הכנסתי את הספר הזה לרשימת "הגדולים שלא קראתי", כי כך יצא. בניגוד לרבים בארץ, לא חוייבתי ללמוד אותו לבגרות. בחינוך הדתי העדיפו את אנטיגונה הקבורה עמוק בעבר על פני חנה היושבת מתחת לפני הקרקע בעבר הרחוק ואצבעותיה מגרדות ומאיימות לפרוץ. ומאז לא יצא לי לקרוא את הספר הזה עד לאחרונה. עת מצאתי אותו, בלוי ונטול כריכה, בגירסה הצמוקה של "ספריה לעם" של עם עובד, ועל הכריכה הפנימית כתוב בעט כחול "מילר" ומתחת לזה מודפסות ההוצאות. הכרך שברשותי הוא הדפסה שישית משנת 1972. שש הדפסות בשש שנים, של ספר שעל פי המסופר הסופר לא רצה לפרסמו, וגם ההוצאה לא נלהבה לעשות זאת, והפירסום הגיע כסוג של טעות. ובכן, משום מה הקוראים הציעו פתרון אחר מהסופר ומההוצאה וגם מהמבקרים.

בוקר חורפי אחד בשנת 1950 אוחז מיכאל גונן בחנה גרינברג הנוטה לנפול ומונע ממנה להתמוטט על מדרגות בנין טרה סנטה של האוניברסיטה העברית בירושלים. זו הפגישה הראשונה שלהם, הוא סטודנט לתואר הראשון בגיאולוגיה, פרי האמביציה של אב אלמן וארבע דודות התולות בו את כל תקוות המשפחה. היא גננת, בת לאב שנפטר זה מכבר ואם שמתגוררת בקיבוץ רחוק בגליל, ולומדת ספרות כסטודנטית שלא מן המניין באוניברסיטה, משוררת שמעולם לא כתבה שיר. חנה מתאהבת ביציבות של מיכאל, ומאז למשך העשור הבא של נישואיהם היא מנסה, כמו גיאולוגית, לחפור את שכבות האישיות שלו ולמצוא שם משהו אחר, שכנראה אינו קיים.

המשפחות לא מאוד נלהבות מהשידוך, וגם בעלת הבית הדתית ("אדוקה") של חנה מרגישה צורך להזהיר אותה: "אילו היא היתה אימי, מוכרחה היא להגיד ואפילו אכעס עליה, לא היתה מרשה לי להתחתן עם אדם שפגשתיו במקרה ברחוב. והרי עלולה הייתי גם לפגוש במקרה באדם אחר, או לא לפגוש איש! לאן מוליכה הדרך הזאת? לאסונות. מתחתנים אצלכם כמו במשחק של פורים". חנה לא מטה אוזן לנבואה הזאת, והיא ומיכאל מתחתנים. מעתה חנה גונן מנהלת חיי שגרה של עקרת בית בירושלים של שנות החמישים, בשכונת מקור ברוך וליד חורשת שנלר, יחד עם בן יחיד שנולד להם למורת רוחה של משפחתו של מיכאל, כשנה לאחר נישואיהם. הם מרחיבים את הבית, חולמים על מכונת כביסה חשמלית ועל קו טלפון, מתחברים עם השכנים המעטים. מיכאל פוסע בשביל ישר ויציב אל עבודת הדוקטורט המבוססת והמשעממת שלו, בעוד חנה נעה בנדנדות של עצב תהומי ושמחה לא נשלטת. יש שם סוד, אצל חנה, סוד הכרוך בתאומים חליל ועזיז, בשמלת צמר כחולה ולא תואמת, ובגננת הגברת אזולאי. הסוד נמתח לאורך הספר, מיכאל יודע עליו, אבל הקורא נותר עם המסתורין. וחיי הנישואים שלהם יבשים, משמימים, משעממים וחסרי הנאה. מיכאל וחנה הם אנשים זקנים בשנות העשרים והשלושים לחייהם.

