אל האי קאפרי מגיעים במעבורת שיוצאת מהעיירה האיטלקית סורנטו במחוז קמפניה. המקומיים ממליצים בחום להשכים קום, כלומר להשכים במונחים של תיירים, אל המעבורת "הטובה" שהיא הדרך הנוחה להגעה לאי. וכך קמנו בבוקר, יצאנו מהדירה הקטנה שבה התארחנו, הלכנו ברחובות ובין מעברים מרוצפים. בכיכר, לא רחוק מעץ שהולבש במיני קרושה צבעוניים, קנינו כרטיסים ועלינו למעבורת. "אנחנו" אלה אני, איילת אחותי הקרובה אלי בגיל, שירה, שהיא גם אחותנו אך צעירה ממני מאוד וקרובה בגיל אל הבת שלי, יעל, שגם היא היתה איתנו. מסתבר שכשם שהחלטה על שעת קימה שונה בין תיירים ומקומיים, כך גם הבחירה במה נקראת מעבורת טובה, ואנחנו החלטנו פה אחת שאוטובוס גדול וכבד שרק נוסע בים, הוא לא מעבורת טובה. בקאפרי עצמה ירדנו במרינה תוססת מרוב צבעים, ועלינו למיניבוס בוהק בוורוד פוקסיה וצפוף מאוד. המיניבוס נסע והטלטל בכביש מפותל עד שנעצר בלי הסבר לצד עץ לימון גדול. אה, בסך הכל חילופי נהגים, הנהג החדש תפס את מקומו והמיניבוס המשיך לנסוע עד שהגיע לתחנת היעד באנאקאפרי. שם קנינו מיץ תפוזים ("תפוזי יפו!" התגאה המוכר) בקיוסק והלכנו לחפש את הרכבל שאמרו שאסור לפספס. אני ראיתי את הרכבל, ואף כי זה היה כמה וכמה שנים לפני שרכבל איטלקי אחר גבה את חייה של משפחה, החלטתי שהדבר הזה לא מתוחזק טוב. וכך יעל ושירה עלו בשמחה על הרכבל ואילו איילת ואני המשכנו לשוטט ברחובות אנאקאפרי. עברנו על פני מוזיאון שנאמר שהוא וילה סן מיקלה ונכנסו אליו הרבה תיירים, אבל לא ראינו שום טעם להיכנס למקום שלא אומר לנו כלום, ועוד לשלם כרטיס כניסה, ולכן רק המשכנו לשוטט, עד שיעל ושירה, משולהבות מהרכבל ומהנוף, חזרו אלינו בשלום. על המעקה מעל הצוק הצופה למפרץ נתלו המון מנעולים קטנים ודקורטיביים, על חלקם שתי אותיות. מנעולי אהבה של זוגות שטרחו לבוא עד לכאן לתלות אותם ולזרוק את המפתח הנועל עד למפרץ, רחוק למטה. והשביל המשיך, חולף על פני המעקה ועוד קצת ונעלם מתחת לקמרון ואולי ממשיך הלאה. גוגל מפות טען בתוקף שיש שם שביל להולכי רגל עד למטה, ואנחנו התפתינו לנסות. כלומר שירה הציעה ואנחנו בעקבותיה. מדרגות. ועוד מדרגות. ועוד, ועוד ועוד. מדרגות אבן, לא אחידות, במקבצים שונים, מתפתלות עם השביל, ויורדות. מאות מדרגות, אולי אלף, ובסוף, הרגליים כבר רועדות ממאמץ הירידה, מגיעות למפרץ ממנו יצאנו באותו בוקר. לאחר עוד כמה שעות של שיטוט בחנויות התיירים ובחופים של קאפרי, חזרנו לסורנטו בסירה. כזאת שיושבים בה על הסיפון ומרגישים את המים ואת הרוח על הפנים.

