דברים מעניינים מתרחשים עת נכנסים לספריה. אם לא ניגשים למדפים עם תכנית שנוסחה מראש, יכולות העיניים לדאות להן על פני שׁדרות הכרכים הזקופים, והאצבעות יכולות לקרב אל אלו המסקרנות בכותרן, לשלוף אותן מחיק שכניהן, ולחקור את תוכנן כמו שמודדים חולצה בחנות בגדים - מתאים לי או לא מתאים לי.
לאחר חוויית הקריאה התובענית בספרו של פנחס שדה החיים כמשל, באתי לספריית הר הצופים בתקוה לצאת משם עם ספר מעניין אך אוורירי, שונה ועם זאת לא אוונגרדי.
צדו את עיניי שלושה כרכים נמוכים, צרים, מבריקים בבוהק הכריכה שלהם: השמיכה, כביש מספר חמש, ו-הים שמעלינו מאת אמנון רובינשטין. את שלושתם הטיתי מעט, הורדתי מן המדף, ונשאתי אלי השולחן הקרוב. מסיבות כרונולוגיות גרידא, ירדתי לדלפק ההשאלה עם השמיכה.
השמיכה הוא רומנון - קרי רומן זעירא - צעיר בחזותו, מבטיח בזכות שם מחברו, ומפיג נפש על שום ממדיו הצנועים. אכן, גם הקריאה בו לרוב קלילה, קצבית וקולחת. הסיפור שטווה המחבר מעניין, שנון לפרקים, יוצא דופן, וצבעוני.
מנגד, הספר לוקה בחוסר איזון, חוסר אחידות, מריחוּת, ולעתים קרובות מדי סגנון כתיבה בוסרי וחובבני. היה מועיל מאד תהליך עריכה וליטוש - קיצור פרקים אחדים, מחיקת שורות הדיבור בשפה זרה המלאות ומשעממות את הקורא, ופיתוח מוטיבים מסוימים שבהם טמון פוטנציאל לקשר עשיר יותר בין פרקי הספר.
לכשעצמו, הרעיון של אמנון רובינשטין ניחן במקוריות. ציר עלילתי משותף שסביבו חגות הדמויות השונות, כשלכל אחת נקודת השקפה וסגנון דיבור יחודיים לה. הדמויות הראשונות בספר עוצבו בתבונה ובחן; ולעומת זאת, הדמויות המאוחרות יותר אינן משכנעות וחסרה להן הקריאוּת של הדמויות הראשונות. את פרקים 13 ו-14 היו צריכים להרזות לפחות בחצי. הסוף ההזוי לא יושב בנוח עם כל מה שבא לפניו. ובכלל, הכתיבה עושה רושם של יצירה הבנויה טלאי על גבי טלאי.
עם כל האמור לעיל, יש לרובינשטין דמיון וכשרון שעשויים להוביל אותי בחזרה על ספריו לעתיד לבוא.
