השבוע הייתי בחופש. לא נופש או נופשון או חופשה משפחתית. באמת חופש. שום תפקיד לא לקחתי על עצמי. בלי להכין אוכל לאף אחד אלא אם ממש מתחשק לי לבשל, בלי לנקות ובטח בלי לנסות לשעשע לא איש ולא ילדים. איך היה? אז קמתי סביב שתים עשרה, אכלתי כמה פיצות, שברתי את השיא שלי ב 2048 יותר מפעם אחת, ראיתי כמה עונות של דקסטר (אלון, תודה על זה שהזכרת אותו. לא ידעתי מי זה ואחרת לא הייתי רואה), ראיתי סרטים, אפילו קראתי קצת. אז איך זה? קצת מזכיר נשכחות. בעיקר את זה שצריך משהו כמו חודשיים כדי להגיע למצב שיימאס לך ותרצה להפסיק.

ברוח החופש גם הספר הוא לא מה שאני קוראת בדרך כלל, אבל היתה המלצה חמה (תודה!) והספר היה בספרייה שזה המקום הרחוק ביותר שיצאתי אליו השבוע, אז ניסיתי.

אני לא מתה על בלשים. אני חושבת שאני יכולה לנסות להסביר את זה. הרי זה לא בעיה לקחת מציאות, כל מציאות, ולהציג אותה ככה שלא תראה את מה שמונח לפניך. יש בזה הרבה מאד מניפולציה, בזה שצריך להציג בפניך את כל העובדות הרלוונטיות אבל למנוע ממך להבין את מידת החשיבות שלהן. זאת נראית לי השקעה רבה מידי וגם קצת מיותרת. אני לא מתרגשת מגילויים כאלה וגם לא מוטרדת מהשאלה אם יכולתי או לא יכולתי להגיע אליהם לבד. האמת היא שאני בכלל לא מנסה. להגיע אל המטרה, זה אף פעם לא נראה לי גליק גדול. הרבה יותר חשוב לי מה שקורה עד אז. תכלס, גם שם אתה נמצא רוב הזמן ואם אתה מבזבז את זה על להסתכל קדימה לא בטוח שישאר לך הרבה.

מתי זה בכל זאת טוב? אני חושבת שזה קורה כששני הצדדים מבינים את המשחק או ליתר דיוק כלשני הצדדים ברור שיש פה משחק ואף אחד לא מנסה לעשות מזה מה שזה לא. תקיעת כף רגע לפני שמתחילים.

אז הכל כאן קורה בלוס אנג'לס של שנות השלושים, זמן שבו הומואים היו מתרוממים, נשים יכלו לבחור אם להיות מכשפות או להישאר כנועות, תמימות ודי אינפנטיליות שמזל שיש מי שיגן עליהן והגברים, טוב, הגברים תמיד היו גברים. טובים, רעים, אבל גברים.

פיליפ מארלו הוא מהטובים. רעים יש הרבה והוא יודע להבחין ביניהם, לפרוק אותם מנשקם, להרביץ כשצריך, לשתות כשצריך, הכל הכל בנונשלנטיות, ועל הדרך, אם אין ברירה, גם לשבור איזה לב אחד או שניים. העלילה עמוסה מאד. היא מתחילה בכך שמארלו הבלש הפרטי נשכר כדי לפתור איזה עניין של סחיטה ומשם עוברת דרך שחיתות משטרתית, הימורים, פורנוגרפיה, מה לא, כשכל הזמן מופיעים אנשים, מתים אנשים, משהו קורה, אחרת לא יהיה על מה לכתוב. והאוירה, כמו הגיבור, תכליתית וסרקסטית, ישירה מאד אבל לא בהירה, יש כל הזמן משהו עכור ברקע.

זה היה מאד מעניין לקרוא את זה. כמו להסתכל על מישהי שלבושה היטב, שהכל אצלה מוקפד ובסטייל ואני בהחלט יכולה להעריך את זה, רק שאף פעם אני לא אתלבש ככה. זה פשוט לא כל כך הטעם שלי.

איך שפתחתי את הספר הזה חייכתי. חייכתי כי הוא הזכיר לי את הספרים שנהגתי לקרוא כנערה בעיקר בשעורי מתמטיקה מתחת לשולחן, עד היום אני משלמת את המחיר. ספרים בכריכה רכה, בלשים, רומנים רומנטיים וכאלה. ספרים שאכלסו סוג של בובות ברבי וגם ברבי בנים והשמחה גדולה.

אלא שריימונד צ'נדלר מתעלה על כל אלה, אמנם הוא מאכלס את ספרו בבנות משפחת סטרנווד שנראות, מתנהגות וחושבות כמו בובות מין מתנפחות, אך מבטו על המשפחה הזאת עם כל העושר שלה הוא מבט נוקשה ומבקר וזה כולל את אב המשפחה הזקן והגוסס שודאי היה לו כח פעם אבל עכשיו הוא לא יותר משבר כלי שלא שולט על בנותיו הפרועות.

והעיקר, צ'נדלר יצר בספר הזה, אי שם בשנת 1939 את האב הקדמון של כל הבלשים של היום. פיליפ מארלו הוא האבטיפוס של הארי הולה ידידי שכמובן הוא מפותח הרבה יותר, הוא שתיין יותר, הוא אנדרדוג יותר, חושב ואוהב יותר.
פיליפ מארלו חד מימדי למדי, עם זאת הוא גבר גבר, כזה עם עקרונות ואף בחורה שקופצת למיטתו ערומה ושמחה לא מזיזה שריר בגופו החתיכי.

