טוב! מסמך רב עצמה. רגיש, עצוב, חזק במיוחד בקריאה אחרי הביקור בבית המסתור של משפחת פראנק. כתיבה אמתית, כנה, שזורים בה פחד, ציפיה (אולי? למה?), העברת מסרים של רגשי ניצני התבגרות (מה יהיה איתם?), קשיים משפחתיים שתמיד קיימים ובאם לידי ביטוי בכתיבה צעירה ובוסרית ללא ה"חסמים המבוגרים". הספר אינו "יפה" - בוודאי שלא - הוא קשה, ובמיוחד קשה עם הידיעה לאורך כל הקריאה אודות סוף הסיפור, שכמובן אינו ידוע לכותבת... טוב!

הספר הזה מזעזע. לא במובן החיובי. לו הייתי אני אוטו פרנק, לעולם לא הייתי מוציא אותו לאור.
אנה פרנק היתה ילדה, ועוד יותר גרוע, בת עשרה. זה הגיל הכי דפוק בעולם - תאמינו לי, הייתי שם. היומן משקף יפה על מה חושבת מתבגרת ממוצעת. רוצים דוגמאות?
אנה שונאת, שונאת, שונאת את אמא שלה. היחסים ביניהן הם הדבר הכי בולט בספר, בעיני. מריבות ואי הבנות הם דברים מקובלים, אני חושב. אבל אנה מתייחסת לאמא שלה כאל יצור מעולם אחר, משולל יכולת הבנה, זר לחלוטין.
הקשר שלה עם פטר מאוד בוסרי, ואפילו לי, שונא פסיכולוגיה מושבע, ברור שהוא נובע מהמצב הלא טבעי של שהייה ארוכה בחלל סגור עם עוד מתבגר ועם הורמונים משתוללים.
מעבר לזה: אנה אנוכית כמו רובנו בגילה. זה טבעי, זה נורמלי, אבל לאו דווקא נעים.

דבר אחרון: קראתי המון יומנים. אנה פרנק, חנה סנש, אנצו סרני, דוד רובין, הנער משה, משה שרת, בן גוריון וכו' וכו'.
אני חייב לומר שבעיני יומן הוא דבר מאוד אישי והצצה לתוכו היא לא מוסרית. שימו לב גם לעובדה הלא נעימה: אוטו פרנק צינזר את היומן, אבל רובנו קראנו את הטקסט המלא שהוצא לאור רק לאחר מותו. לי אישית לא נוח עם זה. לו היה לי יומן, הייתי שורף אותו.

את יומנה של אנה פראנק קראתי לראשונה בתקופה שבה הייתי בין ילדה לנערה. באופן מיידי וכאילו אינסטינקטיבי נכבשתי על ידי מילותיה של אותה ילדה-נערה בעצמה ונפשי נכבלה בדפיו של אחד הספרים העוצמתיים שאי פעם נכתבו.

אני לא יודעת אם היה זה סגנון הכתיבה הכובש של הכותבת הצעירה או העובדה שמדובר במסמך אישי והסטורי מרתק, כנראה שניהם, אבל הדבר גרם לי לחזור אל דפיו המנחמים של הספר לא פעם ולא פעמיים בעת התבגרותי.
קסמה של אנה הצליח לחדור מבעד לחומות הזמן והמלה הכתובה, ולרגש אותי לעתים עד לכדי דמעות. היומן שזור בקטעים רבים כה יפים, פנינים ספרותיות, שגרמו לי לצחוק ולבכות לעתים שניהם יחדיו.

הכתיבה הישירה (אם כי עדיין מסוגננת ורהוטה) יוצרת אינטימיות של ממש בין הקורא לכותבת, בדומה לזו שהיתה בין אנה ליומנה, שביטא בעיניה ידידות אמת בשם "קיטי".

