זהו ספר ראשון של אמנון שמוש שקראתי ואין ספק שאקרא ספרים נוספים שלו .. בספר זה הוא למעשה מסכם את חיוו כותב על העיוורון והזיקנה ,כותב על תקופות עבר ועושה השוואות בן העבר להיום כגון: "כשקיבוץ היה קיבוץ" ומשתמש בשפה עשירה ומלאת הומור. הפרק האחרון שנקרא ספיחים ונספחים מוקדש לחוויות משמחות וגם החמצות מתחום עבודותיו הספרותיות ...מבחנתי הספר שווה קריאה !
















