אין ספק שצריך עצבים חזקים בכדי לקרוא את הספר הזה.
אני אישית כמעט יצאתי מדעתי במהלך הקריאה.
זהו סיפור אמיתי של אורי אהרנפלד, שהיה שבוי בכלא בקהיר, במלחמת יום הכיפורים.
כשקראתי את התקציר בגב האחורי של הספר, ידעתי שלא ארגיש טוב בעת הקריאה, ידעתי שאכעס נורא, שאזדעזע מהתיאורים הנוראיים, אכן צדקתי, ממש לא קל, הצטמררתי , דמעתי וחשתי בחילה.
קטע מתקציר הספר בגב האחורי : " ממשיכים לחקור אותי, רגליי היחפות כאילו מרגיזות את החוקרים והם נטפלים אליהן. אחד מהם לוקח פלאייר ומתקרב אלי, אני מבוהל, הוא רוכן לעבר כף הרגל ובבת אחת מושך ועוקר את ציפורן הרגל. אני צווח מכאבים, הוא מחייך ושוב רוכן לכף הרגל, שוב משיכה חדה וכאב עצום, בלתי נסבל ולא נגמר... מסך של חושך יורד על עיניי".
נו תגידו לי אתם, איך אפשר לקרוא רק קטע אחד ולדעת שמצפה עוד קטעים רבים מורטי עצבים, ולהישאר שפויים?.
אחרי 37 שנים, מספר אורי, את שעבר עליו ועל חבריו למלחמה .
בעת המלחמה היו לו רגעים מסוימים של מועקה קשה, תחושה שהמוות מתקרב, פחד וצער, הרגשה רעה וחוסר אונים מוחלט.
כאב לב לראות חבר שהיה עכשיו חי, מוטל על האדמה חסר חיים.
עצוב מאוד לקרוא על התהליך שעברו השבויים, העינויים והייסורים, ההשפלות שלא ניתן לתאר, על האימה מהעתיד לבוא, ההתמודדות ברגעים קשים, והכי חשוב להישאר שפויים ולא לאבד צלם אנוש.
הם לא תיארו לעצמם לאיזה גיהינום הם יגיעו, מול איזה סדיזם מטורף הם יאלצו להתמודד.
קראתי והלב לא הפסיק לכאוב לי, ספר שאני ממליצה לכל אחד לקרוא.
מבחינתי זה ספר חובה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