את חיי היומיום של משפחה ירושלמית המורכבת מהורה אקדמאי, אם חובבת ספרות ושירה וילד שמתעניין בתחומים זרים לבני גילו, אפשר לקרוא גם בספר האוטוביוגרפי של עוז "סיפור על אהבה וחושך". עם זאת, אלה שמנסים למצוא בדמותם של חנה ומיכאל גונן את דמותם של פניה ויהודה אריה קלוזנר, יכול להיות שמנסים להתאים דברים יתר על המידה. ברור שמשהו ישנו, והוא כרוך בזעקה של חנה לקראת סוף הסיפור: "היתה בינינו אי הבנה, מיכאל. הנורא איננו בכך שאתה בנו של אביך. הנורא הוא בכך שאביך מתחיל לדבר פתאום מתוך גרונך. וסבא-זלמן שלך. ואבי. ואמי. ואחרינו יהיה יאיר. כולנו. כאילו אדם אחרי אדם אחרי אדם כולנו טיוטות פסולות. מעתיקים לנקי ופוסלים ומקמטים ומשליכים לפח ושוב מעתיקים בשינוי זעיר. איזו איוולת, מיכאל, איזה שיממון. איזו בדיחה תפלה".

אני מבינה את אלה שהשתעממו מהספר. העלילה אמנם קיימת, אבל היא מחוצה לו, וזה קצת קשה לקרוא מאתיים עמודים משעממים של אישה שרוב הזמן עוצרת בעד רגשותיה. מה גם שכותב גבר שכותב בגוף ראשון של אישה משדר חוסר אמינות מובנה. אבל יש בו גם מן הנחת, לקרוא על זוג מהסוג שהיום לא היה שורד שנה של נישואים. התיאורים והמודעות העצמית נעימים לקריאה ובגלל שהספר דק, הוא מסתיים לפני שממש מתחיל להלאות. כמו כן, 44 אלף עותקים בשש השנים הראשונות לאחר ההדפסה, כנראה שלא כולם טועים.

כשהיייתי בתחילת שנות העשרים שלי, באחד הקייצים השקטים שבהם עבדתי כמדריך בספרייה שכונתית, נתקלתי לראשונה ברומן "מיכאל שלי". היה זה אחרי שעות שבהן היייתי עוזר לקוראים למצוא ספרים ולסדר מדפים - זמן שבו יכולתי לצלול בעצמי לעולמות אחרות. דווקא אז, כשיצאתי להפסקה קצרה בגן סמוך, הבנתי עד כמה העולמות הפנימיים של אחרים יכולים להיות סוערים גם כשבחוץ שקט.

עמוס עוז מביא בספרו תיאור אינטימי של ירושלים בשנות החמישים דרך עיניה של חנה גונן, אישה צעירה שמתאהבת ומסתבכת ברגשותיה. הקריאה במונולוג הפנימי שלה הזכירה לי את תחושת ההליכה ברחובות האבן של העיר – יופי ורוגע שמסתירים לבטים וסערות נפש. בעבודתי כמתנדב בספרייה פגשתי אנשים שחיפשו תשובות בספרים; חנה מחפשת את עצמה דרך הכתיבה שלה על מיכאל, ובכך מצליחה לעורר הזדהות אפילו אצל מי שמעולם לא חווה את החוויות שהיא מתארת.

הספר מעורר מחשבה על זוגיות, בדידות ומקומה של עיר בחיי הגיבורים. הוא אינו קל לקריאה רגשית, אך הוא מתגמל את מי שנכנס אליו בסבלנות. כקורא וכמישהו שחי בעברו בירושלים, הרגשתי שהוא מצליח לאחוז משהו מהנשמה של המקום ושל האנשים שחיים בו. "מיכאל שלי" הוא יצירה קלאסית שאני ממליץ עליה לכל אוהב ספרות עברית שמעוניין להתעמת עם שאלות של אהבה ושייכות.

כמעט גמלתי בליבי החלטה לוותר על ביקורת, אבל הבנתי שאם עמוס עוז הצליח לכתוב דמות אשה אמינה בגוף ראשון, אוכל לבקר את אחת הקלאסיקות הנחשבות של משובחי סופרינו.

