זריחה...
אין כמו לשבת במרפסת מול זריחה עם כוס תה כדי להטביע את כאב הגרון שנוצר בגלל עישון יתר.
המחשבות מתחילות לזרום אחרי ערב עמוס בלהגיד שלום לאנשים שונים שאין לי יותר מידיי במשותף איתם
עוד מסיבה שנגמרה רק לפני מספר שעות משאירה אותך ריק לחלוטין מתוכן ברגע שכולם נעלמים לבתים
כולם בחיפוש אחרי אהבה או תחליף זמני ללילה כדי להרגיש טיפה רצויים.. או אהובים...
כמה יפה הזריחה.. שלווה שקטה כמו שהייתי רוצה שהנפש שלי תיהיה לפחות ליום אחד.. טיפה מנוחה.
התה שמוסיף לניחוח של הבוקר שבדרך כלל אני כל כך שונאת.. בנוסף לחמימות שלו שמתפשטת בכל הגוף..
השעה הזאת שעדיין הכל שקט ואף אחד לא קם לעבודה, השעה שמסתכלים על השעון ומרוצים שיש לנו עוד טיפת זמן לישון לפני עוד יום
עוד יום.. ועוד אחד.. הדברים אמורים להשתנות לפחות לאט לאט אבל הכל כל כך סטטי ממש כמו הזריחה הזאת שזוחלת לה לאיטה
הלוואי והרגע הזה היה יכול להישאר כאן לעד, השקט השלווה.. לשניה אני יכולה להתפאל ממה שאלוהים יצר.. אם זה היה הוא בכלל
בדרך כלל אני רק מאשימה אותו בכמה הוא לא מתחשב בי ומלוננת כהרגלי כמה רע.. אם הוא בכלל שם או אם הוא מקשיב
ואז עולה לי מחשבה, מה כל כך רע לי בחיים האלה?! מה אני מתלוננת כל הזמן?
כולם בריאים, יפים, אין יותר מידיי בעיות .. כל התרוצים שהאנשים שקוראים לעצמם אופטימיים משננים כל יום שלא ירד להם חלילה החיוך
זה מתחיל להישמע כמו תקליט שבור שכולם רוצים רק לשמור אותו או שהגרוע מכל יקרה והם יתחילו להסתכל מסביב.. ויגלו שלא הכל ורוד
גאה להודות שאני לא בן אדם אופטימי..
לפעמים בא לי להיות אטומה לכל המחשבות ולראות רק כמה השמש חמימה היום ולהודות לאלוהים שלא נדרסתי.. אם הוא אחראי לזה בכלל
משום מה אני לא מסוגלת.. אולי אני לא רוצה.. אולי נוח לי ליילל כמה רע ואולי אני לא יודעת אחרת
לפחות יש לי את הזריחה לכמה זמן..
והתה.