הספר הזה לכאורה קל ומרתק, ולמרות הרחובות והבתים המפוארים של הוליווד וסנטה מוניקה הוא אפלולי, משהו כמו פילם נואר. יש גם באג כזה או אחר: פה ושם זרועות כמה דמויות, חלקן נרצחות, שלא כל כך מובן מה הן עושות פה בעיקר כשמגיעים לפאנץ' ליין.

בקיצור מושך ויפה.

"בפנים, באולם הכניסה המרובע, הניח גבר עיתון ערב ירוק לצד דקל בעציץ והעיף לתוך העציץ בדל סיגריה. הוא קם, החווה בכובעו לעברי ואמר "הבוס רוצה לדבר איתך. אתה בהחלט נותן לחברים שלך לחכות, חבר."
לא זזתי. הבטתי באף השטוח שלו ובאוזן השטוחה שלו, דמוית הסטייק.
"בנוגע למה?"
"מה איכפת לך? פשוט אל תסתבך והכול יהיה בסדר." ידו ריחפה קרוב ללולאה העליונים במעיל הפתוח שלו.
"אני מסריח משוטרים," אמרתי. "אני עייף מכדי לדבר, עייף מכדי לאכול, עייף מכדי לחשוב. אבל אם אתה חושב שאני לא עייף מכדי לקבל פקודות מאדי מארס, נסה לשלוף את האקדח שלך לפני שאוריד בירייה את האוזן הטובה שלך."
"שטויות. אין לך שום אקדח." הוא הביט בי במבט יציב. גבותיו הכהות והקשות נצמדו זו לזו וזוויות פיו התעקלו מטה.
"זה היה אז," אמרתי לו. "לא תמיד אני מסתובב ערום."
הוא נופף בידו השמאלית. "בסדר. ניצחת. לא אמרו לי לירות באף אחד. אתה תשמע ממנו."
"מאוחר מדי יהיה מוקדם מדי," אמרתי, ופניתי לאט כשעבר על פני בדרכו לדלת" (עמודים 119-120).

"השינה הגדולה" (הוצאת כתר, 2005), הינו הרומן הראשון וגם הטוב ביותר מאת ריימונד צ'נדלר, וככזה הוא גם סיפור מתח בלשי המתאר את עלילות הבלש הפרטי פיליפ מארלו, גיבורו הקבוע. צ'נדלר, שנחשב (עם דשיאל האמט) לבכיר המספרים האפלים בנוסח ה- hard-boiled, נולד ב-1888 בשיקגו, להורים ממוצא אנגלו-אירי, ולמד בלונדון בפנימייה הפרטית הנחשבת דאלוויץ'. בהמשך שב לארצות הברית ובמלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא הקנדי ולחם בצרפת כסמל מחלקה בשורות רגימנט הרגלים הקנדי "גורדון היילנדרס". לימים כתב כי "לאחר שנדרשת להוביל מחלקה אל עבר אש-מקלעים ישירה, דבר אינו שוב כשהיה". לאחר המלחמה היה מנהל בכיר בחברת נפט עד שאובדן עניין מצדו מחד גיסא והתמכרותו לאלכוהול מאידך גיסא הביאו לפיטוריו. רק אז, בגיל 44, פנה לכתיבה והחל לפרסם סיפורי בלש קצרים ב- Black Mask, מגזין מוביל של ספרות פשע זולה. ספרו הראשון, "השינה הגדולה" הופיע ב-1939, והשאר היסטוריה. ישנו סיפור ידוע אודותיו, לפיו הבמאי ההוליוודי האוורד הוקס שאל אותו בעת הפקת הסרט על בסיס "השינה הגדולה" מי בעצם רצח את הנהג? צ'נדלר השיב שאינו יודע אבל הבטיח לבדוק. הוא קרא בספר שהוא עצמו כתב, והשיב להוקס: "לא יודע מי רצח את הנהג. מה זה משנה בכלל?" כי בשביל צ'נדלר התעלומה היתה רק קטליזטור שבאמצעותו מניעים את העלילה, לא איזו שאלה שסופה להתברר בחדר ובו כל החשודים ובלש אחד סבלן במיוחד.

בספר זה נדרש מארלו לתמרן בין שתי חקירות (מצב תדיר בספריו של צ'נדלר ובז'אנר הבלש -Hard boiled). באחת הוא מתחקה, בעבור גנרל סטרנווד, אחר סחטן המחזיק בתמונות עירום של בתו הצעירה, ואילו השנייה נוגעת להיעלמו של בעלה של ביתו הבכורה של הגנרל, ראסטי ריגן, יחד עם אשתו של מאפיונר בכיר.
מארלו הוא הדבר האמיתי. הקשוח שבקשוחים, הגבר שבגברים ובעיקר מי שאינו נדרש לפסד וזיוף. גבר קשוח ציני, חד לשון, אך גם אכפתי ורגיש, המתנגש לעתים קרובות עם אנשי המשטרה המרובעים, שנע בין בתי פאר של לקוחות עשירים לבין הסמטאות האפלות בשולי הכרך. למרות שהוא שותה כמויות גדולות של אלכוהול ואם זאת כמעט אף פעם אינו משתכר עד אובדן שליטה מלא או חלקי. למעשה האלכוהול לא מאט אותו כלל, רק מכהה את הכאב על מנת לאפשר לו להמשיך ללא לאות במרדף אחר הפתרון התעלומה שלפניו. הוא לא בררן לגבי טיב המשקה שלו פרט לכך שיוגש בכוס, אם כי גם את העיקרון הזה הוא מוכן לנטוש לעתים עבור משקה הגון.

