טהור ויפהפה, חינוך לערכים שהיו ואינם עוד

מוזר להיזכר בספרי ילדות, במיוחד בספרים שהיוו עמוד טווח בגדילתי.
את "הלב" קראתי אי שם במחוזות גיל 10, אפילו מוקדם יותר, כשבדפדוף כל עמוד נרעד ליבי. ילדה קטנה מחזיקה ספר גדל-מימדים ונשאבת לתוכו, ושום דבר אחר לא חשוב מלבד אותה תקופה של אושר טהור, נטולת עקבות ועמוסת סיפורים.
קראתי אותו פעם אחת, ופעמיים, ואחרי הקריאה השלישית חדלתי מלספור, ונעתקה נשמתי בכל צל של מתח, ודמעתי וצחקתי במלוא הגרון, ואהבתי בכל ליבי את "הלב", גם אם את ההיסטוריה ואת הרקע שלו לא הכרתי.

עברו השנים, ותחומים אחרים תפסו את ליבי, ו"הלב" נשאר אי שם במדף בחדר צדדי, כשאת חדרי מילאו ספרים אחרים. ובאחר צהריים אחד לקחתי אותו מהמדף (ללא אותה שכבת אבק רומנטית כי בבית מאבקים ספרים), ולא יכולתי לחזור ולקרוא בו.
משהו נתקע.

"הלב" הפך מבחינתי לסורג נוסף בשער הנעול של הילדות, ספר נוסף בספרים שלא אחזור לקרוא בהם. וזה מעציב אותי, ובאותה מידה מספק כי צרובות בי חוויות הקריאה בו.
ואולי לא רציתי לקרוא בו שוב, כדי לא להרוס את התמימות הגדולה שהייתה ישותו. כשהיום דעותיי שונות מאוד מהאידיאולוגיה שמרכיבה את הספר, עדיף להתרחק ממנו ולהשאירו כנוסטלגיה מתוקה, כזכר לאותה ילדות בסיסית ופשוטה, שהדברים בה הם בדיוק כפי שהם נראים, ואנריקו לעולם ימשיך לשחק עם חבריו ולסחור בעטי נוצה, ואצבעותיו מוכתמות הדיו יכתבו במחברת, בעוד ליבי מוכתם העולם יתנער מחלימה בהקיץ.

הפעם הראשונה שקראתי את הספר היתה כשהייתי בכיתה ד'.
לצערי לא יצא לי לקרוא אותו הרבה מאז, אבל כבר אז הוא השפיע עלי ברמה כזאת, שקטעים ממנו צפים ועולים בי בהזדמנויות רבות.
זהו ספר שמורכב מהרבה יחידות קטנות, ועדיין לא פגשתי מישהו שקרא אותו ולא מצא לעצמו קטע שהשפיע עליו במיוחד.

אני קוראת עשכין את הספר הוא ספר יפה