• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
עפיפונים

עפיפונים

מאת רומן גארי (אמיל אז'אר)

הביקורת של מירב

תמונה של מירב
דירוגדירוג
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:1983
סדרה:ספריה לעם #295
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אחיה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•1 דקות קריאה

ספר רגיש, מקסים ועצוב על נער צרפתי במלחמת העולם השניה ועל אהובתו הנעדרת-אך-נוכחת.
הספר מתנהל בנחת, עם תיאורים ארוכים ומושקעים ועם נקודות שיא בלי הרבה טררם, שכמעט אפשר לפספס.
האהבה של לודו ללילה, גם בייחוד שהיא לא נמצאת נוגעת ללב. כמן שדודו, עושה העפיפונים, לימד אותו, צריך הרבה מטורפים כדי לשרוד. "בקרוב נצטרך הרבה מטורפים", הוא אומר. ולודו מוכן להיות המטורף, זה שרואה את אהובתו בכל מקום, מסכן הכל למענה ובכל זאת מציל עוד אנשים רבים מסביבו.
רומן גארי גורם לנו לחשוב מחדש על מה זו נאמנות לאהובה, למדינה, לעקרונות, על גבורה בשלל צורות ועל הפנים האמיתיות שמתגלות בשעת משבר.
זה עוד ספר על טרגדיות אנושיות ואומץ במלחמה, אבל זה גם סיפור שונה, אחר, על יחסים אנושיים ועל עקשנות, רצון והתמדה.

בסיום הספר מצורף מכתב מהספר, "חייו ומותו של אמיל אז'אר". אני בבורותי לא ידעתי שרומן גארי פרסם ספרים בשם העט הזה, אבל הרעיון הדהים והרשים אותי. מכתב נוגע ללב על המתח בין הצורך והרצון לכתוב לצורך ולרצון לפרסם.

מומלץ לקוראים בנחת וברגישות.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
ה
הקיסרית הילדותית
א
אחיה
מ
מיכאל
ח
חובב ספרות
תמונה של יעל 93'
יעל 93'
6קוראים|גיל ממוצע43|50%נשים

על המבקרת

תמונה של מירב

מירב

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
254 ביקורות•17 נבחרות•2,027 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של מירב
מירב
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות254
ביקורות נבחרות17
לייקים שקיבלה2,027
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת98ספרות מקורית66מתח ריגול והרפתקאות27

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של מירב

הניקס

הניקס

נייתן היל

לאמריקאים יש את המושג של "הרומן האמריקני הגדול", זה שיצליח להכיל את המורכבות ואת גדולתה (לפחות בעיני עצמה) של האומה האמריקאית, או משהו כזה, וזה שלכאורה כל סופר מתחיל שואף אליו. יומרה כזו היא כמובן סיכון לסופרים שעשויים לקפוץ גבוה ורחוק מכדי יכולתם וכישרונם ולהיכשל בהתאם - בספר גדול, עבה ורחב בכל המובנים, שיקרוס לתוך היומרנות שלו-עצמו. וכך "הניקס", שהחשיבות העצמית מבצבצת מכל עמוד שלו, לא משאיר לקוראים אלא לשפוט אותו לפי אמות המידה שהציב להם בעצמו.

קו העלילה העיקרי של "הניקס" עוסק בניסיונו של סמואל, הסופר המבטיח לשעבר והמרצה המשועמם והמכור למשחקי מחשב בהווה, להתחקות אחרי סיפור החיים הנעלם של אמא שלו, שעזבה כשהייתה ילד ללא הסבר, ולהחליט האם היא ראויה לסליחתו ולעזרתו ברגע הקריטי שבו מצאה את עצמה, או שמא זו דווקא ההזדמנות שלו לנקום בה על השנים האבודות. עם זאת, המקום שניתן בספר ליחסי אם-בן ולתסביכים פסיכולגיים הולמים הוא שולי יחסית ואקראי למדי; 700 העמודים של הספר עוסקים בעיקר בזיכרונות הילדות של סמואל, בחייה של אמו פיי ובחייהן של עוד כמה וכמה דמויות רלוונטיות יותר ופחות. כאן אורכו המוגזם של הספר הופך אותו בעל כרחו ל"רומן אמריקני גדול" ומכשיל אותו פעמיים: ראשית, כיוון ששאלת עברה המסתורי של האם נפתרת ברובה בערך בשני שליש הספר ומשם הוא בעיקר נמרח, בזמן שמקום רב מן הדרוש מוקדש לחבר הילדות המפוקפק של סמואל או לעמיתו למשחק הדרקונים הממוחשב, בלי שיתברר לנו למה הם נחוצים לסיפור ולמה יש להעלות אותם באוב בכל הפוגה מיותרת מסיפורה של פיי ולגזור עליהם מיני מיתות משונות. שנית, כיוון שלאורך העמודים האלו הסופר מתעקש להתייחס בנימה רצינית למחצה וסאטירית כביכול לכל סוגיה שעל סדר היום האמריקאי: רשתות חברתיות, הוראה בקולג'ים, המלחמה בטרור, קפיטליזם תאגידי, תרבות הנגד ההיפית של שנות השישים, ווריאציות לא מתוחכמות על דונלנד טראמפ ומיילי סיירוס ועוד ועוד.
מובן שאין שום סיכוי לומר משהו מעמיק או מקורי על כמות רבה כל כך של נושאים, וודאי שלא לקשר אותם לנרטיב העיקרי של הסיפור על בחירות בחיים והצדדים השונים והמנוגדים באישיות של כל אחד מאיתנו (מקורי, אני יודעת). אבל חמור מכך, כשמצמידים את כל הסוגיות החשובת כשלעצמן יחד לסיפור בן חמישים שנה שכרוך ישירות באירועים ציבוריים ולאומיים, נוצר הרושם כאילו אכן נאמר משהו 'חשוב', בזמן שזו רק הצגה של מסר, המקבילה של סטטוס בפייסבוק לדעה אמיתית. כך למשל המחאה ההיפית כנגד המלחמה בויאטנאם מתוארת באותה פרטנות חלולה של הלוחמים בעירק, בלא שאמירה של ממש תעלה מהעיסוק בהן אלא באופן שיקל על כל קורא לראות בדיוק את מה שהיה מצפה לראות ולהנהן בנחת. מזווית אחרת, הספר עוסק באובססיביות בשפע החולני של תרבות הצריכה האמריקאית בזמן שהוא בעצמו הוא שוק בלתי נדלה של התייחסויות לכל תקופה, רעיון ונושא שאפשר להעלות על הדעת ואפילו לא ידעתם שאתם צריכים ברומן פסיכולוגי על הורות והתבגרות. ועוד לא הזכרתי את המיתולוגיה הנורווגית התמוהה, את היומרה המיותרת לכתוב מתוך תודעתו של המשורר אלן גינזברג ואת פרק הסיכום בן עשרים העמודים (פרופורציוני לאורך הספר) שמלא בקלישאות על קבלה עצמית והתחלה מחדש שתלושות מכל מה שהיה לפניהן.