ולמה נזכרתי בכל זה? כי מגילת סן מיקלה, היא הספר שנכתב בוילה סן מיקלה, זאת שלא נכנסנו אליה, בעיירה אנאקאפרי על ידי הרופא השבדי אכסל מונתה. והוא כותב, ועוד איך כותב. על קאפרי, על רומא, על נפולי, על פריז. אנקדוטה, ועוד אנקדוטה, ועוד אנקדוטה, ועוד אחת. דחוסות בזו אחר זו בעמודים צפופים שאינם מחולקים לפסקאות, שאינם מתחייבים לרצף עלילתי מובנה, למרות שלפעמים הוא קיים, או לרצף כרונולוגי. שאינם מעוררים אמון רב בדמות הדובר או המספר שהיא כן או לא מחבר הספר. הסיפורים שןזרים הרבה נופים, הרבה דמויות, מלחמות, מגיפות, חברה גבוהה ותפנוקיה החולניים, ודלת העם והעוני המרוד. מונתה, או הכפיל שלו, מונחה על ידי ליבו, אוהב אנשים ומרחם, חובב בעלי חיים, לא מרבה לעסוק בכסף, אבל קורה שהוא מתגלגל לכיסו, ובעל חוש הומור ציני ויבש. יש לספר המון חסרונות: הוא נכתב בשנת 1929, תופס ארבע מאות עמודים באותיות קטנות, תורגם מאנגלית, ובתרגום כבד מיושן. ובכל זאת יש לו חן מיוחד, שקצת קשה להסביר. הסוגה לא ברורה, זו לא ביוגרפיה כי כאמור אין בה כרונולוגיה, והעובדות משמשות רק מצע לרגשות. הייתי אומרת ממואר לו הייתי מאמינה ליותר מחמישים אחוזים מהכתוב. אבל אולי ממואר בדיוני. ואולי הגיע הזמן לתרגום מחודש וטוב, שיקל קצת את הקריאה, לפחות בעברית. אחרי תשעים שנים גם נושא זכויות היוצרים פתיר.

לא קל לקריאה, יותר למיטיבי לכת. כאלה שהיו עושים את שבע מאות שבעים ושבע המדרגות לאנאקפרי גם בעליה, לא רק בירידה.

לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה, כשהייתי סטודנטית, היו לנו, לי ולבן הזוג שלי, כמה חברים שלמדו רפואה. "בית האלוהים" היה הספר הכי מדובר בקליקה הסגורה שלהם. איכשהו לכל סיפור שהם סיפרו על המשמרות או המקרים שנתקלו בהם השתרבבו החוקים הכתובים והלא כתובים של בית האלוהים. עד היום בכל פעם שרופא מעביר מישהו שאני מכירה לרופא אחר או מחלקה אחרת אני מיד חושדת בצורך של אותו הרופא לשמור על סטטיסטיקת המיתות שלו.

מגילת סן מיקלה הוא לכאורה האנטיתזה של בית האלוהים. גישה רומנטית וחומלת של המקצוע הזה להבדיל מציניות נטולת סנטימנטים שבית האלוהים כה מיטיב לתאר. רק שאחרי התיאור שיש כאן, של קורות הרופא השבדי העובר בין ערי אירופה השונות בשנות השלושים של המאה הקודמת ומטפל בעשירי היבשת, רובם אינם חולים באמת, ובעניים הזקוקים לטיפול אך ידם אינה משגת, נשארת השאלה האם הם באמת כל כך שונים. אם על פי בית האלוהים הטיפול המיטבי מתמצה בעשיית המינימום האפשרי, הרי שאם מקלפים את האטיטיוד, נדמה ששני הספרים האלה מתארים בסופו של דבר את אותה מסקנה: לרופא, מוכשר ככל שיהיה, ברבים מהמקרים אין ממש יכולת לעשות כלום, והטיפול, אם הוא טוב, בסך הכל ישכנע את החולה שהכל בשליטה ושהוא יכול להמשיך בחיים הרגילים שלו בלי להיות מוטרד מהמחלה.

רק שאם המסקנה הזאת נכונה, הרי כל ההבדל בין רופא טוב לאחד שאינו כזה בכלל לא קשור לכל מה שלומדים בשבע השנים ההן.