לדבריו, הוא "בן שלושים ושלוש, למדתי פעם במכללה ואני עדיין מסוגל לדבר אנגלית אם יש בכך צורך. אין בכך הרבה צורך במקצוע שלי. עבדתי בעבר אצל מר ויילד, התובע המחוזי, כחוקר. החוקר הראשי שלו, אדם בשם ברני אולס, התקשר אלי ואמר שאתה רוצה לפגוש אותי. אני לא נשוי כי אני לא אוהב נשות שוטרים" (עמוד 11). נראה גם שבדומה לצ'נדלר עצמו שירת מארלו כמו בצבא ולחם כחייל חי"ר ולחם במלחמה זו או אחרת. כשהוא שואל את רב-המשרתים נוריס מה היה בבחור הזה, ריגן, שנגע כל-כך לליבו של הגנרל סטרנווד משיב האיש כי היו לו עיניים של חייל. בתגובה מעיר מארלו כי כאלו הן גם עיניו של רב-המשרתים ואילו האחרון משיב כי "אם יורשה לי לומר, אדוני, דומות למדי לשלך" (עמוד 216).

במהלך העלילה מתגלה מארלו כצלף, הבקי היטב בשימוש באקדח ואינו מהסס ללחוץ על ההדק. "הוא פנה לעברי מהר. אולי היה נחמד מצדי להרשות לו לירות עוד ירייה או שתיים, כמו ג'נטלמן מהאסכולה הישנה, אבל האקדח שלו עדיין היה מורם ולא יכולתי לחכות עוד. לא היה די זמן כדי להיות ג'נטלמן מהאסכולה הישנה. יריתי בו ארבע פעמים, הקולט מכה בצלעותי. האקדח קפץ מידו כאילו נבעט ממנה. הוא הושיט את שתי ידיו לבטנו. שמעתי אותן נחבטות בגופו בחוזקה. הוא נפל היישר קדימה, ידיו הגדולות אוחזות בגופו. הוא נפל בפניו אל החצץ הרטוב. ואחר כך לא השמיע שום קול" (עמודים 203-204). את שאר הפרטים אודותיו משאיר צ'נדלר לפרשנותו של הקורא.

זהו ספר נפלא, ואם זהו הצ'נדלר הראשון שנזדמן לכם לקרוא עד מהרה תקראו גם את האחרים ותגמעו אותם בנשימה עצורה. לציניות שלו, למרירות, לחוכמה ולכך שלמרות כל אלו לא התייאש מן האמון בבני האדם אין מתחרים. וכמובן גם להומור השנון והמיוחד של צ'נדלר.

"בפנים, באולם הכניסה המרובע, הניח גבר עיתון ערב ירוק לצד דקל בעציץ והעיף לתוך העציץ בדל סיגריה. הוא קם, החווה בכובעו לעברי ואמר "הבוס רוצה לדבר איתך. אתה בהחלט נותן לחברים שלך לחכות, חבר."
לא זזתי. הבטתי באף השטוח שלו ובאוזן השטוחה שלו, דמוית הסטייק.
"בנוגע למה?"
"מה איכפת לך? פשוט אל תסתבך והכול יהיה בסדר." ידו ריחפה קרוב ללולאה העליונים במעיל הפתוח שלו.
"אני מסריח משוטרים," אמרתי. "אני עייף מכדי לדבר, עייף מכדי לאכול, עייף מכדי לחשוב. אבל אם אתה חושב שאני לא עייף מכדי לקבל פקודות מאדי מארס, נסה לשלוף את האקדח שלך לפני שאוריד בירייה את האוזן הטובה שלך."
"שטויות. אין לך שום אקדח." הוא הביט בי במבט יציב. גבותיו הכהות והקשות נצמדו זו לזו וזוויות פיו התעקלו מטה.
"זה היה אז," אמרתי לו. "לא תמיד אני מסתובב ערום."
הוא נופף בידו השמאלית. "בסדר. ניצחת. לא אמרו לי לירות באף אחד. אתה תשמע ממנו."
"מאוחר מדי יהיה מוקדם מדי," אמרתי, ופניתי לאט כשעבר על פני בדרכו לדלת" (עמודים 119-120).

"השינה הגדולה" (הוצאת כתר, 2005), הינו הרומן הראשון וגם הטוב ביותר מאת ריימונד צ'נדלר, וככזה הוא גם סיפור מתח בלשי המתאר את עלילות הבלש הפרטי פיליפ מארלו, גיבורו הקבוע. צ'נדלר, שנחשב (עם דשיאל האמט) לבכיר המספרים האפלים בנוסח ה- hard-boiled, נולד ב-1888 בשיקגו, להורים ממוצא אנגלו-אירי, ולמד בלונדון בפנימייה הפרטית הנחשבת דאלוויץ'. בהמשך שב לארצות הברית ובמלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא הקנדי ולחם בצרפת כסמל מחלקה בשורות רגימנט הרגלים הקנדי "גורדון היילנדרס". לימים כתב כי "לאחר שנדרשת להוביל מחלקה אל עבר אש-מקלעים ישירה, דבר אינו שוב כשהיה". לאחר המלחמה היה מנהל בכיר בחברת נפט עד שאובדן עניין מצדו מחד גיסא והתמכרותו לאלכוהול מאידך גיסא הביאו לפיטוריו. רק אז, בגיל 44, פנה לכתיבה והחל לפרסם סיפורי בלש קצרים ב- Black Mask, מגזין מוביל של ספרות פשע זולה. ספרו הראשון, "השינה הגדולה" הופיע ב-1939, והשאר היסטוריה. ישנו סיפור ידוע אודותיו, לפיו הבמאי ההוליוודי האוורד הוקס שאל אותו בעת הפקת הסרט על בסיס "השינה הגדולה" מי בעצם רצח את הנהג? צ'נדלר השיב שאינו יודע אבל הבטיח לבדוק. הוא קרא בספר שהוא עצמו כתב, והשיב להוקס: "לא יודע מי רצח את הנהג. מה זה משנה בכלל?" כי בשביל צ'נדלר התעלומה היתה רק קטליזטור שבאמצעותו מניעים את העלילה, לא איזו שאלה שסופה להתברר בחדר ובו כל החשודים ובלש אחד סבלן במיוחד.

