****


גאה להיות הראשון שמעניק לספר הזה כוכב בודד (לאחר קריאה של חצי מהספר, פחות או יותר). עונה באופן הדוק להגדרה "בזבוז של זמן".
אבל לא ככה, בלי להסביר. הנה אחת הפסקאות שכתובות על אחורי הכריכה, בתוספת ההסבר הסימולטני שלי:

בתצרף אנושי נדיר של דמויות ומצבים
ערב-רב של דמויות סטריאוטיפיות בגובה דשא ובעובי של בריסטול, בלי שום קשר לעלילה אלא בעיקר למצבים. מי הרביץ למי (הגרוזיני לפנקיסט השמאלני) ולמה (כי הוא רוסי - סליחה, גרוזיני, והוא שונא שמאלנים, מה ז'תומרת "למה"?). והם בצבא, כל אחד וסיבותיו, מעשנים חום או ירוק, אוכלים זין מהמפקדים ורוצים להתפרק. כה עמוק. אני יכול להבין שיש כאלה שיתחברו לספר הזה, ומניח, בכל ההתנשאות הראוייה, שהחברה האלה חושבים ששווארמה בתחנה המרכזית הישנה זה אוכל אמיתי. שלא לומר ביתי.

בסגנון אמיץ וכן, ללא גינוני תקינות פוליטית או מגדרית
אני הזונה שלך, כולכם על הזין, הפרדסכצניקים פירקו אותם במכות, הוא קיבל את מה שנשאר מהגולדסטאר השבור לתוך הפנים וכו' וכו'. אולי ככה מדברים, ואולי ככה זה נשמע בשיחות של חבר'ה בגיל הצבא, או ב"גזענים שמדכאים אותי", אבל לכתוב כמו שמדברים לא פוטר אותך מלהכניס איזה תוכן, משהו, אפילו בקטנה, לתוך הספר. גדי טאוב עשה את זה פי מאה יותר טוב ב"אלנבי", ורון לשם הפליא לעשות את זה ב"אם יש גן-עדן". קוראים לזה "סיפור". זה שזה נשמע אותנטי (לפחות קצת) לא הופך את זה לטוב.

מרכיב איתי אשר את תמונת ההזיה הישראלית המפורקת והכאוטית של ימי האינתיפאדה השנייה
קודם כל, המשפט הזה לא מתחבר לי למשהו הגיוני. מה זה "תמונת ההזייה הישראלית"? למה היא מפורקת? או כאוטית? ואם היא מפורקת, איך הוא בדיוק מרכיב אותה? אבל נניח שהבנתי, אז אוקיי, היה צריך לעשות את זה. זו אחלה תקופה לכתוב עליה, ואחלה אנשים לכתוב עליהם. הם אולי מפורקים, אבל בדמויות צריך לטפל בעדינות, עם פינצטה של מהנדס אלקטרוניקה, לא עם כפפות חסינות-חום מאיקאה. הכאוטיות וההזייתיות והישראליות צריכות להתחבר לטקסט קוהרנטי, לא לסתם שיחות של מסטולים בסקווט ליד דיזינגוף סנטר. אמיר אשר לוקח משהו שהוא מכיר, כנראה, כמו סצנת הפאנק (בעיקר באייטיז) ואז עושה ניים-דרופינג לתוך מיש-מש שמצליח להיות איכשהו גם רהוט וגם מגומגם, אך משאיר את העלילה, ואת הקורא, בחוץ. חוץ מחרמנות בסיסית ו-10% רצון לדעת מה יקרה בסוף, להכניס צברים, רוסים, גיאורגים וערבים לתוך שייקר ולערבב זה פשוט לא מספיק מעניין.

זהו רומן חניכה מקורי
זה לא רומן חניכה. העפתי מבט בעמודים האחרונים. הגיבורים לא מתבגרים. הם לא מבינים שום דבר על החיים. הם רק חיים.

רווי הומור שחור
לא מצאתי הומור, שחור או אחר, בספר. ייתכן ששוב יש כאן מקרה של בלבול בין הצגת סיטואציה שיש בה אלמנטים משעשעים (ויקטור חרמן תחת, ואין לו כסף כדי לתקוע את סוניה הנימפומנית, אבל הוא לא מוצא את הארנק. האימה!) לבין הומור. שלא לדבר על שחור.

המספר את סיפורו של דור שנשכח מלב כולם
מה? איזה דור זה?

דור על סמים קלים ומציאות קשה, שהבטיחו לו יונה וקיבל בולבול.
האלגוריה המהודקת, המשקל, ההתכתבות המעודנת, הרומזנית, עם שירי הלהקות הצבאיות. אין, מבריק.

איי רסט מיי קייס.

'ילדי הכאוס' הוא ספר ששמו הולם אותו, אולי מכיוון שנראה שהוא שם לעצמו למטרה לגולל בין דפיו מציאות שאינה מרובעת, רחוקה מלהיות בורגנית ומסודרת, לא בוחלת בחציית גבולות ושבירת חוקים – מציאות שבה הכל אפשרי. המציאות הזו מתוארת בעזרת סיפוריהן של מספר רב של דמויות, רובן פורקות עול, שהמכנה המשותף הבולט ביותר שלהן הוא צבא הגנה לישראל.