כשהייתי צריכה לבחור רופא ילדים, היה אחד שכל מי שהכיר אותו אמר לי שהוא אולי רופא טוב, כלומר, מאבחן מהר, בודק לעומק כשנדמה שצריך ומעניק טיפול שבדרך כלל עוזר, אבל הוא לא נחמד. גם לרופאת הנשים שלי יצא שם של מישהי שהיא לא נחמדה. יסודית, מעשית, אבל לא נחמדה. שני אלה, יחד עם רופאת המשפחה שלי, הם לא מהאסכולה של אכסל מונטה. לא נראה לי שמישהו מהם חושב שיש לו אחריות על המצב הנפשי שלי ושהם צריכים לדאוג לזה שאני אצא מהקליניקה שלהם עם הרגשה טובה. אני בדרך כלל מספרת לעצמי שזה מפני שאני תכליתית ויודעת לבחור בהתאם לקריטריונים הרלוונטיים, אבל ככל שאני חושבת על זה אני תוהה אם זה לא פשוט מעיד על כך שאני פחות סומכת על אנשים נחמדים.

היה ערב חמים, לפני ארבעה עשורים, איפהשהו בסוף הסבנטיז.
ישבתי עם א' ז"ל, אותו אהבתי והערצתי כמו שרק ילד יכול.
כל מה שהוא היה אומר, היה מקבל אצלי מקום של כבוד, בטח ובטח בנושאי כדורגל וספרים.
גם כך הייתי ילד שקורא במקביל כמה ספרים, אבל הספרים עליהם א' היה ממליץ, היו מגיעים מיד אל הארון ליד מיטתי.
אבל זה אחד שלא.
"מגילת סן מיקלה", אמר א' באותו הערב. "אחד הספרים הכי טובים שקראתי. זה ספר מופלא, אבל אתה עדיין צעיר מדי".
וכמובן שהבטחתי לעצמי שיום אחד, יום אחר.
ומאז, כל כמה שנים, הייתי נזכר בספר הזה ויודע שיום אחד.
אבל זה לא קרה, את הספר עצמו כבר השגתי לפני שנים רבות, בתרגומו הנפלא של י"ל ברוך, אבל החיים שלעיתים הם המתנה ליום אחד, המשיכו להשאיר אותו על המדף שלי.
לפני כמה שנים א' הלך. לא שכחתי כלום ממנו ועליו וכמובן שלא שכחתי שמגילת סן מיקלה זה ספר מופלא.
ועדיין לא.
ולפני כחודש, הגיע הזמן. ואולי זה לא במקרה בגיל 50, אולי כמו שבספר עצמו מחכה מונתה בסבלנות בשנים שחלפו, עד שיגיע הזמן בו יתגלה לפניו מקומו המדוייק של הספינקס.
וכמו כל הבטחה של א', גם זו מדוייקת עד הפרט האחרון.
זה ספר נפלא ומופלא, מהסוג שכבר לא עושים.
לכאורה, רק סיפור של מהלך חיים, רק סיפור של יומיום, רק סיפור על הדברים הרגילים.
אבל רק לכאורה. זה סיפור שכתוב נפלא ומיועד לכל מי שאוהב לקרוא, שלא צריך גימיקים בספר שהוא קורא, אלא רק סיפור.