בספר זה נדרש מארלו לתמרן בין שתי חקירות (מצב תדיר בספריו של צ'נדלר ובז'אנר הבלש -Hard boiled). באחת הוא מתחקה, בעבור גנרל סטרנווד, אחר סחטן המחזיק בתמונות עירום של בתו הצעירה, ואילו השנייה נוגעת להיעלמו של בעלה של ביתו הבכורה של הגנרל, ראסטי ריגן, יחד עם אשתו של מאפיונר בכיר.
מארלו הוא הדבר האמיתי. הקשוח שבקשוחים, הגבר שבגברים ובעיקר מי שאינו נדרש לפסד וזיוף. גבר קשוח ציני, חד לשון, אך גם אכפתי ורגיש, המתנגש לעתים קרובות עם אנשי המשטרה המרובעים, שנע בין בתי פאר של לקוחות עשירים לבין הסמטאות האפלות בשולי הכרך. למרות שהוא שותה כמויות גדולות של אלכוהול ואם זאת כמעט אף פעם אינו משתכר עד אובדן שליטה מלא או חלקי. למעשה האלכוהול לא מאט אותו כלל, רק מכהה את הכאב על מנת לאפשר לו להמשיך ללא לאות במרדף אחר הפתרון התעלומה שלפניו. הוא לא בררן לגבי טיב המשקה שלו פרט לכך שיוגש בכוס, אם כי גם את העיקרון הזה הוא מוכן לנטוש לעתים עבור משקה הגון.

לדבריו, הוא "בן שלושים ושלוש, למדתי פעם במכללה ואני עדיין מסוגל לדבר אנגלית אם יש בכך צורך. אין בכך הרבה צורך במקצוע שלי. עבדתי בעבר אצל מר ויילד, התובע המחוזי, כחוקר. החוקר הראשי שלו, אדם בשם ברני אולס, התקשר אלי ואמר שאתה רוצה לפגוש אותי. אני לא נשוי כי אני לא אוהב נשות שוטרים" (עמוד 11). נראה גם שבדומה לצ'נדלר עצמו שירת מארלו כמו בצבא ולחם כחייל חי"ר ולחם במלחמה זו או אחרת. כשהוא שואל את רב-המשרתים נוריס מה היה בבחור הזה, ריגן, שנגע כל-כך לליבו של הגנרל סטרנווד משיב האיש כי היו לו עיניים של חייל. בתגובה מעיר מארלו כי כאלו הן גם עיניו של רב-המשרתים ואילו האחרון משיב כי "אם יורשה לי לומר, אדוני, דומות למדי לשלך" (עמוד 216).

במהלך העלילה מתגלה מארלו כצלף, הבקי היטב בשימוש באקדח ואינו מהסס ללחוץ על ההדק. "הוא פנה לעברי מהר. אולי היה נחמד מצדי להרשות לו לירות עוד ירייה או שתיים, כמו ג'נטלמן מהאסכולה הישנה, אבל האקדח שלו עדיין היה מורם ולא יכולתי לחכות עוד. לא היה די זמן כדי להיות ג'נטלמן מהאסכולה הישנה. יריתי בו ארבע פעמים, הקולט מכה בצלעותי. האקדח קפץ מידו כאילו נבעט ממנה. הוא הושיט את שתי ידיו לבטנו. שמעתי אותן נחבטות בגופו בחוזקה. הוא נפל היישר קדימה, ידיו הגדולות אוחזות בגופו. הוא נפל בפניו אל החצץ הרטוב. ואחר כך לא השמיע שום קול" (עמודים 203-204). את שאר הפרטים אודותיו משאיר צ'נדלר לפרשנותו של הקורא.

זהו ספר נפלא, ואם זהו הצ'נדלר הראשון שנזדמן לכם לקרוא עד מהרה תקראו גם את האחרים ותגמעו אותם בנשימה עצורה. לציניות שלו, למרירות, לחוכמה ולכך שלמרות כל אלו לא התייאש מן האמון בבני האדם אין מתחרים. וכמובן גם להומור השנון והמיוחד של צ'נדלר.

"בפנים, באולם הכניסה המרובע, הניח גבר עיתון ערב ירוק לצד דקל בעציץ והעיף לתוך העציץ בדל סיגריה. הוא קם, החווה בכובעו לעברי ואמר "הבוס רוצה לדבר איתך. אתה בהחלט נותן לחברים שלך לחכות, חבר."
לא זזתי. הבטתי באף השטוח שלו ובאוזן השטוחה שלו, דמוית הסטייק.
"בנוגע למה?"
"מה איכפת לך? פשוט אל תסתבך והכול יהיה בסדר." ידו ריחפה קרוב ללולאה העליונים במעיל הפתוח שלו.
"אני מסריח משוטרים," אמרתי. "אני עייף מכדי לדבר, עייף מכדי לאכול, עייף מכדי לחשוב. אבל אם אתה חושב שאני לא עייף מכדי לקבל פקודות מאדי מארס, נסה לשלוף את האקדח שלך לפני שאוריד בירייה את האוזן הטובה שלך."
"שטויות. אין לך שום אקדח." הוא הביט בי במבט יציב. גבותיו הכהות והקשות נצמדו זו לזו וזוויות פיו התעקלו מטה.
"זה היה אז," אמרתי לו. "לא תמיד אני מסתובב ערום."
הוא נופף בידו השמאלית. "בסדר. ניצחת. לא אמרו לי לירות באף אחד. אתה תשמע ממנו."
"מאוחר מדי יהיה מוקדם מדי," אמרתי, ופניתי לאט כשעבר על פני בדרכו לדלת" (עמודים 119-120).

