לי ולסלינג'ר יש יחסים אממ.. מורכבים..

את "התפסן" קראתי לראשונה בערך בגיל 14 והוא הימם אותי לחלוטין. כל כך אהבתי אותו שלא קראתי את העמוד האחרון; רציתי שתישאר לי הידיעה שיש עוד קטע של הספר שעדיין לא חוויתי, ידיעה שתביא לי תקווה וציפיות לעתיד.
קצת אחרי זה המורה שלי לספרות אמרה שיש מצב שנלמד את "התפסן" לבגרות וממש ציפיתי לכך מטבע הדברים.
ואכן כך היה; בערך בגיל 17 קראתי את "התפסן" שוב, הפעם במסגרת כיתה ובעבור הבגרות בספרות. קראתי בעברית שוב ושמעתי את הספר כאודיובוק באנגלית.
אבל עם החפירה והעיסוק האינטנסיבי בספר, וגם עם הגיל הבוגר יותר.. מה אני אגיד, הקסם והאהבה שלי לספר נעלמו בקריאה המחודשת.
זה לא הרגיש לי כמו ספר רע, אבל היה בו משהו שכבר פחות דיבר אליי. "התפסן" עבורי הוא ספר לגיל מאוד ספציפי, וספר שניתוח שלו פוגע בקסם שלו.

יחד עם "התפסן", גם את הסיפור הפותח את קובץ הסיפורים הזה – "יום נפלא לדגי הבננה" – למדתי לבגרות בספרות.
כמו "התפסן", גם כאן בקריאה ראשונה ופשוטה הוא הימם אותי, אבל העיסוק המתמיד בו לקראת מבחן.. לא יודע, זה פשוט גרם לכך שממש קשה לי לחזור אליו ולקרוא אותו קריאה תמה להנאתי.

בכל מקרה, הנה אני, כמה שנים טובות אחרי הבגרות ההיא, קורא שוב את סלינג'ר. חששתי מאוד שאני ארגיש שהסיפורים האלו לא מדברים אליי, ואני שמח להגיד שהתבדיתי לחלוטין; הכתיבה של סלינג'ר בחלק גדול מהסיפורים הללו הייתה האגרוף לבטן ש"התפסן" היה מבחינת גרסה צעירה יותר שלי.

הסיפורים האלו מלאים בכאב אנושי, בביקורות על קונפורמיזם וטאטוא מתחת לפני השטח של עולם רגשי, מורכבות וייחודיות, בחקר נפש האדם ומדי פעם אפילו בהצהרות מלאות תקווה ואמונה ביכולת של בני אדם לרפא את עצמם ולמצוא את מקומם. לא ציפיתי לזה מסלינג'ר.

וכל הרעיונות הללו באים עם הכתיבה המוזרה והייחודית לסלינג'ר, שגם היום היא כל כך רעננה ומשונה באופן הכי חיובי שיש.
לפני כמה חודשים עשיתי אבחון, ובמהלכו הייתי צריך לאלתר סיפורים בעל פה על אוסף תמונות שהוצגו לי. כמעט את כולם התחלתי in medias res, תיארתי בעיקר את תודעת האנשים והצגתי באופן מאוד מעורפל ואמביוולנטי את הסיום, גם כשהתבקשתי לתת סיום ברור יחסית. זה פשוט איך שהמוח שלי עובד, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, ככה גם המוח של סלינג'ר עובד, כי המאפיינים הללו מאוד נוכחים כאן.
יש כאן סיפורים שפשוט מרגישים כמו איזה חלום או סצנה מקוטעת מסרט גדול בהרבה, למשל "פי נאה וירוקות הן עיניי" או "בדיוק לפני המלחמה באסקימוסים".
יש לזה יתרונות וחסרונות; לפעמים הסיפור מרגיש עמום מדי והיית שמח לעוד טקסט ולעוד נהירות של כוונות המחבר. הסיום יכול להרגיש פתאומי ולא טבעי ולא ברורה הפואנטה.
מצד שני, זה סגנון כזה ייחודי, מרתק בבנייה שלו, חוגג את המוזרות שלו ודורש מהקורא לעבוד ולהכניס הרבה מהפרשנות שלו ומעצמו לסיפור, שאני חייב להעריך ולאהוב את זה.

והסיפור האחרון באוסף, "טדי".. אלוהים, איזו יצירה מרתקת מבחינה פילוסופית וכל כך אופטימית בדרכה המוזרה.
סלינג'ר כתב את "טדי" כדי ליצור סיפור מקביל ל"יום נפלא לדגי הבננה" רק אופטימי ובעל תקווה, וזה מורגש. ממש מעניין להשוות בין שניהם.