****


לקרוא את "מגילת סן-מיקלה" זה כמו להקשיב לסבא בן תשעים שמתחיל לספר לך משהו על מה קרה פעם כשהוא היה בן עשרים בבודפשט, ואתה מתכונן לאיזו חפירה מהגיהנום אבל אחרי כמה דקות מסתבר לך שאתה יושב מרותק לסיפור עוצמתי, מהפנט ואם להתייחס לגיל המספר, אולי גם חד פעמי.
לקח לי המון זמן לקרוא את הספר הזה. שמונה חודשים אני קורא בו, מדי פעם מאבד סבלנות אך בכל פעם כזו מצליח לעזוב את הכאוס ההקטי, המהיר והשטוח שאני חי בו ולשקוע לכמה שעות לתוך תקופה שאני מתגעגע אליה על אף שלא נולדתי כשהתרחשה, ואפילו לא אבא שלי.
למרות שמדובר במין ספר אוטוביוגרפי של מונתה, רופא שוודי שחילק את מרבית ימיו בין צרפת לאיטליה, התקשיתי להאמין לכל המארג הסיפורי המופלא והעשיר הזה, העשוי סיפורים סיפורים, שסובבים בעיקר סביב חייו המקצועיים של מונתה כרופא. הסיפורים נעים על המנעד הרחב שבין הפנטסטי לבנאלי, והם מלאים עד להתפקע באהבת האדם והחי ומתוארים בצורה מרתקת בעברית מיושנת אך מרהיבה (וזאת "למרות" שמדובר בתרגום המחודש!).
אי אפשר שלא להתגעגע לימים שבהם ההרפתקאות, כך נדמה, היו הרפתקאות, עגבניות היו עגבניות, הטבע היה טבעי, אנשים היו מגדלים בבתיהם קופי-שימפנזה או נמיות, מסע בין ארצות היה אורך ימים או שבועות, סין (למשל) היתה ממלכה רחוקה, דמיונית ובלתי מושגת, בין עוד ארצות או איים שעוד לא גילו בכלל, ושהיה את המושג הזה "מקום שכף רגל אדם או לא דרכה בו". במובן הזה הספר הזכיר לי את ספרו המופתי של הפילוסוף גורדייף "פגישות עם אנשים מיוחדים" (מומלץ מאוד!) המתאר את מסעותיו בארצות רחוקות.
בעיקר יש לי תחושה שהיה אז פנאי לחשוב, להתבונן בחיים, לכתוב (ביד!), לנשום אוויר צח ולהביט בכוכבים. כל הדברים האלה שהיום אין. למה אין? כי את מה נתאר? ממה נתפעל? מטיול ג'יפים בתאילנד? מחיים שרובם עשויים מחיי משפחה שלווים (או לא), מנסיעות באוטובוס לעבודה ומחופשה שנתית בהכול כלול ליוון? הכול נגיש, בהישג יד, הכול התגלה, תוייר, ומוצה עד לזרא. הכול, מהפירמידות בגיזה דרך ערבות גאורגיה עד לבורמה, לטיבט ולחומה הגדולה של סין, הכול פתוח עם דוכנים של טי-שירטס. ההרפתקאות של היום קורות ב"מירוץ למיליון" שבו כולנו חיים, בצורה כזו או אחרת. כל התהליכים מתקצרים ולאט לאט נעלמים, אבל איתם גם נעלם הטעם. אם פעם בשביל להשיג תקליט נדיר היינו צריכים להזמין אותו חודשים מראש מ"פיקדילי" ואז נוסעים שעות כדי לקחת אותו, מרשרש ומלא ניחוח, מהחנות, היום אי אפשר שלא למצוא משהו תוך שתי דקות באינטרנט, אבל כל הכיף הלך. ה"דרך" נעלמה. ברגע שתימצא הטכנולוגיה שתשגר אותנו לכל מקום שנרצה, ייעלם הריגוש שבנסיעה, והתשוקה להגיע למקומות כמו המלדיביים, ארץ האש או קזחסטן. יילקחו מאיתנו שדות התעופה, האוטובוסים המקרטעים, האנשים ואי הנוחות הכרוכה בנסיעה, וניוותר רק עם היעד. הקצה. ה"וי" שנוכל לסמן על עוד מקום שהיינו בו. אבל הדרך, הדבר שהוא כביכול כל כך שולי ומיותר, אבל בעיניי הוא העיקר בחיים, הדרך, היא הולכת ומתפוגגת, הולכת ונאכלת.
ולכן, "מגילת סן מיקלה" הוא ספר שכולו דרך. אין בו יעד. אין בו התחלה, אמצע או סוף, במובן הפשוט של המילה. הוא ספר דרכים, מלא חכמה ונסיון חיים וקסם. אפשר למצוא בו מגוון דעות וסיפורים על רפואה (בדיוק בעת הזו עם משבר הרופאים המתמחים, מעניין לקרוא את מה שכותב מונתה על איך ראוי שרופא יקבע את שכרו), היפנוזה, הומוסקסואליות, תיאולוגיה, יחס לבעלי חיים ועוד אין-ספור נושאים, כולם מתוארים בכישרון ובהומור, כמעט מבלי להיגרר לטרחנות. בין כל הספרים ה"חטיפיים" והחדשים שמקיפים אותנו, שווה אולי לשלוח יד ולקחת ספר שהוא פשוט ספר, הוא לא לוקח אותך לשום מקום, אלא רק לסיבוב.