"השינה הגדולה" (הוצאת כתר, 2005), הינו הרומן הראשון וגם הטוב ביותר מאת ריימונד צ'נדלר, וככזה הוא גם סיפור מתח בלשי המתאר את עלילות הבלש הפרטי פיליפ מארלו, גיבורו הקבוע. צ'נדלר, שנחשב (עם דשיאל האמט) לבכיר המספרים האפלים בנוסח ה- hard-boiled, נולד ב-1888 בשיקגו, להורים ממוצא אנגלו-אירי, ולמד בלונדון בפנימייה הפרטית הנחשבת דאלוויץ'. בהמשך שב לארצות הברית ובמלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא הקנדי ולחם בצרפת כסמל מחלקה בשורות רגימנט הרגלים הקנדי "גורדון היילנדרס". לימים כתב כי "לאחר שנדרשת להוביל מחלקה אל עבר אש-מקלעים ישירה, דבר אינו שוב כשהיה". לאחר המלחמה היה מנהל בכיר בחברת נפט עד שאובדן עניין מצדו מחד גיסא והתמכרותו לאלכוהול מאידך גיסא הביאו לפיטוריו. רק אז, בגיל 44, פנה לכתיבה והחל לפרסם סיפורי בלש קצרים ב- Black Mask, מגזין מוביל של ספרות פשע זולה. ספרו הראשון, "השינה הגדולה" הופיע ב-1939, והשאר היסטוריה. ישנו סיפור ידוע אודותיו, לפיו הבמאי ההוליוודי האוורד הוקס שאל אותו בעת הפקת הסרט על בסיס "השינה הגדולה" מי בעצם רצח את הנהג? צ'נדלר השיב שאינו יודע אבל הבטיח לבדוק. הוא קרא בספר שהוא עצמו כתב, והשיב להוקס: "לא יודע מי רצח את הנהג. מה זה משנה בכלל?" כי בשביל צ'נדלר התעלומה היתה רק קטליזטור שבאמצעותו מניעים את העלילה, לא איזו שאלה שסופה להתברר בחדר ובו כל החשודים ובלש אחד סבלן במיוחד.

בספר זה נדרש מארלו לתמרן בין שתי חקירות (מצב תדיר בספריו של צ'נדלר ובז'אנר הבלש -Hard boiled). באחת הוא מתחקה, בעבור גנרל סטרנווד, אחר סחטן המחזיק בתמונות עירום של בתו הצעירה, ואילו השנייה נוגעת להיעלמו של בעלה של ביתו הבכורה של הגנרל, ראסטי ריגן, יחד עם אשתו של מאפיונר בכיר.
מארלו הוא הדבר האמיתי. הקשוח שבקשוחים, הגבר שבגברים ובעיקר מי שאינו נדרש לפסד וזיוף. גבר קשוח ציני, חד לשון, אך גם אכפתי ורגיש, המתנגש לעתים קרובות עם אנשי המשטרה המרובעים, שנע בין בתי פאר של לקוחות עשירים לבין הסמטאות האפלות בשולי הכרך. למרות שהוא שותה כמויות גדולות של אלכוהול ואם זאת כמעט אף פעם אינו משתכר עד אובדן שליטה מלא או חלקי. למעשה האלכוהול לא מאט אותו כלל, רק מכהה את הכאב על מנת לאפשר לו להמשיך ללא לאות במרדף אחר הפתרון התעלומה שלפניו. הוא לא בררן לגבי טיב המשקה שלו פרט לכך שיוגש בכוס, אם כי גם את העיקרון הזה הוא מוכן לנטוש לעתים עבור משקה הגון.

לדבריו, הוא "בן שלושים ושלוש, למדתי פעם במכללה ואני עדיין מסוגל לדבר אנגלית אם יש בכך צורך. אין בכך הרבה צורך במקצוע שלי. עבדתי בעבר אצל מר ויילד, התובע המחוזי, כחוקר. החוקר הראשי שלו, אדם בשם ברני אולס, התקשר אלי ואמר שאתה רוצה לפגוש אותי. אני לא נשוי כי אני לא אוהב נשות שוטרים" (עמוד 11). נראה גם שבדומה לצ'נדלר עצמו שירת מארלו כמו בצבא ולחם כחייל חי"ר ולחם במלחמה זו או אחרת. כשהוא שואל את רב-המשרתים נוריס מה היה בבחור הזה, ריגן, שנגע כל-כך לליבו של הגנרל סטרנווד משיב האיש כי היו לו עיניים של חייל. בתגובה מעיר מארלו כי כאלו הן גם עיניו של רב-המשרתים ואילו האחרון משיב כי "אם יורשה לי לומר, אדוני, דומות למדי לשלך" (עמוד 216).