9 \ 10 לכבוד ילדיו של סלינג'ר: אני אמכור את הכליה שלי ואסחור באיברים של תינוקות כדי לקרוא עוד ספר מאת אבא שלכם. בבקשה בבקשה בבקשה תוציאו כבר משהו ממיליון הספרים שהוא כתב ולא פרסם ותרוויחו בוחטות על חשבון אבא המנוח אני מתחנןןןןן.
זה לא הגיוני שאחרי שכל ראפר בינוני מת בגיל 21 היורשים שלו מוציאים כל קטע אודיו שאי פעם כלל אפילו מאית שנייה מהקול שלו, אבל למעלה מעשור אחרי שאחד הסופרים הכי גדולים בהיסטוריה מת בגיל יותר מ90, לא קיבלנו אפילו שורה אחת של טקסט שלא פורסם בימי חייו.
אני ארדוף אתכם בסיוטים שלכם דייי אני צריך עוד סלינג'ר בחיי.

נב - רק לי ממש מציק שהספרה "9" בתמונה מעוצבת באופן מוזר ולא סימטרי?

כשמצאתי את "9 סיפורים" התרגשתי. פחדתי לקרוא אותו. פחדתי שסלינג'ר יאכזב אותי, אחריי שכל כך אהבתי את "התפסן בשדה השיפון", וש"התפסן-" יתגלה כ-ONE HIT WONDER של סלינג'ר עבורי.

כבר, ואולי במיוחד בסיפור הפותח- "יום טוב לדגי בננה"- גיליתי שחששתי לשווא. הספר הזה התעלה על כל ציפיותי, הפתיע אותי, הדהים אותי, וריגש - ריגש מאוד - אולי דווקא בגלל שסלינג'ר כותב בצורה שלא מרגשת באופן המקובל, אלא בעקיפין.
מרגשת כמו שהילד המופרע, זה ששונא שמחבקים אותו, פתאום בא ונותן לך חיבוק ביישני וכמעט כעוס.

למי שאוהב גיבורים מפוקפקים בגיבורותם- חריפים, מצולקים, לפעמים טיפשיים, יפים בחוסר שלמותם, ובעיקר אמיתיים כמו החיים - משפחת גיבוריו של סלינג'ר בספר הזה תעשה לכם טוב.

כשסיימתי לקרוא אותו לא האמנתי שסיימתי לקרוא אותו.
רציתי עוד, ולמרות שזה מטומטם,
רציתי להאמין שיש המשך לחיים המדומיינים של האנשים האלה, שהאמנתי באמיתות שלהם יותר מכמה וכמה אנשים אמיתיים שיצא לי לפגוש.

התלבטתי אם לכתוב ביקורת לסיפורים אלו, או רק לציין שהם טובים ושנהנתי מקריאתם.
מי לא מכיר אותם?! מי לא שמע עליהם?! החלטתי שכן, למען אלו שלא קראו, או שקראו רק את ספרו המהולל "התפסן בשדה השיפון".
האמת היא שקנית את הספר ב-2005 עם יציאת התרגום החדש, ומשום מה הוא נשכח על אחד המדפים.(בדיעבד הצטערתי על כך). נזכרתי בו לאחר מותו של הסופר לפני מספר חודשים. הסרתי את האבק שהצטבר עליו והתחלתי במלאכת הקריאה.
מצאתי פנינים ספרותיות, סיפורים נפלאים ברובם, כל סיפור הוא עולם ומלואו. ניתן לזהות בהם טביעות אצבע ביוגרפיות, המשתקפות מחוויותיו הצבאיות של הסופר כחייל במלחמת העולם ה-2. שבהם בין היתר התכתב עם נערה בת 16 במהלך המלחמה ומפתיע לגלות שאותה נערה שהיה מאוהב בה, נישאה לבסוף לצ'ארלי צ'פלין.(השחקן)

הסיפורים שמשכו את תשומת ליבי באופן מיוחד: "יום מושלם לדגי בננה", שבו מסופר על חייל ששב הביתה אחרי המלחמה. סיפור שמטלטל אותך, מהמם, ומשאיר אותך פעור פה ... צריך להבין אותו לעמקו כדי להבין את סוד קסמו, והוא ללא ספק "הסיפור" באוסף. בסיפור "האיש הצוחק", מגלים סיפור נפלא בתוך סיפור על ילד שפניו עוותו. "לאזמה - באהבה ובזוהמה", הוא סיפור על חייל שנשלח למלחמה, וכותב את המשפט שנחרט בזכרוני "מורי ורבותי, מהרהר אנוכי: גיהנום מהו? וכך אני חושב:זה הסבל על כך שאי אפשר עוד לאהוב". "התקופה הכחולה של דה דומייה סמית", הוא על הגיבור שנמשך לאחות אירמה שרוצה להיות ציירת. ואחרון חביב הסיפור "טדי", על ילד שחווה חוויה מיסטית ומאז יש לו כוחות על טבעיים.