****

ערב יום הכיפורים קרב, אז להלן וידוי:
בטרם יצאתי למסע הקריאה של מגילת סן-מיקלה קראתי את כל הביקורות שנכתבו כאן אודותיו. הקוראים היו חצויים בין מי שהוקסמו במסעותיו וניגונו של הספר, והיו מי שלא שרדו מעל לשלושה עמודים וחוו את הספר מעיק, מייגע ובעיקר מיותר.
סיימתי את קריאת הספר היום (הוריי!) ואני יכולה להבין את הקולות השונים. באופן אישי נהניתי מהספר, הוא היווה עבורי מדריך טיולים ייחודי לא רק לארצות רחוקות (כמו לפלנד למשל) אלא גם מדריך לזמן ייחודי שחלף לפני מאה שנה. הדמות המרכזית בספר (זו שאין לה שם בעצם, כשאכסל מונתה בוחר לעמעמם את הגבול בין הביוגרפי והבדיוני, אבל ניתן לתמצת זאת כ'סיפור שעשוי היה להתרחש בחייו של רופא בתקופה זו') היא רופא בסוף המאה התשע-עשרה-תחילת המאה העשרים. הרופא מטפל לרוב באוכלוסיה העשירה והמפונקת בפאריס ואח"כ ברומא, אך גם יוצא למסעות יוצאי דופן למשל בנאפולי המוגפת כולירה או במפגעי רעידת אדמה באיטליה, וכן מטפל גם בבי"ח ובשכונות העוני. הרפואה אז עומדת על צמת דרכים קריטי בין הרפואה העממית העתיקה, שהיתה מבוססת בעיקרה על צמחי מרפא ומידע עממי שעבר מדור לדור, לבין הרפואה המודרנית המוכרת לנו כיום. גיבור הספר עובד, למשל, במכון לואי פסטר בפאריס, הוא פסטר הידוע (למשל מפסטור החלב) ומתאר באופן ישיר את האדם עצמו, אופיו ואישיותו. מרתק. לצד זה, עובד הרופא אצל שרקו, דמות ידועה ונערצת, אך לצד הישגיה הרפואיים מקדמת מאד את העיסוק בהיפנוזה, שכיום וודאי אינו חלק מן הרפואה המודרנית. זו עידן הנסיובים הראשונים, הניסויים הרפואיים הראשונים על חיות, תחילת הפסיכואנליזה - שמשפיעה גם היא. הרופא בספר מתמחה בטיפול בבעיות עצבים, שהיא בעיקרה חולי הנושק בין עולם הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה והרפואה הפזיולוגית. אמנם דובר הספר כופר בפסיכואנליזה הנמצאת בחיתוליה אז, אך מגדיר את עצמו כמומחה בפסיכולוגיה של האדם וכמי שעושה בזה שימוש רפואי של ממש. בספר מובאים מקרים רבים של היסטריה, מחלה אז נשית (הקרויה ע"ש המילה היוונית לרחם) ומתארת נשים אובססיביות, תלותיות, הזויות ובעיקר בלתי נסבלות. מדהים לחשוב שאחרי מאה שנה המחלה הזו נכדה ממש. אין אף אשה או גבר שיאובחנו כך כיום. באופן אחר, המחלה אסכרה, או בלעז דיפתריה, מעוררת אימה ומפילה חללים אין ספור, ביניהם הרבה ילדים, בעוד היום נולדתי לעידן בו החיסון מאפשר לי לא להכיר אותה כלל.
אכסל מונתה הצליח לסחוף אותי ולהביא אותי להנות מעולם באמת לא מוכר שלרוב אינו מעורר בי עניין וסקרנות יתירה, הוא עולם הרפואה. יש חינניות נעימה בכתיבתו, בחוש ההומור שלו, בתיאוריו ובשזירת הסיפורים השונים. הוא בהחלט כן מצטייר כיהיר לעיתים, כמתנשא או יודע כל, אך גם את בועה זו הוא מנפץ בהמשך הסיפור. סופו של הספר העיק עליי, היה רדוף קדושים נוצריים ומוטיבים נוצריים על המוות והחיים. היה לי מיותר ומבאס. אבל כנראה ככה זה בסוף החיים ובעיקר אחרי מלחמת עולם טראומטית וערב מלחמה שניה.

ספר נעים

זהו זה, זה אחד מעשרת הספרים אותם הייתי לוקחת אתי לאי בודד עם קצת מוסיקה קלאסית ופרוגרסיב שממילא גם זה קלאטי.