ולא סתם אשה הוא מגלם, אלא את חנה גונן. איך אתאר את חנה… דמיינו את ירושלים של שנות השישים, אילו היתה אשה. מלאה סכסוכים וסתירות פנימיים, אפלה, מופנמת, קרה, מרובת פנים, אשה שנכלאה לעולם השגרה המאוסה וחוסר המימוש העצמי. ואכן כך מתאר עוז את הירושלים ההיא, שלא קיימת עוד.
מתוך הנעורים המכילים הזיות רומנטיות על כוחה של אהבה, פרצה אותה אשת-שיש קשה וקרה. משוררת שאינה כותבת עוד. נושאת אל בעלה מבט מרוחק, שכולו ניכור וזרות. האמה בובארי הישראלית, בלי הניאוף.
חנה מפנה עורף לרוך ולעדנה, מזלזלת באינטימיות הזוגית ובמשפחתיות הבורגנית בלי להעלות בדעתה אלטרנטיבה. לעתים פוגעת בדיוק בלב המטרה בלי לחשוב על התוצאות. דעיכת החיוניות ואבדן היכולת לאהוב הם כל יישותה, ולעתים נדמה שהיא אינה יודעת זאת.

ומיכאל שלה? אהבתי אותו, את איפוקו ואהבתו לחנה. אם כי ניתן לדעת למה לצפות כשמתחתנים עם פרופסור לגיאולוגיה שחכמת ספרים מפצה על אישיותו נטולת האינטליגנציה הרגשית. רצונה של חנה להוציא ממנו רגש או הלצה אבד, כנראה היכן שחיבתה כלפיו נמצאת. בעולם שאיננו עוד. בלקוניות שובת הלב שלו, העניק מיכאל תשובות שלעתים ניתנו בחיוך בלבד. זה הקסים אותה עד לשלב ש“לא רציתי בחיוכו, ולכן גם לא שאלתי.”

מבחינתי, סיפור כבד ומדכא. סיפור דעיכה. מציאותם של חנה ומיכאל רחוקה משלי. הסיבה שבורגנות אינה חלק מחיי, היא כי אינני מסוגלת לסבול אותה. כתוצאה מקריאת הספר, התפתח לי אותו גוש מועקה בגרון, זה שאני חשה בו בכל פעם שאני גרה באותו המקום מעל רבעון ומתחילה לפתח תסמיני שגרה. ולכן, הספר לא היה מהנה עבורי, אם כי כתיבתו העשירה של עוז היא ללא עוררין.

לפי אתר סימניה אין בשנים האחרונות שקראו את הספר, וזה ברור לי. הספר כתוב בעברית מיושנת הרבה מילים כבר אינן בשימוש וביטויים שהיו שגורים על כל לשון אינם מוכרים היום. גם התאורים של ירושלים הם מאד סיפרותיים כמו נשלפו מעולם אחר. הזוג חנה ומיכאל שני אנשים בודדים חיים בירושלים ומצאו זה את זו על מדרגות האוניברסיטה. חנה כנראה חלמה על גבר שרירי וגדול ממדים חזק ופיזי והתחתנה עם אלקטואל דק גיזרה ועדין. היא עצמה אישה חולנית שחיה בעולמות הדמיון הרחוק, בו היא נסיכה רבת כח.הזוגיות בינהם שבירה כאשר האינטרקציה מאד דלה.
הרומן מאד עשיר ומהוה אבן דרך בספרות העברית הישראלית שרק התחילה להבנות בשנים בו נכתב.
אין בו התפתחות מיוחדת או ארועים מסעירים אלה סיפור המשקף את האוכלוסיה הירושלמית המגוונת לאחר מלחמת השחרור.