קראתי כבר כמה וכמה ספרים שעסקו בצבא ושההתמקדות שלהם היתה בשירות קרבי ובתוהו ובוהו שנראה שלעתים מאפיין אותו; המסר העיקרי הוא כמעט תמיד הטענה שההגיון והמוסר נעצרים בש.ג., שטירונות ושעיתות מלחמה ניתן לתאר רק כשטח הפקר בו אין חוקים, לפחות לא כל עוד אין לך דרגה גבוהה מספיק, ושעמוק בשטחי הלחימה הגבול בין אדם לחיה הולך ומטשטש. יש בי משהו שמתרעם על האמירות האלו, לא יודעת אם מהתכחשות לאמת הקיימת או מהתכחשות לטענה שהיא בלתי נמנעת, ואולי בגלל זה צרם לי קצת בעת קריאת הספר, בין תיאורים על סמל טירונים שמתעלל בחילוניים ומפלה את המתנחלים לטובה לבין תיאורים על מ"מ שעל מנת להוכיח את עצמו ביחידה גורר ילד ערבי לכיכר, מניח תפוח על ראשו ומשחק בקליעה למטרה. לא הייתי רוצה להאמין שאלו פני הצבא שלנו או, ברמה הקיצונית יותר, שאלו הפנים שאין מנוס משיהיו לו. מצד שני מעולם לא שירתתי בקרבי, ולכן כנראה שגם לעולם לא אדע בבטחון.

איתי אשר יצר ספר שמטרתו להגיש לקורא תיאור ישיר וכואב של דור שלם, דור פורק עול, שמייצג את הצעירים של ימי האינתיפאדה השניה בישראל. הוא מדבר על פנקיסטים שברחו מהבית וחיים בקומונה הזויה, על חיילים אגרסיביים במיוחד ועל כאלו שחולמים רק על בית, אלכוהול וסקס ועל סוחרי סמים לבנוניים עם שושלת יוחסין צד"לניקית. למרות הכתיבה המצויינת והיכולת המרתקת של אשר לספר סיפור, משום מה התחושה שלי היא שאין פה תיאור מלא של דור שלם - כפי שמצויין בכריכה האחורית - אלא של מקבץ אנושי ספציפי מאד שאת חלקו אני מוצאת לא אמין בעליל וחלקו השני, גם אם נשמע מציאותי ברמה מסויימת, בהחלט לא מהווה מדגם מייצג. בד"כ כשסופר בוחר להתמקד באנשים המיוחדים שבחיים, באלו שבחרו לא להשאר במסגרת והולכים בדרך משלהם, הבחירה הזו אמורה לשדר איזשהו מסר של אמת קשה שסותרת את האמונות הקונבנציונליות והבורגניות של האנשים ה'נורמטיבים'. לעומת זאת, ב'ילדי הכאוס', הדמויות שאשר בוחר להעביר דרכן את המסר שלו, יהיה מה שיהיה, לא מעוררות השראה בכלל. בעיני ילדי רחוב עם תספורות מוהיקן שבורחים מהבית, מוכרים סמים ונלחמים בערסים במין אנרכיה בלתי-פוסקת הם לא הדרך הטובה ביותר להוכיח נקודה. בכלל, הרוב הגדול של הדמויות לא מעורר סימפטיה, תחושות אשם או הארה כלשהי, אלא רק תחושה עמוקה של ניוון שמקורו לאו דווקא במדינה שהיא לכאורה בלתי מתפקדת או בצבא משולח רסן, אלא יותר בבתים הרוסים ובכאבים וחוויות אישיות.

ובכל זאת נקודת האור – הגדולה יש לציין – מעבר לכתיבה המאד כשרונית של איתי אשר ושל יכולתו המצויינת לספר סיפור ולרתק, היא בעיניי התיאור הפרטני של הרקע המשפחתי והביתי של שטקר המספר ושל שאר דמויות נוספות. כאילו ברגע שמוציאים את הדמויות מהתפאורה הצבאית, הסיפור שלהם הופך להיות הרבה יותר אנושי ומשמעותי. אולי, בצורה אירונית כלשהי, זה דווקא מוכיח את התחושה שמקבלים מהספר, שהצבא לוקח מהאדם את האנושיות שלו ושהוא מתפקד כמציאות נפרדת, יקום ווירדואי מקביל.

אפשר לסכם בלומר שלמרות שהדעות האישיות שלי מתנגשות בנקודות רבות עם האירועים המתוארים בספר הזה, עדיין מדובר בספר טוב לדעתי, אפילו טוב מאד. הוא קריא ביותר, בוטה אבל לא בצורה יוצאת דופן בעליל, מרגש ברגעים הנדירים בהם נראה שהוא כן מחובר למציאות ומרתק ברגעים שבהם הוא לגמרי לא. מומלץ לבעלי ראש פתוח, ליוצאי צבא שיזדהו מפעם לפעם ולכאלו שאולי יוכלו למצוא את הפואנטה שאני לא הצלחתי לראות מבעד לתוהו ובוהו.

