ספר שנכתב על ידי עיתונאי-גרופי, שגרם לו, לדעתי, לפספס המון פרטים ולהתמקד בטפל.
יש יותר מידי דגש על כמות קהל שהגיעה לכל הופעה, רווחים מהופעות, לאיזה מקום הגיע כל אלבום באיזה מצעד ואיזה פרסים קיבלו חברי הלהקה.
אלו פרטים מיותרים שלא נותנים לקורא מידע אמיתי על הלהקה או על השירים שלה.

בכל פרק/קטע שבו מסופר על אלבום חדש הם הקליטו הסופר כתב יותר על העטיפה של האלבום מאשר על השירים שבאלבום.
איפה ניתוח על מילים ומשפטים של השירים?
מה גרם ללהקה לכתוב קטע מסוים (חוץ מהשיר "קשמיר" שבו פלאנט מספר שמדובר על שיר הוא כתב בעקבות נסיעה בחבל קשמיר), או לבחור בו לאלבום?

קיצור, לא הספר האולטימטיבי כדי ללמוד על הלהקה הזו.

הומור בריטי חביב של סטנדאפיסט שברור שהוא מוצלח בלספר סיפורים.
הסיפור עצמו שונה מהרגיל, ופה ושם יש משפטים נחמדים ומצחיקים.

ספר בסדר סה"כ.

חביב מינוס.
כלומר, בתור ספר מתח הוא כתוב (מבחינה טקסטואלית) טוב מאוד, אבל משהו קצת חרק לי.
אולי זה כי יש שם 3 קווי עלילה שלכאורה מצטלבים אחד עם השני (יוסף אק, בנימין, ויילורד), אבל בתכלס אין ביניהם שום קשר אמיתי.

הקטע של יוסף אק נעלם לפתע ברקע של הספר כולו, ונסגר בסופו של דבר כאילו כלאחר יד.
אותו כנ"ל על ויילורד.

חייב להודות שמצאתי את עצמי מאוכזב לא מעט מהספר הזה, שנחשב לאחת הקלאסיקות הספרותיות.
מספר דברים שהרסו לי:
סגנון הכתיבה המתנשא ("הקורא ודאי הבין כבר ש..") של הוגו כלפי הקוראים שלו.
העלילה הצרה יחסית שמתארכת על פני יותר מידי עמודים (לדעתי היה ניתן לקצר את הספר ב-200 עמודים לפחות)
תיאורים מיותרים שגוררים את הספר (אני באמת חייב לדעת כמה מבף הזקן שילם על ארוחת הערב שלו? או איך נקרא כל אחד מהפושעים של 'משמר 4' ומדוע קוראים לו כך? האלו אלו באמת פרטים חיוניים לעלילה?)
קטעים מופרכים שמנתקים את הקורא מתחושת המציאות של הספר (בלי לפרט כדי לא לספיילר)


לא רוצה לספיילר יותר מידי (אשמח לדון באופן פרטי), אבל למרות שיש פה סיפור נחמד עם כמה משפטים חזקים שנחרטים בלב, שב-1862 בוודאי היה פורץ דרך ומרדני, הרגשתי שמעליבים את האינטיליגנציה שלי בלא-מעט פעמים וזה ממש הוריד לי מההערכה לספר.

כבר כתבתי בעבר שקשה לי להתחבר לספרים שבהם הקשר למציאות הולך ונאבד ככל שהעלילה מתקדמת.
לצערי הרב, כך גם עם הספר הזה.
הספר רווי בכל מיני תפיסות פילוסופיות שונות ומטאפורות שונות לחיים.
מידי פעם זה תופס ומנער אותך, כמו הפסקה על הציפור על הענף:

"נניח שציפור עומדת על ענף דק," אומרת סאאקי-סאן. "הרוח מניעה את הענף הזה בחוזקה. ובכך, נע בחוזקה גם שדה הראייה של הציפור, נכון?"
אני מהנהן.
"וכשזה קורה, איך אתה חושב שהציפור שומרת על יציבות הראייה שלה?"
אני מניד בראשי. "אני לא יודע."
"היא מניעה את ראשה מעלה ומטה לפי תנודות הענף. בפעם הבאה שנושבת רוח חזקה, כדאי לך להסתכל על הציפורים. אני מסתכלת עליהן מהחלון הזה. אתה לא חושב שאלה חיים נורא מעייפים שאתה צריך כל הזמן להזיז את הראש שלך לפי תנודות הענף שאתה יושב עליו?"
"כן, אני חושב שכן."

אבל רוב הפעמים פשוט הרגשתי שאני מחכה שמשהו יקרה.

מורקמי מעולה בתיאור סיטואציות, דמויות ופעולות.
קל מאוד להבין איפה הדמויות נמצאות ומה הן רואות.
אבל הספר הזה הוא לא לכל אחד:
היו פה כמה רגעים מטלטלים מאוד, אבל בסופו של דבר יצאתי מותש מהספר הזה.

לכאורה, סיפור מבריק שמתרחש בין מדינות שונות, בדופק לב מואץ, משלב דרמה משפטית עם תחכום נדל"ני ומתח, וכתוב בצורה מובנת ומדוייקת.