"הגברת חנה גרינבאום גונן, ראשי תיבות ח"ג, מי ייתן ויהיו כל ימי חיי הגברת כיום חג"
את הספר הזה קראתי במסגרת הלימודים, רציתי להבין מדוע זה הספר שהפך את עמוס עוז, לעמוס עוז.
האם הבנתי? אתמול כשסיימתי אותו- לא לגמרי. אבל היום אני מתהלכת וציטוטים מהספר עולים בראשי, ואני מפליגה בדמיונותי אל הספר הזה כמו שחנה הפליגה בדמיונותיה לילדותה ועברה.
הצלחתי להזדהות עם חנה פעמים רבות, ולא אהבתי את זה שאני מזדהה איתה. במבט שטחי חשבתי שעמוס עוז כתב דמות אישה בצורה לא מספיק מדוייקת, אבל לפעמים הוא כאילו הצליח לחדור למחשבותיי.
דעתי מאוד חלוקה, כי אהבתי את הספר הזה ושנאתי אותו בו זמנית. אהבתי את מיכאל ושנאתי את מיכאל, אהבתי את התאומים חליל ועזיז ושנאתי את התאומים חליל ועזיז. שנאתי את חנה, אבל לא תמיד. בתחילת הרומן אהבתי אותה מאוד וכפי שנכתב בביקורת של צילה כאן למטה "עם ההקדמות בעלילה חלה התכווצות באהבתי אל חנה, ועליה באהבתי אל מיכאל ויאיר זלמן בנם. הזוגיות ביניהם גרמה לי להתפקח מאהבתי אל חנה ולהתאהב במיכאל"

הספר נכתב עוד לפניי שההורים שלי נולדו, ולכן היה לי קשה להתחבר לרוח התקופה, ולירושליים של פעם (שאני לא מחבבת גם היום). אם הספר היה נכתב בימינו, אני סבורה שחנה הייתה מקבלת טיפול תרופתי. היא לכודה בכלא דמיונה שלא נותן לה מרגוע ולכן היא לא מצילחה להיות נוכחת בחייה.
היא נמצאת פיזית עם מיכאל, אבל בנפשה היא הרחק הרחק משם.
חונה כותבת מפני שאנשים שאהבה כבר מתו, ואני כותבת את הביקורת הזו כדי לנסות להבין בעצמי את דעתי על הספר הזה ולא מצליחה.
ספר בלי התחלה אמצע או סוף, פשוט מקטע חיים. בלי נקודת מפנה, בלי סיבוך ובלי התרה, פשוט חיים של אישה אחת.
אישה אחת, גבר אחד, ילד אחד, כמה שכנים, כמה בני משפחה, כמה חברים ותאומים, ודמיונות. הרבה מאוד דמיונות.
את הדמיונות פחות אהבתי, והרגיש לי שהספר עמוס בהם יתר על המידה, הם היו מעייפים. אם היה פחות מהם בכמות, או באורך, היה מוצא חן בעיני יותר.

למרות הפלובריות שנחשדה כחיקוי, זהו ספר עדין, כל-כך מזכיר את ירושלים של פעם, דיוק ועוד מסופר שהיה אז בראשית דרכו. כבוד

איך אומרים חתול בירושלמית?

את מיכאל שלי, ספרו הראשון והמיתולוגי של עמוס עוז, קראתי בנעורי ואהבתי, למרות קדרותו וחלומותיו הלא מפוענחים המטרדים באי הנוחות שהם יוצרים.

אהבתי מאוד את האופן בו מיכאל, מתואר דרך עיניה של אישה צעירה, כאדם שיש בו רצון להצטיינות אקדמית, אך הוא מודע לבינוניות שלו, המתנהל בצורה מסורבלת, מאופקת וביישנית מול אהובתו, הצעירה, המופנמת בפני עצמה והסוערת בפנימיותה, וכמובן שאהבתי את חתולי הרחוב של ירושלים המגיחים לאורך כל הרומן ומהווים מטפורה לאופים ומהווי גיבורי הרומן.

עברו להם השנים, ונזכרתי בספר, כשהחותנת שלי ילידת ירושלים, בקשה לקרוא בו. נברתי מאחורי ערמות ספרים, ומצאתי אותו, נשכח באחת הפינות, מהמהדורות הראשונות משנת 68, על כריכתו מתנוססת דמות חתול שחור בסגנון מינימליסטי המביע את עוצמת אישיותו, הבלתי מפוענחת.

