אין ספק שצריך עצבים חזקים בכדי לקרוא את הספר הזה.
אני אישית כמעט יצאתי מדעתי במהלך הקריאה.

זהו סיפור אמיתי של אורי אהרנפלד, שהיה שבוי בכלא בקהיר, במלחמת יום הכיפורים.
כשקראתי את התקציר בגב האחורי של הספר, ידעתי שלא ארגיש טוב בעת הקריאה, ידעתי שאכעס נורא, שאזדעזע מהתיאורים הנוראיים, אכן צדקתי, ממש לא קל, הצטמררתי , דמעתי וחשתי בחילה.

קטע מתקציר הספר בגב האחורי : " ממשיכים לחקור אותי, רגליי היחפות כאילו מרגיזות את החוקרים והם נטפלים אליהן. אחד מהם לוקח פלאייר ומתקרב אלי, אני מבוהל, הוא רוכן לעבר כף הרגל ובבת אחת מושך ועוקר את ציפורן הרגל. אני צווח מכאבים, הוא מחייך ושוב רוכן לכף הרגל, שוב משיכה חדה וכאב עצום, בלתי נסבל ולא נגמר... מסך של חושך יורד על עיניי".

נו תגידו לי אתם, איך אפשר לקרוא רק קטע אחד ולדעת שמצפה עוד קטעים רבים מורטי עצבים, ולהישאר שפויים?.

אחרי 37 שנים, מספר אורי, את שעבר עליו ועל חבריו למלחמה .
בעת המלחמה היו לו רגעים מסוימים של מועקה קשה, תחושה שהמוות מתקרב, פחד וצער, הרגשה רעה וחוסר אונים מוחלט.
כאב לב לראות חבר שהיה עכשיו חי, מוטל על האדמה חסר חיים.

עצוב מאוד לקרוא על התהליך שעברו השבויים, העינויים והייסורים, ההשפלות שלא ניתן לתאר, על האימה מהעתיד לבוא, ההתמודדות ברגעים קשים, והכי חשוב להישאר שפויים ולא לאבד צלם אנוש.
הם לא תיארו לעצמם לאיזה גיהינום הם יגיעו, מול איזה סדיזם מטורף הם יאלצו להתמודד.


קראתי והלב לא הפסיק לכאוב לי, ספר שאני ממליצה לכל אחד לקרוא.
מבחינתי זה ספר חובה.

לאורך ההיסטוריה האנושית אירעו אלפי אלפים של מקרי התעללות לשמה. של החזק בחלש, של חברה אחת בבני חברה אחרת ושל השובה בשבוי.
חלק ממקרי ההתעללות היו על רקע לאומי (החברות הפרה היסטוריות בדרום אמריקה, או לחילופין 'רצח העם' וההתעללות שלפניה שאירע לארמנים בעת מלחמת העולם הראשונה). אחרות על רקע דתי (האינקוויזיציה הספרדית) אחרות על רקע לאומני (התעללות הנאצים בבני עמנו בתקופת השואה).
כאן, בספר זה, ההתעללות היא התעללות סדיסטית לשמה. אפילו שהרקע הוא גם לאומי, גם לאומני וגם על רקע דתי, הרי 'חיות האדם' המתעללים באנשים חסרי הגנה מגלה פרצוף סדיסטי ואכזר של בני חברה מסוימת (במקרה זה, סוהרים מצרים)
רבות נכתב ומחקרים רבים נערכו על הנושא 'האם נפש האדם טובה מנעוריה או רעה'? מסקנה חד משמעית, אין ! הקורא ספר זה, מתרשם שברגע שרפה ההשגחה על מעשיו של יחיד, מייד צפות ועולות כל התכונות הרעות בנפש האדם אל פני השטח והתנהגותו הופכת ונדמית להתנהגותה של חיית טרף צמאה לדם.
אין 'תיקון' למצבים אלו! אשר יגורת , קם והיה !
מדוע אני קובע נחרצות שזה המצב? מכוון שבין דפי הספר מבצבצות כמה דמויות (אין הן נזכרות בפרטים או במעשים טובים שעשו) שבכל זאת לא התנהגו כחיות אדם. לא הכו ללא צורך ולא התעללו התעללות לשמה. דמויות אלו 'נחבאות' בין דפי הספר כסוהרים 'מתגמלים' שמוכנים לעצום עין ומוכנים לעשות ג'סטות קטנות למען הכלואים.