האומץ לכתוב על מהפכי ההתבגרות ולחשוף גם צדדים פחות "פוטוגניים",ולעתים אף מכוערים ברחשי לבה של הכותבת, פותח צוהר של ממש לנבכי הנפש המתבגרת ומאפשר להבין אותה, להזדהות עמה וגם לסלוח לה. דווקא העובדה שהטקסט אינו "פוליטיקלי קורקט" ואינו משרטט מתבגרת מושלמת, יצרה בעיני דמות אמיתית ואותנטית שקל להישבות בקסמה.

לאחרונה קראתי את הספר שוב לצורכי עבודה אקדמית. המילים אמנם מהפנטות, אך ללא צל של ספק מתחבאים רבדים נוספים ומרתקים גם בין השורות.

מה שמאוד נגע ללבי היתה שאיפתה של אנה להיות עיתונאית וסופרת, שאיפה שאני חולקת עמה. בשלב מסוים היא תוהה אם תזכה לפרסם את יומנה ברבים כעדות לחיי היהודים בתקופת המלחמה, אך מיד מטילה ספק בעניינם של הבריות לקרוא יומן של נערה מתבגרת – האמת הידועה לנו היא סיום מנחם לסיפור הטרגי. אנה כותבת כי "אני רוצה להוסיף ולחיות גם אחרי מותי!", ומבלי שידעה היא הצליחה. יותר מכך, היא הצליחה לחיות בלבבותיהם של קוראים כה רבים לנצח נצחים.

לא כל כך אהבתי את הספר,הוא היה קצת משעממם אבל הספר היה גם מרגש,סוחף ובעיקר מהנה
אנה פראנק מטיבה לתאר את המתרחש במחבוא והשפה שלה יפה מאוד
למרות שתיאוריה קצת יותר מדי מלאים בפרטים ולפעמים פשוט לא הצלחתי להבין למה היא מתכווונת
לספר אולי חסרונות משלו אבל גם יש לו יתרונות והיתרונות רבים מן החסרונות
כיומן תיעודי הספר יפה מאוד,והספר מוכיח שפעם הייתה שואה ואנשים חיו בסיוט מתמשך
אהבתי מאוד את הספר!

מרגש, עצוב, מקסים, מיוחד, יפיפה, מכעיס, מרגיז, מעניין, מהמם, מדהים, היסטורי, דרמתי, כל כך אמתי!!!
ספר שכולו יומן אחד גדול, אמתי לגמרי, ספר שהוא אינו מומלץ אלא חובה לילדים ומבוגרים גם יחד.
ואני מהאלה שאוהבות לפעמים גם ספרי שואה.
כי זאת ההיסטוריה של העם היהודי.
וההיסטוריה שלנו היא היסטוריה קשה.
כמו הספר הזה.
הספר הזה קשה.
בהחלט.
אבל הוא חשוב, הוא חובה, כי הוא אמת לאמיתה, כי הוא יומן שאסור שישכח לעולם.

בתור אחת שקראה את הספר לפחות אלף פעמים, אני יכולה להגיד שרובכם לא מבינים בשיט.
לפני שאתם מתחילים לבוא אליי בקריאות כועסות, תזכרו שזה יומן, סה"כ נערה. לא סיפור למענכם.
אבל זה לא 'באמצע'. ראיתם כמה דפים משעממים והתייאשתם? רחמים על הספר, אנשים.

אז אחרי שגמרתי להבהיר את דעתי בנושא, היא פשוט חיה בסיוט מתמשך.
אבל אני מצדיעה לה על הכתיבה הכ"כ טובה, ועל סיפור החיים המפורט.

זה הספר שאני כבר קרתי הוא ספר טוב מי שרוצה לדעת על מה שהיא עברה
ואני גם ביקרתי במקום שהיא היתחבאה וכתבה את הספר

עם כל הכבוד לספר הזה (ויש לי כבוד) מעולם לא הצלחתי לגמור אותו! כל פעם התייאשתי באמצע- הוא משעמם מתישהו!

זה ספר נורא מעניין כידי ליקרוא אותו ומי שנוסע להולנד כידי לבקר במקום הזה כי זה מאד מרגש