כעת אני חוזר אליו בסקרנות, ובצפייה למצוא בו רבדי עניין נוספים, יכולת שניסיון חיים ובחירות חיי מעניקים לי.

עוז בספריו, על אהבה וחושך, והבשורה על פי יהודה, שניים מאחרוני ספריו, גבש את מעמדו, כאחד מסופריה החשובים של ירושלים, בעיקר של שנות החמישים, זמן מה אחרי מלחמת העצמאות, כשירושלים הייתה מחולקת, עלובה וקודרת. דווקא בעגמומיות, המביאה לביטוי את יסודותיו הביוגרפיים של עוז, יש יופי ואופי מיוחדים, ותיאורים נפלאים לתקופה שנווטים להשכיח, כימי הביניים של ירושלים, בין תש"ח בה היא חולקה, לבין - 67, השנה בה חזרנו לכיכר השוק הריקה.

במסגרת לימודי ירושלים, הצעתי לנושא עבודת חקר על השכונה הגרמנית בירושלים, להשוות בין תיאורי השכונה בספרות, לבין המציאות. נגשתי למרצה ושוחחתי אתו, על ספרו של חיים באר, חזרה מעמק הרפאים, ועל מיכאל שלי המתאר את שנלר - הכינוי למושבה הגרמנית. שוחחנו גם על טרה סנטה ומדרגותיה, המיקום הזמני של אוניברסיטת ירושלים בשנות החמישים, שם פסעה חנה, נערה צעירה, ולפתע היא מעדה, ומי בא לעזרתה, מיכאל. דרך הסצנה, מוחשית, חכמה ורגישה, מתחיל רומן מהוסס בין השניים. המרצה שלי ואני חייכנו יחד שהחלפנו רשמים על תמונת המדרגות הבלתי נשכחת, וכך אושרה עבודתי, תודה לך עוז על העזרה.

תיאורי ירושלים של עוז במיכאל שלי הם יפיפיים, נוגים ונוגעים, ומהווים את אחד ממרכיבי הקסם של הרומן, המענקים לו, אווירה קסומה ומהפנטת. אני מבקש לשתף אתכם, בשלוש מהתמונות היפות:

"ביום חורף בתשע בבוקר מעדתי במדרגות, צעיר אחז במרפקי. ידו הייתה חמה ומתאפקת." (5), כמה בנליות ורומנטיות במשפט אחד המספר על המדרגות, וכמובן ברקע החורף הירושלמי.

"עברנו על פני המחנה הצבאי שנלר. לפני שנים רבות היה כאן בית יתומים סורי. שם שהזכיר לי מועקה ישנה מאוד שלא יכולתי להיזכר בסיבתה." (23). אי אפשר שלא לחשוב על יתמותו של עוז מאמו, ועל דכדוך וקדרות אישיותו שיתוארו וישתקפו דרך הנוף הירושלמי.

התחלתי בחתולה, ואני מבקש לסיים בה " אחר כך הגיחו החתולים זקורי זנבות מתוך החצרות. הם היו רכים מתעגלים חמקנים." (57) יופי וסימבוליות שלא זקוקים לפירוש.

מיכאל שלי כתוב בעברית נפלאה המשחזרת תקופה ברגישות ובצניעות, הגורמת לעצבות גדולה.

מיכאל שלי, נחתם במאי -67, עוד חודש תפרוץ מלחמת ששת הימים, פניה של ירושלים ישתנו לחלוטין, הנוף החדש יחולל מהפך באופייה של מדינת ישראל ותושביה. עוז גרם לי להביט במראה רחוקה ולהרהר במלנכוליות גדולה, במה שהיינו פעם ובמה שלא נהייה עוד לעולם.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חתולה (בדגש מלעילי) - שם כללי לחתול בלי ציון המין. החתולה יכולה להיות ממין זכר ("חתולה בן") או ממין נקבה ("חתולה בת"). ראוי להזכיר את "כיכר החתולות" שבמרכז העיר.
(השפה העברית – המילון הירושלמי)