במהלך העלילה מתגלה מארלו כצלף, הבקי היטב בשימוש באקדח ואינו מהסס ללחוץ על ההדק. "הוא פנה לעברי מהר. אולי היה נחמד מצדי להרשות לו לירות עוד ירייה או שתיים, כמו ג'נטלמן מהאסכולה הישנה, אבל האקדח שלו עדיין היה מורם ולא יכולתי לחכות עוד. לא היה די זמן כדי להיות ג'נטלמן מהאסכולה הישנה. יריתי בו ארבע פעמים, הקולט מכה בצלעותי. האקדח קפץ מידו כאילו נבעט ממנה. הוא הושיט את שתי ידיו לבטנו. שמעתי אותן נחבטות בגופו בחוזקה. הוא נפל היישר קדימה, ידיו הגדולות אוחזות בגופו. הוא נפל בפניו אל החצץ הרטוב. ואחר כך לא השמיע שום קול" (עמודים 203-204). את שאר הפרטים אודותיו משאיר צ'נדלר לפרשנותו של הקורא.

זהו ספר נפלא, ואם זהו הצ'נדלר הראשון שנזדמן לכם לקרוא עד מהרה תקראו גם את האחרים ותגמעו אותם בנשימה עצורה. לציניות שלו, למרירות, לחוכמה ולכך שלמרות כל אלו לא התייאש מן האמון בבני האדם אין מתחרים. וכמובן גם להומור השנון והמיוחד של צ'נדלר.

"בפנים, באולם הכניסה המרובע, הניח גבר עיתון ערב ירוק לצד דקל בעציץ והעיף לתוך העציץ בדל סיגריה. הוא קם, החווה בכובעו לעברי ואמר "הבוס רוצה לדבר איתך. אתה בהחלט נותן לחברים שלך לחכות, חבר."
לא זזתי. הבטתי באף השטוח שלו ובאוזן השטוחה שלו, דמוית הסטייק.
"בנוגע למה?"
"מה איכפת לך? פשוט אל תסתבך והכול יהיה בסדר." ידו ריחפה קרוב ללולאה העליונים במעיל הפתוח שלו.
"אני מסריח משוטרים," אמרתי. "אני עייף מכדי לדבר, עייף מכדי לאכול, עייף מכדי לחשוב. אבל אם אתה חושב שאני לא עייף מכדי לקבל פקודות מאדי מארס, נסה לשלוף את האקדח שלך לפני שאוריד בירייה את האוזן הטובה שלך."
"שטויות. אין לך שום אקדח." הוא הביט בי במבט יציב. גבותיו הכהות והקשות נצמדו זו לזו וזוויות פיו התעקלו מטה.
"זה היה אז," אמרתי לו. "לא תמיד אני מסתובב ערום."
הוא נופף בידו השמאלית. "בסדר. ניצחת. לא אמרו לי לירות באף אחד. אתה תשמע ממנו."
"מאוחר מדי יהיה מוקדם מדי," אמרתי, ופניתי לאט כשעבר על פני בדרכו לדלת" (עמודים 119-120).

"השינה הגדולה" (הוצאת כתר, 2005), הינו הרומן הראשון וגם הטוב ביותר מאת ריימונד צ'נדלר, וככזה הוא גם סיפור מתח בלשי המתאר את עלילות הבלש הפרטי פיליפ מארלו, גיבורו הקבוע. צ'נדלר, שנחשב (עם דשיאל האמט) לבכיר המספרים האפלים בנוסח ה- hard-boiled, נולד ב-1888 בשיקגו, להורים ממוצא אנגלו-אירי, ולמד בלונדון בפנימייה הפרטית הנחשבת דאלוויץ'. בהמשך שב לארצות הברית ובמלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא הקנדי ולחם בצרפת כסמל מחלקה בשורות רגימנט הרגלים הקנדי "גורדון היילנדרס". לימים כתב כי "לאחר שנדרשת להוביל מחלקה אל עבר אש-מקלעים ישירה, דבר אינו שוב כשהיה". לאחר המלחמה היה מנהל בכיר בחברת נפט עד שאובדן עניין מצדו מחד גיסא והתמכרותו לאלכוהול מאידך גיסא הביאו לפיטוריו. רק אז, בגיל 44, פנה לכתיבה והחל לפרסם סיפורי בלש קצרים ב- Black Mask, מגזין מוביל של ספרות פשע זולה. ספרו הראשון, "השינה הגדולה" הופיע ב-1939, והשאר היסטוריה. ישנו סיפור ידוע אודותיו, לפיו הבמאי ההוליוודי האוורד הוקס שאל אותו בעת הפקת הסרט על בסיס "השינה הגדולה" מי בעצם רצח את הנהג? צ'נדלר השיב שאינו יודע אבל הבטיח לבדוק. הוא קרא בספר שהוא עצמו כתב, והשיב להוקס: "לא יודע מי רצח את הנהג. מה זה משנה בכלל?" כי בשביל צ'נדלר התעלומה היתה רק קטליזטור שבאמצעותו מניעים את העלילה, לא איזו שאלה שסופה להתברר בחדר ובו כל החשודים ובלש אחד סבלן במיוחד.

בספר זה נדרש מארלו לתמרן בין שתי חקירות (מצב תדיר בספריו של צ'נדלר ובז'אנר הבלש -Hard boiled). באחת הוא מתחקה, בעבור גנרל סטרנווד, אחר סחטן המחזיק בתמונות עירום של בתו הצעירה, ואילו השנייה נוגעת להיעלמו של בעלה של ביתו הבכורה של הגנרל, ראסטי ריגן, יחד עם אשתו של מאפיונר בכיר.
מארלו הוא הדבר האמיתי. הקשוח שבקשוחים, הגבר שבגברים ובעיקר מי שאינו נדרש לפסד וזיוף. גבר קשוח ציני, חד לשון, אך גם אכפתי ורגיש, המתנגש לעתים קרובות עם אנשי המשטרה המרובעים, שנע בין בתי פאר של לקוחות עשירים לבין הסמטאות האפלות בשולי הכרך. למרות שהוא שותה כמויות גדולות של אלכוהול ואם זאת כמעט אף פעם אינו משתכר עד אובדן שליטה מלא או חלקי. למעשה האלכוהול לא מאט אותו כלל, רק מכהה את הכאב על מנת לאפשר לו להמשיך ללא לאות במרדף אחר הפתרון התעלומה שלפניו. הוא לא בררן לגבי טיב המשקה שלו פרט לכך שיוגש בכוס, אם כי גם את העיקרון הזה הוא מוכן לנטוש לעתים עבור משקה הגון.

