הספר מספר את סיפורה של דפנה - נערונת מחוצפת שחיה בבת ים והגלישה הכמעט טבעית שלה לעולם הפשע באופן שיהרוס את חייה ויעמיד בפניה מטרה אחת - לנקום באדם שהתעלל בה. בגדול, מדובר בילדה שהולכת לבית ספר, מחפשת חברות , נלחצת ממבחנים ומגלה את המיניות שלה- הכל כרגיל , לכאורה, אלא שלאורך הספר היו הבלחות שהזכירו לי את "החברה הגאונה" - בת ים הזרוקה מלאת העבריינים הגרים במרחק יריקה מבני הטובים, הביישנות יחד עם התעוזה של הדמות הראשית שחיה בקונפליקט הכמעט נדוש של ריצוי הסביבה מול חיפוש העצמי, העובדה שדפנה מחוזרת מכל כיוון שאופן שהזכיר את נינה ועוד אבל דבר אחד הפריע לי כבר בהתחלה ובהמשך התברר כחיסרון הגדול של הספר - אי האמינות.
הביקורת כוללת ספויילרים!.
בעיית האמינות התחילה בקטע המעניין הראשון בו דפנה מלווה את איריס - חברה בכיינית , מפונקת ובהריון מתקדם לקליניקה לעשות הפלה ומגלה שאין להם את הכסף לטיפול הדרוש. בצר לה, דפנה פונה לויצמן, חבר לכיתה שבגלל עיסוקו העברייני יש סיכוי שיוכל לגייס את הכסף. הוא אכן מצליח (בטענה הקלאסית - מייגעת "אבל אני עושה את זה בשבילך , לא בשבילה") ומשיג את הסכום בעזרת חבריו אבל במקום תינוק נולדת שמועה שרודפת את דפנה כאילו היא זו שעשתה הפלה. בעיית אמינות ראשונה - הוריה של איריס לא שמו לב שהבת שלהם בהריון וחשבו היא סתם השמינה. בעיית אמינות שנייה - דפנה בכלל לא נלחמת על שמה הטוב. היא עושה בדיוק את מה שכל כך עיצבן אותה באופן מחשבתה והתנהגותה של איריס לגבי ההריון - מכחישה וחושבת שהבעיה תיפתר לבד וזה לא שאיריס ניסתה לשכנע אותה בטענה סוחטת ש"אבא שלי יהרוג אותי", לא, לא, דפנה פשוט חשבה שאם לא תתייחס לזה זה יעלם מעצמו אבל תגידו לי אתם - מי שותקת כשקוראים לה בשמות גנאי מעליבים ומפיצים עליה שמועות כאלו? ועוד בקרב בנות בת ים הרכלניות והסנובות (תיאור של הדמות הראשית).. גם אחרי שאיריס נעלמת (לא כזה משנה לאן, זה פתאום חסר משמעות מבחינתה של דפנה) גם אז דפנה לא אומרת כלום..בעיית אמינות כבר אמרנו? wait for it , כי זה יחזור על עצמו בהמשך ובגדול.
אפרופו שמועות והאופן בו הוא הן שבות לבעוט לך בתחת אם לא תקח אותן ברצינות - דפנה מותקפת בממ"ד של תנועת הנוער בידי "חבר" של ויצמן , טיפוס נאלח בשם שאבי, כי הוא מרגיש מקופח שהנפקנית לא נותנת לו וסוף סוף המטומטמת מבינה את כוחן של מילים ונעזרת בשמועה שהיא ממציאה (שהיא בת זוגו של ויצמן) כדי לגרום לשאבי לברוח על נפשו. שאבי מקבל טיפול בסגנון החברה האיטלקית - שכונתית של אלנה פרנטה (דקירה באיזור רגיש) והעניינים פחות או יותר נרגעים אלא שאז מגיעה חברה הרסנית נוספת ודרך בן הזוג שלה , קובי, דפנה מכירה את אותו אחד שיהרוס את חייה - אבנר, הפושע הידוע בעל פני המלאך.