בין מחנה צבאי לקניון מפריד כביש. את הכביש חוצה אי-תנועה. בשעת בוקר מוקדמת עומד בקצהו, מבלי להפריע, נגן-רחוב. בגדיו בלויים. הוא פותח קופסה מוארכת ומוציא ממנה סקסופון; מקופסה אחרת הוא מוציא רמקול ישן. כעבור מספר רגעים הרמקול משמיע מנגינות מוכרות. הנגן מצטרף בנשיפה עדינה. קופסת הכלי נותרת פתוחה על המדרכה.
מדי בוקר דורכת כף רגלי באי-התנועה הזה. אין חוקיות להופעתו של הנגן. ברוב ימות השבוע הוא אינו שם. גם כאשר הוא נמצא, רבים מהעוברים והשבים מתעלמים ממנו. ייתכן שהם פשוט חוששים להביט. אני איני מתעלם. לעתים אני נהנה בשקט מהנגינה היפה. לעתים אני גם מניח ללא אומר מטבע, או אז נפסקת לרגע הנשיפה ואני נענה בתודה. אך תמיד ישנה אי-נעימות.
"מיכאל שלי" מספק חוויה דומה. במרכזו ניצבת דמות המשלבת שמחה ועצב. חייה כה חשופים עד שתחושת אשמה של מציצנות חולפת בך. אי-נעימות. ברור לך שאתה עד למראה לא-בריא. אינך רוצה להביט. אך משהו במאבק ההישרדות מוכר. גם אתה שותף לו. ואף על פי כן, ההתבוננות הקרובה מעוררת אי-נוחות. אולי אף פחד, שמא ידבקו קשיי החיים גם בך. אך הם כבר שם, בלבוש מעט אחר. וזהו כוחו של הספר: לשקף בראי מעווֵת של פארק שעשועים את המוּכר, אך בה בעת לשמר את ההזדהות עם הנשקף אליך. ממש כמו נגן-הרחוב.

אחת מהתמות המרכזיות בכתיבתה של ווירג'ינה וולף היא הכתיבה הביסקסואלית, דו-מינית – היכולת של גבר לכתוב מנקודת ראות נשית וההפך. על פי וולף ("חדר משלך") כתיבה איכותית באמת, כתיבה ששורדת את מרחק הדורות ושבבסיסה אומנות, היא הכתיבה שמוצאה ממוח אנדרוגיני, משולב-מינים, נשי וגברי באותה המידה, שאינו נכנע לסטריאוטיפ מגדרי. לכן ספרים שנכתבים על ידי סופר ומנקודת מבט של דמות נשית הם ספרים שפותחים צוהר מרתק גם לאופן בו אנחנו מבינים את השוני בין המינים, והיכולת שלנו להזדהות עם מישהו אחר.

הגעתי לספר "מיכאל שלי" בציפייה מעורבת בתחושת כורח. הוא נחשב לאחת מהקלאסיקות הישראליות החשובות שנכתבו, ואף זכה להיכנס לרשימת הספרים החשובים של המאה ה20 (רשימה בינלאומית). הציפייה שלי הייתה מתוך רצון לקרוא לראשונה את עמוס עוז (לאחר פתיחה לא מוצלחת עם "סיפור על אהבה וחושך"), ובמקביל הרגשה של שיעורי בית כי הוא נחשב "ספר חובה". אבל כשניגשתי לקריאה עצמה, הרגשתי בעיקר חוסר נוחות.