הביקורת הופיעה באתר 'אנשי הספר':
http://peopleofthebook.co.il/article.php?id=429

"נו", חשבתי לעצמי. "עוד אחד שרוצה לספר לי משהו שלא ידעתי על צה"ל".
וההפתעה אכן הייתה גדולה. לא, הספר לא סיפר לי דברים שלא ידעתי על צה"ל, לעומת זאת הוא מסביר בצורה נהדרת המון דברים על החברה הישראלית.
רוצים לדעת מי הם האנשים האלה עליהם אתם קוראים לפעמים, שבשעה 3 בלילה דקרו מישהו מחוץ למועדון בדרך פ"ת? רוצים לדעת למה הם עושים זאת? רוצים לדעת מי הם אלפי חסרי השמות והפנים המסתתרים מאחרי השורות הלקוניות של "חשד להתעללות של חיילי צה"ל בפלשתינאים"?
אני לא שמאלני ואני לא ימני, אבל הספר הזה ממחיש בצורה מצויינת את מה שקורה למי ששירת בשטחים, שלא לדבר על מה שקורה למי שמעביר את כל שירותו הצבאי בשטחים.
תקראו כדי להבין כמה דברים על מה שקורה ברחובות האחוריים, הפיזיים והמנטליים, של החברה הישראלית.
ספר מצוין.

קשה לעיכול
בתחילה, רציתי לזרוק את הספר לכל הרוחות.
יש בו אמירות מקוממות, ופגיעה כמעט בכל ערך שגדלתי עליו ואני מאמין בו.
בהמשך, התחלתי להכנס לראש של גיבורי הסיפור.
ולהבין מעט יותר, ואפילו להזדהות עם גיבורי הספר.
צריך לזכור כי גם הסיפור כאן שהוא מחוץ לנורמה , הן לצבא, לחיים בעיר ועוד, מבטאים כמיהה לחיים אחרים.
אבל הקריאה בו מרתקת ושווה להתעמק בה.

הספר הזה תפס אותי, נהנתי ממנו ואהבתי אותו, ומסתבר שבשביל לגרום לי לקרוא ספר של סופר ישראלי כל מה שצריך זה קצת גולגלות מקדימה והבטחות לסקס, סמים ופאנק בתל אביב סיטי. מזלי, שאין לי יותר מדי דרישות, אחרת הייתי מפספסת ספר בן זונה.
הייתי מפספסת ספר גזעני, גס, מעצבן לפרקים, אבל יותר מכל,הוא כל כך אמיתי שזה כואב.
המציאות שלנו מסריחה ולא הוגנת, והדמויות פה לא מסתירות את זה. כל אחד מגיע מעולם לא מתפקד ואיכשהוא מוצא את עצמו, אי שם ליד חברון, כשהוא אמור לתת את חייו למדינה לא מתפקדת, שקורסת תחת יותר מדי פיגועים ויותר מדי מילים.

את צה"ל הזה לא תפגשו בכתבות התדמית של דו"צ: לוחמים שמעשנים קססות ובולעים אקסטות בעמדות השמירה בחברון, עולה מרוסיה שסבא שלו צד יהודים בשביל הנאצים והוא עצמו רק רוצה להרוג מוסלמים כדי לנקום את מות אביו בצ'צ'ניה, סמל מחלקה מתנחל שמתעלל רק בטירונים החילונים כדי לדפוק את השמאלנים המניאקים, ותיקי מסייעת שהופכים את הצעירים לעבדים ואת הקצינים לבלתי רלוונטיים.
"ילדי הכאוס" של איתי אשר הוא ספר מטריד, מרגיז, מטלטל, מצחיק - ובעיקר אמיתי עד כאב. בעיני זהו ספר ההמשך ל"אם יש גן עדן" של רון לשם ואם תרצו- המקבילה הישראלית ל"העיר והכלבים" של זוכה פרס נובל מריו ורגס יוסה.
מומלץ בחום!

החזיר אותי בציר הזמן 45 שנים לאחור. כתיבה שנונה ותיאור מדויק של הוויית החייל הפשוט. זה שרוצה לישון, לזי.., לבלות ולבלוע את החיים. מי שעבר בעמדת השמירה בשירותו הצבאי יכול לרענן דרך הסיפור את הזיכרונות מאותם ימים, את היפים ואת הפחות יפים. קראתי בשקיקה.

קריאה על העולם הזה של הלוחמים בצה"ל תמיד מושכת אותי (בתור סוג של ג'ובניקית...) אין ספק שיש בספר הרבה אמירות ותאורים בוטים..אבל לפי דעתי יש להם תרומה אדירה לאותנטיות שלו, הסיפור אמין ומציאותי מאוד.
(אהבתי נורא את סוף הספר, את הפרק האחרון...הוא היה מדויק כל כך )
מומלץ בחום :)

מרגש, נועז, מצחיק בטירוף ובעיקר מצליח להעביר את חווית צה"ל כמו שאף ספר ישראלי אחר לא הצליח לעשות. הנאה מלאה בחן. מומלץ מומלץ מומלץ