לא שם של אחד עם פני מלאך , זה נכון, אבל הוא ככל הנראה דומה מאוד לגו'ד לאו כי דפנה מתאהבת בו מיד ובכלל לא אכפת לה שהוא פושע מטורף על כל הראש עם פיוזים של ל"ג בעומר "האהבה חזקה מהכל", היא מכריזה ומכריחה את אותה החברה לסדר לה מפגש איתו ועם החברים שלו דרך קובי.
דפנה שלנו נראית טוב , תנו לי להגיד לכם, כל כך טוב שהסופרת מקפידה לציין את זה בכל תחנה בחייה (מתישהו יכולת ההכלה שלי לזה תגמר Wait for it ) אבל למרות העובדה הזאת המפגש הראשון היה זוועה כי אבנר , אבנר החתיך , היפיפייה , המושלם לא רק שלא מתייחס לדפנה'לה וממשיך לעשן לו ולבהות מבעד לחלון עכשיו גם התברר לה שהיא צריכה להיות גלגל שלישי בזוגיות הדביקה מאוד של קובי והחברה שלו, נו , זו שהסכימה לשדך בינה לאבנר והנה חוסר אמינות נוסף- אם במפגש הראשון אבנר היה פסל שיש קר ואדיש במפגש הבא הוא מחבק דפנה ושואל - "רוצה להיות הבחורה שלי?" כאילו איפה ההגיון כאן? מה, במפגש הראשון הוא היה מסומם או משהו?
התשובה ההגיונית היחידה - בלילה הוא אכן היה מסומם או במיני דיכאון ובאור יום היופי שלה סינוור אותו אבל הנה עולה לי הפיוז כמו שהבטחתי ואני חייבת לדרוש תשובה - מה הקטע להאביס את הקורא ביופי של הדמות הנשית הראשית? מחמאה מדמות גברית אחת היא כלום ושום דבר שאתן חייבות להוסיף עוד חמישה כדי שזה יחשב? הסופרות הקיטשיות הללו ממש מזלזלות באינטלגנציה שלנו! דוגמה טובה (או אולי נלוזה) היא בלה סוואן שקיבלה מחמאות משני בנים שונים על חמש הדקות הראשונות שפגשו בה, אחד כמעט בכה מזה שהיא לא בקטע שלו, אחד נוסף עיצבן את אדוארד עם המחשבות שלו ובנשף הסופרת הקיטשית העמידה לא פחות מתור שלם של בני נוער מחוצקנים נושאי שלטים בנוסח "צאי איתי לנשף והפכי אותי למאושר, בלה סוואן!!".פלא שפקק התנועה שהיא גרמה לא הקפיץ צוותי חדשות לאיזור...בארצות הברית זה עוד היה נגמר בכתבה מתקתקה בנוסח - "מי את, בלה סוואן?המאמי של פלורידה!!" אבל פה בארץ כבר היו מכינים את הכתבות בנוסח " 4 גברים על אחת?!" ..
נו, ככה זה כשהסופרות בטוחות שרק מראה מושך יהפוך את הדמות שלהן למיוחדת ומסעירה, פ'סדר, אבל בחיי שזה עיצבן אותי לקרוא מונולוגים לא אמינים או פשוט מיותרים בנוסח "דפנה'לה כמה שאת יפה, גדלת, ממש מלכת היופי" (מהמורה לשחיה) או "איזו ילדה יפה יש לך (מפקד משטרת בת ים כשבא לבקר את אבא שלה), "את פרח", מויצמן ואפילו הערות ממכריה לעבודה בתור עורכת דין (כי חייבים להדגיש שהיא נותרה יפה גם בגיל מתקדם אתם מבינים?) בקיצור נשמתי יצאה מכל המחמאות שיכול להיות שלסופרת עצמה היה חסך בהן אבל בגלל שאיני פסיכולוגית במקצועי (אלא אם כן מנתחת של דמויות ועלילות זה מקצוע) נעבור לבירור סוגיה שהיא ברת בירור (יש ביטוי כזה? צריך להיות) בה דפנה מסתבכת עם הטיפוס הנאלח , אבנר מהבורר. .