חנה היא דמות שלא קל לאהוב, לא רק בגלל דכאונה, גחמותיה או האכזריות הכבושה שלה (שלעיתים גם מתפרצת), אלא אצלי לפחות מתוך ההרגשה שהיא דמות לא שלמה. היא איננה יצור אנושי עם פגמים, כמו דמויות פגומות שבמרכז נובלות גדולות, אלא דמות פגומה מעצם כתיבתה, מעצם דחיסתה למרחב "הנשי" ו"האימהי". התנהגותה משוללת הרציונאל לא נובעת מדחפים פנימיים עזים, אלא מתוך חוסר התאמתה, כדמות, לתפאורה ולעלילה שכותב עמוס עוז. במקום להיות אישה, רעיה ואם, שהווייתה נפגמה בגלל כמיהה צורבת להיות משוחררת, נטולת עכבות ומגדר (עוד בילדותה רצתה להיות בן, אך תמיד היא רוצה להיות נחשקת על ידי גברים, דבר שמתבטא בהזיות ובחלומותיה), היא הפכה להיות אך ורק הפגם עצמו. דמות שהעבר שלה מצומצם לשתיים-שלוש חוויות ילדות, שהן גם המטאפורות לכל חייה הבוגרים, ושאופן דיבורה החוזר על עצמו (אם בהכפלת מילים, "דומים ודומים הימים", אם בחזרתה על משפטי מפתח) אינו אובססיה אנושית כי אם טכניקת כתיבה בלבד. הניסיון להדגיש איבד את מושא ההדגשה שלו.

ובכל זאת, אם מתמקדים במסר שחנה כדמות מעבירה לקורא, מדובר במסר עמוק על אף כתיבתה הלא מספקת. מדובר על נושאים מרתקים להתמודדות איתם כקורא וככותב – ההשפעה של העולם הפנימי על המציאות, לפעמים עד כדי כליון המציאות עצמה. בסוף הספר (מהדורת "עם הספר – פרוזה ישראלית" של ידיעות אחרונות) מובאים דברי עמוס עוז על תהליך הכתיבה, במיוחד על חנה. הוא מספר על מכתבים שקיבל מקוראות, חלקן משבחות אותו על דיוקו בכתיבה "נשית", וחלקן מזועזעות מעצם הניסיון שלו לכתוב כך, משמע הוא פספס ובגדול. בעיני מה שניכר בכתיבה הוא ההתאמצות שלו לכתוב כאישה, וזה בדיוק הדבר שגרם לי לחוסר נוחות. במקרים מסויימים הוא נותן הבחנות כה חדות עד שבאמת הופתעתי שקלע ככה, איזה זיק של הבנה אמיתית של "מהי נשיות", אבל לרוב הוא כופה קול נשי על החוויות שהוא מתאר, מה שגורם לי להאמין שהוא כתב מתוך נקודת מבט של "כך אישה הייתה רואה את זה", במקום לחוות את הסיטואציה באופן אמין, נשי או גברי, אין זה משנה. מתוך ההתחפשות שלו לאישה הוא איבד את האותנטיות של הרגש ואת כוחו של הרגע.

בכל הנוגע לכתיבתו את מיכאל, יאיר ושאר דמויות שהכרחיות לסיפור, שם מתבטא מלוא כשרונו של עוז. לקראת סוף הספר הכישרון הזה מחלחל גם לכתיבתה של חנה, שהופכת מרוכזת יותר, מודעת יותר. בשאר הספר חנה כמעט דהויה מול שאר הדמויות, רגש אמורפי, מצויירת בקווים כלליים מידי. שילוב משונה של בטחון עז במחשבה שאתה יודע כיצד לכתוב כמו אישה, ומנגד זהירות בלתי טבעית שנמנעת מהתעמתות עם הנושא של הספר כולו, שהוא לאו דווקא נשיות אלא המקומות הכי נמוכים וחשוכים שלנו. כי כשחנה נכתבת מהצד, בטון כתיבה קצת שונה, בהיר וברור יותר, מה שאני חושדת שהוא קולו הטבעי של עמוס עוז כסופר, היא מתגלה כאישה חריפה, מסקרנת, אכולת כאב ותשוקה, אישה שהיא בת-בן, עם אהבה עצומה ופחד.

ספר שהיה מעט מייגע, עמוס תיאורים שעוטפים את הקונפליקט מבלי לגעת בו, לא בצורה מספקת בכל אופן. אבל כספרו הראשון של עמוס עוז, של כל סופר, הוא הישג מרשים.