לדבריו, הוא "בן שלושים ושלוש, למדתי פעם במכללה ואני עדיין מסוגל לדבר אנגלית אם יש בכך צורך. אין בכך הרבה צורך במקצוע שלי. עבדתי בעבר אצל מר ויילד, התובע המחוזי, כחוקר. החוקר הראשי שלו, אדם בשם ברני אולס, התקשר אלי ואמר שאתה רוצה לפגוש אותי. אני לא נשוי כי אני לא אוהב נשות שוטרים" (עמוד 11). נראה גם שבדומה לצ'נדלר עצמו שירת מארלו כמו בצבא ולחם כחייל חי"ר ולחם במלחמה זו או אחרת. כשהוא שואל את רב-המשרתים נוריס מה היה בבחור הזה, ריגן, שנגע כל-כך לליבו של הגנרל סטרנווד משיב האיש כי היו לו עיניים של חייל. בתגובה מעיר מארלו כי כאלו הן גם עיניו של רב-המשרתים ואילו האחרון משיב כי "אם יורשה לי לומר, אדוני, דומות למדי לשלך" (עמוד 216).

במהלך העלילה מתגלה מארלו כצלף, הבקי היטב בשימוש באקדח ואינו מהסס ללחוץ על ההדק. "הוא פנה לעברי מהר. אולי היה נחמד מצדי להרשות לו לירות עוד ירייה או שתיים, כמו ג'נטלמן מהאסכולה הישנה, אבל האקדח שלו עדיין היה מורם ולא יכולתי לחכות עוד. לא היה די זמן כדי להיות ג'נטלמן מהאסכולה הישנה. יריתי בו ארבע פעמים, הקולט מכה בצלעותי. האקדח קפץ מידו כאילו נבעט ממנה. הוא הושיט את שתי ידיו לבטנו. שמעתי אותן נחבטות בגופו בחוזקה. הוא נפל היישר קדימה, ידיו הגדולות אוחזות בגופו. הוא נפל בפניו אל החצץ הרטוב. ואחר כך לא השמיע שום קול" (עמודים 203-204). את שאר הפרטים אודותיו משאיר צ'נדלר לפרשנותו של הקורא.

זהו ספר נפלא, ואם זהו הצ'נדלר הראשון שנזדמן לכם לקרוא עד מהרה תקראו גם את האחרים ותגמעו אותם בנשימה עצורה. לציניות שלו, למרירות, לחוכמה ולכך שלמרות כל אלו לא התייאש מן האמון בבני האדם אין מתחרים. וכמובן גם להומור השנון והמיוחד של צ'נדלר.

"בפנים, באולם הכניסה המרובע, הניח גבר עיתון ערב ירוק לצד דקל בעציץ והעיף לתוך העציץ בדל סיגריה. הוא קם, החווה בכובעו לעברי ואמר "הבוס רוצה לדבר איתך. אתה בהחלט נותן לחברים שלך לחכות, חבר."
לא זזתי. הבטתי באף השטוח שלו ובאוזן השטוחה שלו, דמוית הסטייק.
"בנוגע למה?"
"מה איכפת לך? פשוט אל תסתבך והכול יהיה בסדר." ידו ריחפה קרוב ללולאה העליונים במעיל הפתוח שלו.
"אני מסריח משוטרים," אמרתי. "אני עייף מכדי לדבר, עייף מכדי לאכול, עייף מכדי לחשוב. אבל אם אתה חושב שאני לא עייף מכדי לקבל פקודות מאדי מארס, נסה לשלוף את האקדח שלך לפני שאוריד בירייה את האוזן הטובה שלך."
"שטויות. אין לך שום אקדח." הוא הביט בי במבט יציב. גבותיו הכהות והקשות נצמדו זו לזו וזוויות פיו התעקלו מטה.
"זה היה אז," אמרתי לו. "לא תמיד אני מסתובב ערום."
הוא נופף בידו השמאלית. "בסדר. ניצחת. לא אמרו לי לירות באף אחד. אתה תשמע ממנו."
"מאוחר מדי יהיה מוקדם מדי," אמרתי, ופניתי לאט כשעבר על פני בדרכו לדלת" (עמודים 119-120).

