התקצירון הזעום שבכריכה האחורית רק מרמז על תוכנו של הספר. מביא נגיעה ולא יותר. אולי בזה קסמו כתקציר. אבל אם אתם רוצים לדעת קצת יותר אז אספר לכם שהצלם הזה הוא בן דמותם של המוני ישראלים בשנות בעשרים, לא ממש יודע מה רוצה להיות כשיהיה גדול, מתלבט, מסובך ביחסים לא תמיד פשוטים עם חברים ומשפחה. אז כמו רבים מבני הגיל הזה, הוא נוסע להודו לחפש חוכמה ומצרף לחלק מהטיול את אביו, איתו יש לו יחסים לא סגורים (כצפוי). רק שהעניינים לא מתגלגלים כמו שצפוי (כצפוי), ההשתלבות לא פשוטה, ההתמודדות עם ההורה כאדם, בנוסף להורותו, גם לא לגמרי פשוטים. גם עם נשים זה מורכב אצלו (כצפוי), וכמו שכבר נרמז, הוא מוצא אהבה, גם אם התהליך לא לגמרי פשוט.
על החוויה
הספר מאוד ישראלי. מאוד מאוד! נראה כאילו לכל אחד מאיתנו יש בסביבת ההיכרות המיידית נדב כזה או אחר, משפחה דומה בערך, לבטים משותפים והתמודדויות מאותו סוג. גם השפה וגם ההומור (ממנו יש לא מעט ודי בחן) מאוד עכשוויים, מעודכנים (אלא אם אני לא ממש), וזורמים בקלות.
באופן כללי, מאד נהניתי ממנו. הוא פחות קליל ממה שנדמה היה לי בתחילה, אבל די רחוק מהתחושה שלה ציפיתי בעקבות הביקורת במאמרי תפוז לספר דכאוני. הוא כואב, הוא אוהב, הוא חם, הוא שנון (לעיתים יותר מדי וזה קצת מעצבן. אבל רק קצת), הוא משעשע ובסיכום – הוא מאד כייפי וזורם.
אישית, נמאס לי קצת לאחרונה לדרג ספרים לפי רמת המופתיות שלהם. אני נהנה ובא על שכרי. כושר העיכול שלי מוגבל למינון כלשהו של ספרי מופת. אני צריך לגוון גם עם מותחנים, קלילונים, ספרי מד"פ וספרי אמצע הדרך. הספר הזה מתויג אצלי יפה כשייך לסוג האחרון. מהנה, מעלה חיוך ומעלה שאלות ראויות.
כן, אפשר למצוא סעיפים לביקורת – לעיתים הוא מגזים במשחקי מילים שאינם לעניין, מתחכם לשפה באופן שלא הלם את העניין לטעמי. כן, גם לא מאד אהבתי את התפנית הגדולה שהתרחשה לקראת סופו במשבר שנוצר. גם הסיום יכול היה לקחת את העלילה למקום יותר מתאים מבחינתי. אבל זה הספר של יבין, וככזה, למרות אי ההתאמות הקטנות לטעמי האישי, הוא בסה"כ טוב.
ולסיכום – בהחלט ראוי לקריאה ומומלץ.