בני אדם שנפשם 'רעה מנעוריה' ימצאו בכל חברה. בריאה או חולה. אבל לא אחת ולא שתיים נתקלנו אנו הישראלים, ברבים משכנינו שהצליחו להביא ללכידתם של ישראלים אם במלחמה ואם בימי שלום ולאחר מכן התעללו בהם (בשבויים) התעללות לשמה ללא צורך אמיתי וללא הנחיות 'מלמעלה'.
ממליץ לקרוא ספר מרתק ויוצא דופן זה על מנת שתכירו את הזוועות שבני אדם (אלו שנולדו 'בצלם') יכולים לגרום האחד לשני.
ברמת ההתעללות (השוואה לספרים אחרים) אפשר (במעט) להשוות לתיאורי בתי הסוהר בהודו בספר 'שנטאראם' או אולי לתיאורי ההתעללות ב'אקספרס של חצות'.
'הבעיה כאן היא שהשבויים הם משלנו ולא פושעים ומבריחי סמים ממדינות אחרות ומכאן כאב הלב הגדול.

הספר כואב,מצמרר,נקרא בנשימה אחת.
ספר אמיתי שנכתב ע'י חייל שנפל בשבי המצרי
במלחמת יום כיפור לפני 37-שנים.
העינויים בכלא עבסיה בקהיר המוזכר לשימצה!
על התפילות שלנו שגלעד שליט יחזור משיביו מהר
ויפסק כל הענוי שלו ושל עם ישראל..המתפללים לשלומו.
כל מי שיקרא את הספר לא ישאר אדיש..ילמד הרבה
מכפי שחשב ותיאר לעצמו!!!!שווה קריאה.

הספר מרתק. מטלטל. מזעזע. הוא גרם לי להיות גאה שייש אנשים כאלה בינינו כל כך חזקים בגוף ובנפש כמו אורי השבויי. בקריאת הספר הרגשתי כעס נוראי על האכזריות של המצרים,אך יש גם כעס על המדינה שעמדה חסרת אונים במלחמת יום כיפור. עד היום אני כילדה לא שוכחת את הפחד של מלחמת יום כיפור.

ספר מזעזע חזק ומטלטל. אורי אהרנפלד היה חייל ולוחם בצבא הגנה לישראל, צנחן בן 20, שהתנדב לרדת למוצבי צה"ל בקו בר-לב ולתגברם ערב יום כיפור ה'תשל"ד. מה שהיה אמור להיות משימה קצרה ונינוחה הפך באחת לקרב על החיים, יום אחרי שאורי מגיע למוצב המזח פורצת מלחמת יו"כ בכל כוחה. המצרים מנסים שוב ושוב לעלות על המעוז, מספר מועט של חיילים, רק חלקם לוחמים, נלחם על חייו במעוז במשך 8 ימים ארוכים ומתישים, עד שהפקודה מועברת אליהם בקשר - אפסו סיכויי החבירה והחילוץ של אנשי המעוז מצד צה"ל ועליהם להכנע וללכת לשבי.
בספר, שנכתב 37 שנה אחרי האירועים, מתאר אורי בלשון ברורה ובלי ליפייף את נוראות השבי, התנהגות המצרים, ההשפלות, העינויים, הפגיעות ואי מתן טיפול רפואי. גם למי שלא חשד במצרים בעודף טוב לב ולא ציפה מהם להתנהגות מוסרית, קשה לקרוא את התיאורים ובחלק ניכר מהספר עוברות בראש מחשבות על המצרים כגון "איזה כלבים" או "שימותו".
אורי נפגע בריאותי והנזקים מלווים אותו מאז ולכל חייו אל למרות הכל, אורי חוזר מהשבי, מתחיל לחיות את חייו, עובד במערכת הביטחון כ- 25 שנה, ונשאר גם כדי לספר את סיפורו מהשבי ולהנחילו לעם ישראל ולדורות הבאים.
בסה"כ ספר מצויין וחשוב.

לא מומלץ לבעלי אנשים ללא חוזק נפשי אדיר!

הספר הזה,הסיפור הזה.בעצם, התחושה והאווירה הזאת, זו פשוט מכה לעולם שלהם. לעולם האמיתי שלהם.
אכן ספר שנקרא בנשימה אחת! ובנוסף אליה,עשרות אלפי דמעות,עשרות אלפי צמרמורות ומיליוני זעזועים.

הספר הזה נתן לי דחיפה לעולם שלהם,בין אם אלו דם וגופות שצפות וממלאות את תעלת סואץ במהלך המלחמה,או בין אם אלו העינויים הקשים שעברו השבויים במהלך ישיבתם בשבי, זו פשוט דמעה לכל מילה.
מומלץ ביותר!

זה עתה סיימתי לקרוא את הספר, ואני כולי צמרמורת.
ספר כואב ומרגש מאוד, שמתאר את החוויה הקשה של חייל ישראלי השבוי בידי האויב. קשה להאמין שבני אדם מסוגלים לשרוד כאלה דברים...
קצת פחות אהבתי את סגנון הכתיבה, אבל בסך הכל הסיפור עצמו מרתק ומותח. מומלץ בחום.