"אני אגדל אותך" קבע אבנר וחייך ודפנה נכנסת למשטר של דיכוי מחשבה עצמאית וציות לכללים נוקשים שהראשון בהם הוא - איך לא, אסור לדבר עם בנים. "אני לא פרימיטיבי דפנה", מיהר לתקן את הרושם שיצר, "מותר לך לענות לשאלה תמימה נגיד מי ששואל על הדרך אבל לא לצאת עם ידידים, הידידים שלך נגמרו כשהכרת אותי" ודפנה מוכנה, היא מוכנה לעשות הכל בשביל אבנר אפילו להעמיד פנים שהיא לא מכירה את ויצמן הידיד מהעבר כי הוא נראה טוב וחביב אליה יותר מדי מה שעלול להרחיק מעליה את אהוב ליבה אלא שאז היופי שלה ממשיך לסבך אותה כי קובי - זה שיוצא עם החברה שלה - מתגנב אליה כמו גנב בלילה אל מתחת לבית שלה ואני לא צריכה לספר לכם בשביל מה. עכשיו אתם אמורים לשאול - רגע, אבל קובי הזה לא מסתבך עם הפושע הכי גדול בגוש דן אהמ אהמ אבנר המופרע? בעיית אמינות כבר אמרנו? כן, זו ה- בעיה בספר הזה.
בקטע הבא מגיע שיא המתח ושיא הספר (לפחות מבחינתי) שהבחורה שאוהבת את קובי , חברה של דפנה מתנקמת בה (כביכול על שלקחה לה את קובי) והיא , קובי ושאבי הולכים לאבנר להוציא את דיבתה של דפנה רעה - היא כן מכירה את ויצמן , היא עשתה ממנו הפלה , היא מרמה אותך, בוגדת , זנזונת וכ'ו וכ'ו
הקטע הבא היה מזעזע ומגעיל (לא אעשה לכם ספויילר) אבל כבר בקטע הזה אני זוכרת שחשבתי - נו, באמת..זה באמת כזה קשה לברר מי באמת עשתה הפלה - דפנה או חברה שלה? העונש הזה בכלל לא היה צריך לצאת לפועל! יותר מזה - אם כל בת ים שמעה את השמועה על דפנה וייחסה לה שם רע איך לכל הרוחות המידע הזה דילג על אבנר וחבריו?
בכל מקרה , מפה הסיפור מתרכז ביכולת הרגשית של דפנה להכיל את הטראומה והיא עושה זאת בעיקר על ידי ניתוק המודעות שלה לפגיעות של עצמה ובניסיון להפוך את עצמה לאבן, לדף ריק, לנירוונה של כלום. היא רוצה לחשל את עצמה , להרוג את הרגשות, לחיות ללא החלק שאכפת לו משום דבר ומאף אחד וכמו נזירה בודהיסטית במנזר של כת השטן היא עושה לה תרגילים בהרס עצמי ואחר כך בהרס אחרים. ההורים שלה ספק קרועי לב ספק מתעצבנים על האפתיות וזה היה אחד הקטעים החזקים בעיני … השאיפה הנקמתית לא יכלה למצוא ביטוי בשום מקום אחר אז היא הוציאה את זה על הקרובים אליה ובתהליך הרסה את אבא שלה, מכאיבה לו כשקודם ניסתה לגונן עליו ודווקא המיקס הזה של השנאה והרחמנות כלפיה הפך אותה פתאום לממשית לא "סתם" לדמות אגדית כזאת , יפה מדי , טובה מדי, ילדותית מדי, צפויה מדי…
דפנה הופכת רעה - פורצת למכוניות , מתנסה בסמים , עושה שטויות רק כדי להרגיש שיש לה כוח על משהו וויצמן חוזר לכרכר סביבה, שמח שהיא "נפרדה" מאבנר המטורף אבל היא מנפנפת אותו ומתרכזת בעצמה , בשאיפות שפעם עניינו אותה היא הרי עולה לכיתה י"א.. ציונים, שחיה, חברים…ואז מגיעה חברה נוספת אבל הפעם דפנה תהיה החברה ההרסנית שלה ולא להפך. הקטע השלם על כל פרטיו לא ממש זכור לי אבל בגדול דפנה משתמשת בחברה החדשה שלה , נועה, כדי להשיג יהלומים גנובים. נדמה לי שזה משמש אותה בהמשך אבל הקטע הזה היה חלק מאותם קטעים שייחסתי להם בעיית אמינות והמשכתי הלאה. בכל זאת, הספר היה מעניין ומותח ורציתי לראות איך הוא יגמר.