אני חייב לציין שלא הצלחתי לקרוא את הסיפורים ברצף, משום שהייתי צריך לעכל ולחשוב עליהם וטוב שכך.מתרגם הספר אסף גברון נשאל למה הסיפורים האלה כל כך טובים? ותשובתו, "סלינג'ר מתאר נפשות פצועות, דמויות שבורות, טראומתיות הן מתנהלות בעולם נורמלי למראית עין, אך נושאות עמן משא קטלני בכובדו.את כל זה הוא מעביר בלשון נקיה ודיאלוגים לכאורה בנאלים, האיזון הזה, בין בנאליות לטראומה, הוא ללא תחרות".

לא נשאר לי אלא להסכים איתו. מה אתכם?

הסיפור "יום נפלא לדגי הבננה" הוא ללא ספק הספור הקצר האהוב עלי ביותר. לא כל הסיפורים באותה רמה, אבל כולם נעים בין טוב לנפלא, עם נטייה ברורה לנפלא.
את הספרים (המעטים) של סלינג'ר קראתי לראשונה לפני כעשרים שנה. בעוד שהיום אני ממש לא מתחבר ל"תפסן", "תשעה סיפורים" עדיין שמר על הקסם שלו בעיני.
קראתי את הסיפורים כבר עשרות פעמים, והם תמיד מרגשים אותי מחדש.

לא אחיד. כמה מהסיפורים מצויינים, ואחרים משעממים וחסרי פואנטה.
דווקא את "יום נפלא לדגי בננה" המהולל באופן אישי פחות אהבתי.
בסה"כ אפשר לקרוא, לא לבוא עם ציפיות גבוהות מדי.

תשעה סיפורים / ג'יי. די. סלינג'ר



הוצאת מחברות לספרות

שנת הוצאה 2005

מאנגלית אסף גברון

189 עמודים



עד כה לא קראתי שום כתב של סלינג'ר. גם לא את יצירת המופת הגדולה שלו,התפסן בשדה השיפון. החלטתי להתחיל בקטן, מאוסף סיפורים, שמיכל את "הסיפור הקצר הכי טוב שנכתב אי פעם" – יום נפלא לדגי בננה.

על גב הספר מצוטט, שוב, קטע מהנאום של ישראל זמורה שמדבר על הספרים שהם מוציאים לאור, שאינם שגרתיים ושרוב המוציאים לאור לא יקבלו אותם. נשמע כמו כתב הגנה, לא ככה? ובכן, יש להם על מה להגן, יש ועוד איך.

כי הסיפורים האלו, חד וחלק, גרועים. מאוד התאכזבתי מראשון, "יום נפלא-". הוא משעמם, לא מתוחכם, לא שנון, מצחיק, מעציב או משמח. הסוף שלו צפוי מאוד. כל הסיפור מלא בכל מיני שטויות שאמורות לסמל דברים שאין סיכוי שהסופר התכוון להם באמת כשהסיפור נכתב. בקיצור, בזבוז זמן.

גם שאר הסיפורים לא מצליחים להתרומם. הם מלאים בדיאלוגים חסרי פואנטה שאמורים להעביר ביקורת על התרבות של זממנו. משעממת? כנראה. תיאורים יפים אין כאן. הביקורת הזו עומדת להיות קצרה, קצרה מאוד. כי הסיפורים לא מושכים בכלל. אולי רק שניים הצליחו לעניין אותי מתוך התשעה. אבל גם הם לא היו להיטים כלל וכלל, וקראתי הרבה יותר טובים מהם.

על העטיפה : כלום. אין הרבה מה להגיד על העטיפה הפשטנית הזו. די משקפת את התוכן של הסיפורים.

לסיום : הביקורת הכי קצרה שכתבתי מדברת על ספר של יוצר מוערך שהוא בזבוז זמן מוחלט. סיפורים משעממים, חסרי פואנטה, שלא מכילים שום דבר מושך שיגרום לכם לרצות לקרוא אותו. אולי רק כדי להפריך את המיתוס על "יום נפלא לדגי בננה". לברוח. ובנוגע ל"התפסן"? נראה לי שאחכה.



דור

4.10

שווה בעיקר בשביל "יום נפלא לדגי הבננה"... פשוט סיפור מקסים ונוגע ללב, מרגש כל פעם מחדש.

ספר משעמם. הדמויות פאסיביות. אין שום חיבור של הקורא לדמויות.

שנון, אפל, מצחיק, עצוב... הכל יחד. סלינג`ר המוכר.