ספר קסום שכתב רופא עצבים ושמתאר בין היתר את הרפואה של סוף המאה ה-19, כולל ריפוי בעלי חיים, להם היה מסור ואותם אהב.

בתוך כך הוא מתאר את מסעותיו מלפלנד דרך פריז ועד איטליה - האי קאפרי. על רקע נופים קסומים הוא מבקר את החברה על מעמדותיה וטיפוסיה וכמובן את בעלי החיים השונים שמלווים אותו ובעיקר כלבים.

אני יודעת אני כותבת כרגע ביובש בגלל עייפות, אבל תאמינו לי זה ספר נהדר ואני אחזור אליו מפעם לפעם כי כל פרק בו הוא סיפור בפני עצמו, כך שפשוט אפשר לפתוח אותו אי שם ולהינות.

טוב, עכשיו ערב יום העצמאות אז נלך לראות זיקוקים.

קיבלתי את הספר הזה ליום הולדת בגיל העשרה. זה כנראה היה הזמן הנכון והמדויק לקרוא על חיים של אחרים. מדובר בעידן שקדם לגוגל ולאינטרנט, ואת אירופה הכרתי מן האטלס ומן האנציקלופדיות וכמובן מסרטי הקולנוע. אבל הדרך שעשיתי עם הספר משוודיה לפריז, עד קאפרי דרך נאפולי,היתה עבורי מסע חיים. כך למדתי מהו קוליטיס, אותה מחלה מסתורית שפקדה תכופות את הגבירות בסלונים המהודרים בפריז, ולעומת זאת מהי מגיפה במובן הכי עמוק של המלה. כיצד נראה מוות שאין דרך למנוע אותו. ובעיקר מהי חמלה. ואחר כך תיאור בניית הבית באי - עליתי וירדתי עם הקורות והדלתות ... לימים הגעתי לאי קאפרי ושמתי פעמי לסן מיקלה, וכמובן להצטלם ליד הספינקס שבור האף. כשראיתי באולם התצוגה שבו מונחים כל הספרים בשלל השפות שאליהן תורגם הרומן מגילת סן מיקלה - אחזתי לרגע את הספר בעברית, והרגשתי שהנה ברגע זה ממש מסתיים המסע שלי, שהתחלתי בימים רחוקים. שווה. אפילו חשוב.

קראתי את חלקו בעיניין מצאתי פרקים שעינינו אותי, פרקים פחות מעניינים והיו פרקים שדילגתי. אין בכוונתי לחזור ולקרוא בו. לשמחתי לא רכשתי וישוב אחרי החג למדפי הספרייה העירונית. לטעמי ישנם טובים ממנו ומענינים הרבה יותר.זוהי בעיקר כאוטוביוגרפיה של רופא המתאר תקופה ארוכה יחסית. משלב חוויות ודעות בנושאים שונים הקשורים לבני אדם, לטבע, לבעלי חיים.
עם חלק מהדברים היה לי קל להסכים בנושאים אחרים חלקתי עליו.
נהנתי מהדו-שיח שהיה לי כביכול איתו במהלך הקריאה.
וזה אולי חלק מהיופי שבכתיבתו וייתכן שבכך קנה לו קהל אוהדים רחב במשך שנים רבות.

לצערי אינני מעניקה ל"מגילת סן מיקלה" דירוג. אני מקווה להגיע אליו שוב מתישהו בחיים ולדרג אותו בצורה אחרת.
בשלב זה לא הייתי נותנת לספר מעבר לשלושה כוכבים, ואני יודעת כי אני בדעת מיעוט.

משהו בחוסר עלילה שלו הטריד אותי....ואינני יודעת לשים את האצבע על מה בדיוק. האם הייתה זו הכתיבה הישנונית? הסיפורים הבלתי נפסקים על בעלי החיים? תחום הרפואה שלא דיבר אלי?
בכל אופן משהו בסיפור הזה ישן. ואולי חלק בי רדום.
אולי אני מחפשת סיפור שיהיה בו שקט וגם בערה (כמו עגנון למשל) וזה עניין של גיל....ובשלב מסוים אחפש סיפור אחר. ואין כל ספק שבמגילת סן מיקלה מהלך קסם שאלי עוד לא הגיע אבל הוא חיי וקיים.