"השינה הגדולה" (הוצאת כתר, 2005), הינו הרומן הראשון וגם הטוב ביותר מאת ריימונד צ'נדלר, וככזה הוא גם סיפור מתח בלשי המתאר את עלילות הבלש הפרטי פיליפ מארלו, גיבורו הקבוע. צ'נדלר, שנחשב (עם דשיאל האמט) לבכיר המספרים האפלים בנוסח ה- hard-boiled, נולד ב-1888 בשיקגו, להורים ממוצא אנגלו-אירי, ולמד בלונדון בפנימייה הפרטית הנחשבת דאלוויץ'. בהמשך שב לארצות הברית ובמלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא הקנדי ולחם בצרפת כסמל מחלקה בשורות רגימנט הרגלים הקנדי "גורדון היילנדרס". לימים כתב כי "לאחר שנדרשת להוביל מחלקה אל עבר אש-מקלעים ישירה, דבר אינו שוב כשהיה". לאחר המלחמה היה מנהל בכיר בחברת נפט עד שאובדן עניין מצדו מחד גיסא והתמכרותו לאלכוהול מאידך גיסא הביאו לפיטוריו. רק אז, בגיל 44, פנה לכתיבה והחל לפרסם סיפורי בלש קצרים ב- Black Mask, מגזין מוביל של ספרות פשע זולה. ספרו הראשון, "השינה הגדולה" הופיע ב-1939, והשאר היסטוריה. ישנו סיפור ידוע אודותיו, לפיו הבמאי ההוליוודי האוורד הוקס שאל אותו בעת הפקת הסרט על בסיס "השינה הגדולה" מי בעצם רצח את הנהג? צ'נדלר השיב שאינו יודע אבל הבטיח לבדוק. הוא קרא בספר שהוא עצמו כתב, והשיב להוקס: "לא יודע מי רצח את הנהג. מה זה משנה בכלל?" כי בשביל צ'נדלר התעלומה היתה רק קטליזטור שבאמצעותו מניעים את העלילה, לא איזו שאלה שסופה להתברר בחדר ובו כל החשודים ובלש אחד סבלן במיוחד.

בספר זה נדרש מארלו לתמרן בין שתי חקירות (מצב תדיר בספריו של צ'נדלר ובז'אנר הבלש -Hard boiled). באחת הוא מתחקה, בעבור גנרל סטרנווד, אחר סחטן המחזיק בתמונות עירום של בתו הצעירה, ואילו השנייה נוגעת להיעלמו של בעלה של ביתו הבכורה של הגנרל, ראסטי ריגן, יחד עם אשתו של מאפיונר בכיר.
מארלו הוא הדבר האמיתי. הקשוח שבקשוחים, הגבר שבגברים ובעיקר מי שאינו נדרש לפסד וזיוף. גבר קשוח ציני, חד לשון, אך גם אכפתי ורגיש, המתנגש לעתים קרובות עם אנשי המשטרה המרובעים, שנע בין בתי פאר של לקוחות עשירים לבין הסמטאות האפלות בשולי הכרך. למרות שהוא שותה כמויות גדולות של אלכוהול ואם זאת כמעט אף פעם אינו משתכר עד אובדן שליטה מלא או חלקי. למעשה האלכוהול לא מאט אותו כלל, רק מכהה את הכאב על מנת לאפשר לו להמשיך ללא לאות במרדף אחר הפתרון התעלומה שלפניו. הוא לא בררן לגבי טיב המשקה שלו פרט לכך שיוגש בכוס, אם כי גם את העיקרון הזה הוא מוכן לנטוש לעתים עבור משקה הגון.

לדבריו, הוא "בן שלושים ושלוש, למדתי פעם במכללה ואני עדיין מסוגל לדבר אנגלית אם יש בכך צורך. אין בכך הרבה צורך במקצוע שלי. עבדתי בעבר אצל מר ויילד, התובע המחוזי, כחוקר. החוקר הראשי שלו, אדם בשם ברני אולס, התקשר אלי ואמר שאתה רוצה לפגוש אותי. אני לא נשוי כי אני לא אוהב נשות שוטרים" (עמוד 11). נראה גם שבדומה לצ'נדלר עצמו שירת מארלו כמו בצבא ולחם כחייל חי"ר ולחם במלחמה זו או אחרת. כשהוא שואל את רב-המשרתים נוריס מה היה בבחור הזה, ריגן, שנגע כל-כך לליבו של הגנרל סטרנווד משיב האיש כי היו לו עיניים של חייל. בתגובה מעיר מארלו כי כאלו הן גם עיניו של רב-המשרתים ואילו האחרון משיב כי "אם יורשה לי לומר, אדוני, דומות למדי לשלך" (עמוד 216).

במהלך העלילה מתגלה מארלו כצלף, הבקי היטב בשימוש באקדח ואינו מהסס ללחוץ על ההדק. "הוא פנה לעברי מהר. אולי היה נחמד מצדי להרשות לו לירות עוד ירייה או שתיים, כמו ג'נטלמן מהאסכולה הישנה, אבל האקדח שלו עדיין היה מורם ולא יכולתי לחכות עוד. לא היה די זמן כדי להיות ג'נטלמן מהאסכולה הישנה. יריתי בו ארבע פעמים, הקולט מכה בצלעותי. האקדח קפץ מידו כאילו נבעט ממנה. הוא הושיט את שתי ידיו לבטנו. שמעתי אותן נחבטות בגופו בחוזקה. הוא נפל היישר קדימה, ידיו הגדולות אוחזות בגופו. הוא נפל בפניו אל החצץ הרטוב. ואחר כך לא השמיע שום קול" (עמודים 203-204). את שאר הפרטים אודותיו משאיר צ'נדלר לפרשנותו של הקורא.

זהו ספר נפלא, ואם זהו הצ'נדלר הראשון שנזדמן לכם לקרוא עד מהרה תקראו גם את האחרים ותגמעו אותם בנשימה עצורה. לציניות שלו, למרירות, לחוכמה ולכך שלמרות כל אלו לא התייאש מן האמון בבני האדם אין מתחרים. וכמובן גם להומור השנון והמיוחד של צ'נדלר.

ספר מתח מעולה ודי הזואי ועם הרבה בלגן חובה לאוהבי הספרים באשר הם

דמות הבלש המחוספס פיליפ מארלו - הנחבט ומוכה לאורך כל העלילה אך מסרב להכנע עד לסיום המפתיע .