להשיג אותו במיוחד.

ספר חכם, מפתיע, עוצמתי ומעורר מחשבה על אורח חיינו ודרך התקשורת שלנו עם סביבתנו.
זהו ספר קצר עם מסר חד ועמוק.

קלייר בת ה – 15 ואימה חיות על זמן שאול. שתיהן אינן מודעות לכך.
אימה, רופאה חד הורית, עובדת שעות ארוכות בבית החולים.
קלייר מעבירה את ימיה בין בית ספר, ביתה וחבריה.
הן מתקשרות על ידי פתקים שהן משאירות זו לזו על דלת המקרר במטבחן.
הפתקים ברובן אינפומטיבים, בינהם - פתקים על אוכל וניקיון החדר.

ארוע בריאותי מערער את שלוות המשפחה.

הספר מראה עד כמה ההחיים הם קצרים.
עלינו להראות לאנשים החשובים בחיינו – עד כמה הם משמעותים בעינינו.
זה קלישאתי לומר שעלינו לנסות דברים חדשים וריגושים ולחיות כל יום כאילו הוא יומנו האחרון.
מאמינה אני כי עלינו להנות מחיינו ולהיות מאושרים בהם ומהחלטותינו.

הספר מהווה בעיניי ביקורת הן על מירוץ החיים שלנו והן על דרך התקשורת שאנו מנהלים כיום עם סביבתנו, כדוגמת מיילים, smsים ווואטספים.
אנו כיום פחות מנהלים שיחות פנים מול פנים ופחות נוכחים בחיי אהובינו.
המסר בספר הוא כי עלינו לפחות זמן לאנשים החשובים בחיינו.

ממליצה בחום!

את הספר מצאתי לחלוטין במקרה בין אינספור הספרים שעל מדף הספריה. השם המרתק הוא זה שגרם לי לבחור דווקא בו מבין כל השאר, לשלוף אותו ולקרוא במהירות בגב הספר את התקציר.

לקחתי אותו, על אף סגנון המכתבים שמעולם לא אהבתי(פצקים על המקרר, במקרה זה). ובכל זאת, משהו בו ריתק אותי. הכריכה, המילים הבודדות שקראתי תוך דפדוף קל בספר- אין בי היכולת לקלוע בדיוק לדבר הזה.

את הספר סיימתי ב30 עד 40 דקות לערך. הספר אומנם בן 230 עמודים אך כל עמוד הוא פתק, כאשר פתקים רבים בני מספר שורות בלבד.

על הסגנון או עלילת הספר אין צורך לפרט מאחר והתקציר ואף התגובות כאן פירטו עליהן.

זהו ספר נוגע, בלי צל של ספק. המחלה הקשה וההתמודדות עימה, המביאה לתוכה את מערכת היחסים המתנדנדת בין האם לבת על כל רבדיה, משתקללים לעלילה סוחפת, מרגשת ושובה. רגעי האושר הקטנים והסתומים שעוברים בני אדם מתעצמים בחוית ההתמודדות עם המחלה הסופנית מצד האם, שחשה רגשנית ומצפונית מאי-פעם. הבת, לעומתה, מתנדנדת בין חיי הנוער העולזים לבין הרצון לעזור לאם.

סיפור על חיים ויחסים במשפחה שמתערערים באחת ו, בדיוק כפי שנכתב על גב הספר, תובעים ממנהליהם לחזור על עקבותיהם, לחשוב, לשקול, לשנות ולעשות. ספר יפה, נוגע ובעל סגנון שמבטיח חויה מרגשת ואמיתית בקריאה קצרה אך גדושה. מומלץ בהחלט.

הספר " חיים על דלת המקרר" הוא ספר מקסים ,קליל וזורם .
אהבתי מאוד את העלילה , ואת פשר היחסים בין קלייר לאמה .
שתי נשים , אחת צעריה ואחת מבוגרת שלא מצליחות לנהל מערכת יחסים רגילה - הכל בעזרת פתקים שהן משאירות על דלת המקרר . השתיים , שאמורות להיות החברות הכי טובות בקושי רואות אחת את השנייה . אבל גילוי מסעיר הופך את חייהן והן מבינות דבר אחד - העובדה שיש להן אחת את השנייה היא לא מובנת מאליה .
הרעיון של פתקים מאוד מצא חן בעיניי , הרעיון מועבר בצורה קלה ונוחה , והוא בילוי נהדר לאחר צהריים שטוף שמש במרפסת.

מפתקים על דלת המקרר ניתן ללמוד רבות על יחסים בין אם לבין בתה המתבגרת, שאינן מצליחות במשך היום להיפגש ולשוחח ביניהן פנים אל פנים, למרות שהן גרות באותו בית... ספר שכולו התכתבות בפתקים, עד הסוף המפתיע והנוגע ללב.

הרבה מבקרים מדברים על חוסר התקשורת שבספר הזה. לכאורה, יש בזה משהו: אם ובת שגרות תחת אותה קורת גג, ובכל זאת הדרך שלהן לתקשר היא פתקים על דלת המקרר. כמה נתק.
אלא שאני מכירה משפחות עם הרבה פחות פתקים על המקרר, עם שימוש רחב במיתרי הקול ועם נתק גדול יותר מקלייר ואימה. כי זו לא הפלטפורמה שמשנה, זה התוכן. ובמהלך קריאת הספר הזה, דוקא הרגשתי כמה טוב להיות קלייר. היא בת 15, ואומרת לאימא שלה בדיוק מה היא חושבת. אימא שלה שותפה בעולם שלה - אבל לא יותר מדי, ובהחלט יש מקום לקלייר להיות קלייר, עם סודות ורעיונות ומחשבות שהיא שומרת לעצמה. בגדול, קלייר יודעת מה אימא שלה חושבת על כל דבר בחייה, וברוב הפעמים גם אימא שלה תדע מה היא חושבת על מה שאימא שלה חושבת על כל דבר בחייה.

אנחנו רואים את קלייר מתבגרת לאט, בין הפתקים. מ"שכחתי את המפתח" ל"יצאתי לרוץ, אחזור בעוד ארבעים דקות", ו"אני מצטערת, הייתי צריכה לחשוב על עוד מישהו חוץ מעל עצמי". בדרך כלל זה נהדר. לפעמים נחמץ קצת הלב, כשעל הפתקים יש תובנות של זמן שאול.

יחסים בין אימא לבת יחידה זה נושא מרתק בפני עצמו. ההצצה אל העולם הזה היא מעניינת, יפה ומלאה תובנות. לא מעט פעמים תהיתי מי האימא בבית הזה, ולמה גם דברים שמחייבים שיחה פנים אל פנים היא רושמת על פתק של מקרר. לפעמים גם תהיתי מה היה קורה אם היו עוד ילדים בבית, או בן זוג. לתחושתי, הרבה דברים היו נראים אחרת לגמרי.

פעם חשבתי שאימהות אמורות להיות לגמרי לגמרי מושלמות לפני שהן נהיות אימהות [ובכך רשמתי לעצמי את גיל ארבעים כיעד לגיטימי לילד ראשון - כי איך אני אספיק להיות "סגורה על עצמי לגמרי" לפני כן???], אבל המציאות מורכבת יותר. גם אימא של קלייר עוברת תהליך בספר הזה, וזה יפה ואנושי ובסדר גמור.

זה לא ספר חובה. אבל זה ספר יקר, במובן הלא כספי של המילה.