בגדול, אני חושבת שאני חופרת יותר מדי לתוך העלילה אז אקצר לקטע בו דפנה מחליטה שכדי לנקום את נקמתה באבנר היא חייבת להיות עורכת דין פלילית ולחכות שיעשה את טעות חייו כדי שתוכל ללכוד אותו והרגע הזה באמת קורה אבל מכאן והלאה - ברגע שנכנסו העניינים המשפטיים - הספר נהיה פחות מעניין ויותר סאגת בית משפט בנוסח מי עשה מה מתי למי (לא בהכרח בסדר הזה) כשהכל בשביל שדפנה תחשב עורכת דין מצליחה ומוערכת כך שאבנר ירצה לפנות אליה והקטע הזה יכל להיות מקוצר אז קצת הרצתי..
הופתעתי כשפתאום הופיע בחור חדש בחיים של דפנה (מודה שעדיין חשבתי שאולי היא וויצמן..) וכמובן שהוא היה ההפך הגמור מהחלאה שהיא התאהבה בו בהתחלה אבל עיקר העניין היה איך היא משיגה את אבנר שטס לחו"ל והתחתן , כביכול התרחק מהישג ידה לנצח אלא שאז הוא חוזר והם נפגשים באירוע חברתי בו היא הכינה כבר את המונולוג "נשכח ונסלח" שלה ולמרבה ההפתעה מצליחה לעבוד עליו כך שהוא אפילו מסכים לשכור את שירותיה אם וכאשר יצטרך להם אבל איך היא אמורה ללכוד אותו בדיוק אם הוא עזב את עולם הפשע ובמקום להילחם על טריטוריות סמים הוא מגדל ברוקולי ועגבניות למסעדה כשרה למהדרין?
משימה בלתי אפשרית? לא לדפנה שלנו! אבל סיפור הרקע למשפט של אבנר די ארוך וגם לא חייב להבין אותו כדי להבין שההמשך הוא שדפנה מייצגת אותו ומנסה לעזור למשטרה ולתובע לשלוח אותו לשנים רבות לכלא אלא שהיא תקועה - אין לה ולמשטרה כלום חוץ מחשד על רצח ואז מתרחש נס - שאני קוראת לו חוסר אמינות מספר אני כבר לא זוכרת - כי האדם שרצח באמת מתקשר לדפנה ואשכרה מספר לה שהוא הרוצח האמיתי..קוראים לו מיכה לבן אדם והבן אדם נרקומן בקריז קשה , מה זה קשה כמו בלטה והוא פותח הכלללל ממש לא בקו השפיות, כן? זה אני שרצחתי, כן, גברת אומרים לך אני נו טק מה לא מבינה? אבל בטעות, גיברת
סיפרת לעוד מישהו על השוד שהסתבך מר נרקומן נחמד שנפל עלי מהשמיים?
לא, מה פתאום? נרעש הנרקומן. זה מאסר עולם!