שבוי בפקודה – ספר חדש על פדוי השבי, אורי אהרנפלד,
צנחן שהיה כלוא בצינוק בכלא עבאסייה בקהיר.
מאת אילן בכר ואורי אהרנפלד

ספרי המלחמה הטובים ביותר שנכתבו עד היום בעולם הם אלה, בהם אתה חש את נפשו של הכותב מוטמעת בכל שורה ופסיק. אתה מלווה את תקוותיו, חששותיו, הפחד, האימה, גניחות חבריו הפצועים, ריח המוות. תהום הבדידות בצינוק הכלא.
כזה הוא הספר "שבוי בפקודה" מאת אילן בכר ואורי אהרנפלד. הספר, שיצא בימים אלה בהוצאת "כתר-מעריב" מגולל את ספור המלחמה והשבי בקהיר של אורי אהרנפלד, צנחן במלחמת יום כיפור, שלחם בעוז במשך 180 שעות רצופות עד שניתנה הפקודה למוצב "המזח" בו שירת - להיכנע בפקודה!
ואורי, שלחם בהשראת גדולי הלוחמים של עם ישראל – מבר כוכבא ועד מאיר הר ציון – התבייש, התפתל, חש מושפל – אך לבסוף הרים ידיים והוריד את דגל ישראל, שנישא על המוצב והניף תחתיו – בהוראת קצין מצרי מאיים – דגל מצריים.
"עד היום אני מתקפל מבושה ועלבון כשאני נזכר בכך ", אומר אורי בכנות המאפיינת אותו. "כשחזרתי מהשבי והקמתי בית בירושלים, דבר ראשון שעשיתי זה להציב בחצר תורן בגובה חמישה מטרים ועליו מתנוסס בגאון דגל ישראל. יום ולילה. לא רק בימי עצמאות, כי כל יום עבורי הוא חגיגת עצמאות".
אורי נושא בידו את ספרו "שבוי בפקודה", ושזה עתה יצא ממכבש הדפוס. הוא מגונן על הספר כאילו היה עולל שזה עתה נולד ונאנח: "הספר הזה הוציא אותי מהשבי. הייתי זקוק ל-37 שנות ייסורים עד שהעזתי לספר את הספור בלי צנזורה. בלי לעגל פינות. עכשיו טיפה יותר קל לי."
מתוך הספר: ....הגיהינום עומד בפתח. חמקמק כמו שטן. רואה ואינו נראה. אורב לנו בחשאי. רעידת אדמה שתחריב הכול עומדת בפתח. ואנחנו כשיות תמימים, ממשיכים להתנהג כאילו כלום. בחדר האוכל של המוצב, הניצב אל מול נוף פסטורלי של מימי תעלת סואץ הכחולים, מתארגנת חבורה של חיילים לתפילת מנחה של יום הכיפורים.
אני מרגיש התעלות נפש מוזרה. עד היום עשיתי את ימי כיפור בבית, בירושלים. הפעם אני רחוק. צנחן בשירות המולדת. שומר על המדינה. אני כאן כדי שיקירי שם, בעורף, יוכלו לנהל את חייהם בביטחון. ללכת לבית הכנסת"..

"היינו תמימים," אומר אורי. "אבל לא רק אנחנו, החיילים אלא כולם, כלל עם ישראל. חשבנו שזה לא יקרה, כי לאוייב אין כל סיכוי. מה שלא הבנו אז הוא, שגם כשאין להם סיכוי הם יתקפו או לפחות ינסו. הם לא מתייחסים להרוגים ולפצועים כמונו.

"כשהובילו אותנו מהתעלה לכלא עבאסייה בקהיר ראינו מה ההתייחסות שלהם לבני אדם בכלל ואלינו כחיילים ישראלים בפרט. התפללנו להגיע. חששנו שישחטו אותנו בדרך. היה סיוט. שררה אווירה של הפקרות אצל חלק מהמצרים. הם בזזו אותנו – שעונים, שרשרות, מסמכים, מה לא. הם הרביצו, נעצו מקלות. והכל בהנאה סדיסטית.