אבל בתכלס, מגלים שמדובר בקלישאה על קלישאה (סיפורם של זוג שהתאהב מברגע הראשון שנפגשו. עו"ד שנלחם עד חורמת דם בלקוח שלו, עו"ד נכלולי שרוצח ומשקר, שחקן של אופרות סבון שהוא הומו בארון וכו..), בדמויות כ"כ "מושלמות" (כל אחד בסגנון שלה) שאי-אפשר באמת לאהוב אותן או לרצות בשלומן, בכתיבה טרחנית ולא עמוקה בלי שום משפט אחד לרפואה שישאיר אתכם המומים באמת, במתח מזויף, בעלילה די שקופה וחסרת טוויסטים אמיתיים.

כשסיימתי לקרוא את הספר הרגשתי סוג של הקלה.

לוקח זמן לעכל את הספר הזה ולהבין למה הוא מוצלח.
הכתיבה של פראנזן לא יוצאת דופן, ואין פה משפטים שגורמים לך לסמן אותם במארקר או לחזור אליהם שוב ושוב.
העלילה מקיפה וארוכה, לפעמים טרחנית מידי או מפורטת מידי.
הדמויות לא חביבות בעליל, ואתה תוהה לפעמים את מי מהן פראנזן שונא או מרחם יותר (על וולטר, ברור שעל וולטר).

אבל בכל זאת יש שם משהו.
עלילה שנראית שיטחית (בסה"כ סיפורה של משפחה אחת בארה"ב המודרנית) לכאורה, אבל בתוכה נפרשות כמו קורים סיפורים שונים, ביקורות שונות והמון תחומי עניין (מוזיקה, צפרות, יזמות, ממשל ופוליטיקה, יחסים משפחתיים וזוגיים, ועוד..)
שפשוט מושכת אותך עוד ועוד לתוכה בתיחכום קל שבה העלילה כל פעם מתקדמת דרך זוית ראיתה של דמות אחרת.
הזעם שנכנס בך בטבעיות בגלל ההזדהות עם וולטר כובש, וכמעט כל דמות או מהלך מצליח לעצבן אותך ואתה רק רוצה לראות את וולטר מקבל סוף-סוף את הטוב שמגיע לו.

התקציר של הספר (מה שנקרא ה"מאחורה של הספר") לא מסגיר את העלילה בכלל, וחבל לחשוב על כל מי שיפספס את הספר הזה רק סמך התקציר הזה (שלא כולל אנשים שיחפשו את הספר הזה בכוונה בגלל "התיקונים" של פראנזן).

ספר מצוין, לדעתי.
קודם כל, נרקמו פה דמויות שונות כשלכל אחת מהן יש היסטוריה ואישיות ואופי משלה. לכל אחד אפשר להתחבר בצורה מסויימת, לכל אחת אפשר לאחל משהו אחר, את כל אחת אפשר להבין (אפילו את הורי). זה לא דבר שפשוט לעשות כסופר.
העלילה עצמה מנווטת את עצמה מנקודת ההתחלה שבה ג'ד מגלה שאביו נפטר בשיחת טלפון משעשעת, והדמויות הן אלו ששולטות בסיטואציות, ולא הפוך. זה דבר שראוי מאוד להעריך.

דבר שני, הספר כתוב מעולה. שפה אחידה, שנינויות ("מאוד יפה מצידו של בון ג'ובי שהוא בא לבקר"), בניה של מתח (החלומות של ג'ד, היציאה של לינדה כל בוקר מהבית של הפוקסמנים), ולא מעט רגש.
הבחירה לכתוב את הספר דווקא מנקודת המבט של ג'ד (ולא של פול, למשל, או של לינדה) היא זו שנתנה, לדעתי, לספר את האופי שלו. בתור האח שהחיים שלו נחשבים להרוסים ביותר ועובר את השבוע הכי מטלטל שלו בנוכחות אורחים שבאים לנחם אותו על מות אביו, זה מה שמצליח לסחוף אותך לתוך הסיפור.

זה ספר שלא פשוט לעזוב אותו מהרגע שמתחילים לקרוא אותו.

צריך לנמק את הקריאה והביקורת על הספר הזה בגישה של הקורא לספרי שנוטפים בבדיוניות. אצלי אין הרבה סבלנות לספרים בדיוניים שהחוט המקשר בינם למציאות הולך ופוחת ככל שהעלילה מתקדמת, אבל הכתיבה החסרת-פשרות והמאוד סוחפת של סטיבן הול די השאירה אותי בתוך הספר הזה עד סופו. ואחרי שאתה מתרגל להזיה הזו בתוך הראש של אריק סנדרסון אתה כבר לא מצליח לראות לצדדים.

כבר נכתב פה משהו על התרגום, כי הספר מאוד מילולי וברור שמה שנכתב באנגלית הוא לא בדיוק מה שעבר לעברית, אבל אני יצאתי עם הרגשה שקיבלתי את החוויה המקורית של הסופר. וזה די חשוב.

יש בסיפור הזה משהו מאוד אנושי וקורע-לב, אבל צריך לשרוד שכבות על שכבות של דמיון מופרע ומקורי (מקטע הנורה, מר אף-אחד, האל-חלל, הפרופסור, הכריש, מיקוסופט וורד, הסיום על הספינה) כדי להגיע אליו. לפחות באמצע יש הרבה קטעים שנונים, איאן החתול וכל דו-שיח בין אריק לסקאוט פשוט היה נפלא.