נו באמת, שרה..איפה היית כשכתבת את הקטע הזה? איך זה הגיוני שהאשם האמיתי מתקשר לעורכת הדין הפלילית של הפושע שפניו מופיעות בכל העיתונים - דווקא אליה מכל העולם - כדי לצעוק לה שהוא האשם שהיא מחפשת? הא? הוא אמנם בכה את חייו שהוא מיואש ורוצה למות אבל איך זה עוזר לו להגיש לה את הניצחון במשפט ואת הראש שלו על מגש של כסף?! מילא אם היית עושה שהוא עושה את זה בשביל מנה , ניחא, הייתי יכולה להאמין שהוא עד כדי כך מחוק שיחשוב שהיא תשמח להשתמש במידע שהוא יתן לה כדי להוציא את הלקוח שלה מחבל התליה ובתמורה הוא סידר לעצמו אספקה של סמים לכל החיים או לפחות לזמן רב מספיק כך שיחשוב שעשה עסקה טובה אבל הרעיון למנה הגיע ממנה וגם זה לא היה הגיוני כי עובדה - הוא צלול דיו לדעת את ההשלכות של מה שעשה בזה הרגע! "זה מאסר עולם", הוא אומר לה סימן שהוא לא מחוק עד כדי כך , נכון? סימן שהוא לא מוכן למכור את החופש שלו לתמיד בעד נזיד עדשים שגם אין לו שום ערובה שיקבל! ואם לא די בזה הנרקומן שלנו מסתיר תחת השיניים (או בתוך השיניים?) את התכשיט שגנב מהקרבן כי זה נורמלי לגמרי לנרקומן להסתיר תכשיטים בתוך האוזניים או בתוך הנחיר ובכלל, בכל מיני פינות , זה ממש הגיוני , נכון? אהה כן, שכחתי זה בדיוק מה שהדמות הראשית הייתה צריכה כדי להפליל את אבנר! בקיצור - לא נראה שהסופרת המהוללת שלנו חשבה על האמינות של הרבה קטעים וחבל.
זה לא שלא שמחתי שדפנה הניחה את האקדח המעשן על שולחנו של התובע בחיוך מסתורי וזה לא שלא שמחתי שהיא ניצחה והעיפה את המופרע המטורף לכלא לכל החיים (או שזה היה מוסד פסיכיאטרי?) אבל האמינות הייתה כל כך רמוסה שם שזה הרס לי , ממש הרס..
אוף, על סמך הכתיבה שלי אפשר לחשוב שזה כל מה שאני זוכרת אז אדגיש שזה ממש לא כל הספר!! הספר מותח ומעניין וכתוב באופן זורם וגס להפליא (בקטע טוב חח) אבל כן, היו קטעים שממש לא היו לי ברורים או לא הגיוניים (לפחות בעיני) ולצערי זה חלק גדול ממה שאני זוכרת אבל מה שכן , הספר הפתיע אותי ברמה הגבוהה שלו שכן עד שקראתי אותו הייתי שבויה בקיבעון מחשבתי שסופרים ישראלים כמעט תמיד נחותים ברמתם מסופרים אחרים אולי זה בגלל שאני כל כך רגילה לקרוא ספרות מתורגמת בכל אופן הספר הזה שינה לי את המחשבה הזאת (גם יוכי ברנדס יכולה להיכלל בקטגוריה של סופרת ישראלית טובה וגם דוד גרוסמן אבל זהו בעיקרון לא קראתי ספרי מבוגרים נוספים) וזו המחמאה הכי שווה שיכולתי לתת לספר ישראלי אי פעם.
מילה אחרונה על הסוף בגלל שזה בוער בי (מי שמכיר את הביקורות שלי יודע שאני לא צריכה להזהיר על ספויילר אבל לכל החדשים - ספויילר!!)- למה לעזאזל דפנה חשפה את עצמה?! במקום להניח לאבנר לחיות כמו זומבי היא עשתה את מה שנבלים בסרטים הישנים של ג'יימס בונד עשו - סיפרו הכל בצחקוק מרושע! יופי, מטומטמת, עכשיו הוא יודע שאת זו שכלאת אותו וירדוף אותך! אבל אולי זה פתח להמשך בדמות ספר שני..יודעים מה? אני דווקא לא אתנגד! רק שיהיה אמין, הא?:)