מתוך הספר: ".......מפעם לפעם נשמעת זעקת אחד החיילים המוכים. למה מכים? לא הצלחתי להבין שאין סיבה.
לפתע עוצר האוטובוס בחריקת בלמים. צעקות של שובינו בבליל שפות, אנגלית משובשת וערבית ואולי גם עברית, הורו לנו לרדת. ללא תיק החפצים האישיים שלקחנו עימנו.
הורדנו במהירות. צרחות בלתי מובנות. מכות שמונחתות מכל עבר. העיניים מכוסות והידיים אזוקות מאחור. אתה פוחד ללכת שלא תיתקל במכשול. המצרים דוחפים בפראות קדימה. צעקות הלוחמים המוכים מתערבבות בצרחות השובים המכים.
השובים מקיפים אותנו. הם באקסטאזה. כולם מכים אותנו תוך כדי צרחות איומות.
הושכבתי על הבטן. רגל גסה דורכת עלי. שוטים שורקים באוויר. הצעקות שלי מצטרפות לצעקות חברי המוכים ויוצרים בליל רעשים שנשמע רק בגיהינום....
כשהגענו סוף סוף לכלא השליכו אותי לצינוק מבודד. כמו שק תפוחי אדמה זרקו אותי שם. כל הגוף שלי כאב ודימם. נפצעתי בקרבות ואחר כך מהמכות אבל לא טופלתי. כל שרציתי זה לישון....
מתוך הספר: אני בצינוק... העיניים נעצמות. אני מכסה אותם בברדס ואז שוקע בשינה. סוהר נכנס. אני שוכב על הרצפה. "קום, יא כאלב, קום," הוא צורח ובועט בי. אני נעמד ואז הוא אוחז בפראות בכתפי ומוביל אותי בתקיפות לקיר מול הדלת. המקום הכי רחוק מהדלת. הוא משליך אותי אל עבר הקיר ואני נחבט אבל עדיין עומד על רגליי. כאן עומדים, הוא אומר ומתכוון למקום בו אני ניצב. הבנתי. מעתה, בכל עת שהדלת תפתח, עלי לזנק לכאן, ולא חשוב באיזה מצב אני, כדי למנוע סיבה למהלומות..".
אחרי כמה זמן, העזתי להסיט טיפה את הברדס השחור שכיסה לי את העיניים ואז ראיתי כתובת על קיר הצינוק שהקפיאה את דמי:
מתוך הספר: אני מביט סביב ומתעודד. בקיר הדרומי של הצינוק, בגובה של כשלושה מטר צוהר מסורג. אור יום חודר. חלון לעולם שהותרתי בחוץ.
הקירות מטונפים. כתמי דם מרוחים עליהם. זבובים, יתושים ועוד מיני חרקים דבוקים על הקירות.
הטיח מתקלף ועובש מצפה את הכתלים. עכבישים מטיילים על קוריהם בפינות התקרה.
הכול שרוט, שחוק, מטונף.
לפתע אני קופא במקום. משפשף את העיניים בחוסר אמון. כתב יד בעברית חרוט על אחד הקירות. אני מתאמץ לקרוא. "נחום וישראל נהרגו כלא .......". המילה אחרונה מחוקה.
אני ממשיך לחפש. מצאתי עוד כתובת: "בנימין .......... רחוב אחוות אחים פתח תקווה, 7 לאוקטובר 1973". ועוד כתובת אחת: "7 באוקטובר 1973".
התקופה בכלא, בצינוק, אף שנמשכה חודשיים וחצי נראתה לי כנצח. הזמן זוחל. אתה מטלטל בין ייאוש לתקווה. בין הסיכוי שתחזור כגיבור לאוהביך לבין החשש שזה יקרה אבל אתה תהיה בתוך ארון. המצרים לא חסו עלינו. אני עברתי עינויי תופת.
מתוף הספר:
...ממשיכים לחקור אותי... רגליי היחפות כאילו מרגיזות את החוקרים והם נטפלים אליהן. אחד מהם לוקח פלאייר ומתקרב אלי. אני מבוהל. הוא רוכן לעבר כף הרגל ובבת אחת מושך ועוקר את ציפורן הרגל. אני צווח מכאבים. הוא מחייך ושוב רוכן לכף הרגל. בלב אני מקווה שאולי הבין שהגזים והולך לעשות משהו לשכך הכאבים. אני מקווה שיחבוש או יימרח יוד אבל הוא מצמיד את הפלאייר לאצבע נוספת ושוב משיכה חדה וכאב מפלח לי את הנשמה. זעקות פורצות מגרוני. הוא הורג אותי לאט לאט. הכאב עצום, בלתי נסבל ולא נגמר. אני מתפתל מייסורי מכאוב. אני צורח. הנשימה נעתקת. כמעט נעצרת לחלוטין. מסך של חושך יורד על עיניי...."
עדותו האישית המצמררת של אורי מכלא עבאסייה בקהיר מצטיינת בכנות שלה. ביושר הפנימי. גיבור שלא מספר ספור גבורה אלא מעיד על החיים. ומספר את הקורות אותו במשך חודשיים וחצי בהם היה כלוא בצינוק, מבודד ומדמם בכלא המושמץ ביותר בקהיר.

אחד הספרים הנדירים של ידידי אורי אהרנפלד.

מסופר בפירוט ובאופן אישי, ובחלקו מצמרר וקשה לקריאה.

ספר חובה לכל חייל קרבי המפרט על אהבת המולדת, שנאת האוייב, והרצון לשמור על הקיים, השלם והפרטי ש מדינת ישראל.