*

הספר כתוב נהדר, והוא מעניין וסוחף. אבל אם אתם רוצים ספר עב כרס שכתוב בווירטואוזיות ומבטיח להגיד משהו על אמריקאיות אבל לא ממש מקיים, תקראו קודם את "טוהר" של ג'ונתן פראנזן, שהוא בכל זאת המקור השנון של הספר הזה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•מירב
מפגש עם חוליית הבריונים

מפגש עם חוליית הבריונים

ג'ניפר איגן

"מפגש עם חוליית הבריונים" הוא מהספרים שכבר כמה שנים אני מרימה מהמדף בספרייה ומחזירה כמעט מיד, לרוב אחרי ששוב נתקלתי בתקציר על גב הכריכה בגבר השמן והמיוזע שהוא, כך נראה, דמות מרכזית בסיפור. לאחרונה בכל זאת צלחתי את התקציר המוזר, השבחים הדרמטיים והעטיפה הכעורה ושאלתי את הספר וגם קראתי אותו (די מהר, כי אחרי הכל זה ספר קצר של עם עובד בפונט מוגדל) ומה אני אגיד לכם.

הספר מלווה כמה דמויות שבין שנות השבעים של המאה הקודמת לשנות העשרים של המאה הזו היו קשורות כך או אחרת לתעשיית המוזיקה ואחת לשנייה, וכל פרק הוא מין סיפור קצר על אחת הדמויות כשדמות אחרת עומדת ברקע ואנחנו כבר יודעים, או שנדע בסיפור הבא, מה עבר על הדמות המשנית בזמן שהיא מתקיימת ברקע של זו שהיא כרגע הדמות הראשית. זה אולי נשמע מתוחכם אבל למעשה מדובר במעבר בין המזכירה של המפיק המהולל לבין המפיק המהולל בימיו ככוכב רוק, לבין חברו המוכשר של אותו כוכב רוק בלהקת הנעורים שלהם, לבין הבחורה שמאוהבת במוזיקאי ועוד 20 שנה תהיה המזכירה שלו וכו'. הסיפורים נחמדים כשלעצמם, מספרים נרטיב אמריקאי קלאסי על הגשמה עצמית וכישלונות ואמונה לא רלוונטית ברוקנרול, אלא שהנחמדות הזו לא מתכנסת לשום דבר. זו חכמה מאוד קטנה לכתוב על הגיבורים שלך רק ברגעי השיא של חייהם ולנטוש אותם במשך 20 השנה המשעממות עד לשיא הבא, בזמן שאנחנו כקוראים לא למדנו דבר על ההתפתחות שלהם והסיבות שהם השתנו (או לא השתנו) בין לבין. למרות היומרה של הביקורות המצוטטות בגב הספר, אין לזמן תפקיד משמעותי כאן יותר מבספר ממוצע, ועל התחזית האפוקליפטית למחצה של הפרקים המאוחרים מוטב לא להרחיב את הדיבור.

אם כן: קריאה מהנה, מעטפת אמריקאית נוחה, לא לסמוך על החותמת של פרס פוליצר בפעם הבאה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•מירב
שטוקהולם

שטוקהולם

נעה ידלין

בספרה השלישי נעה ידלין מתייצבת כסופרת בעלת סגנון מובהק: היא כותבת על האליטה הלבנה הישראלית, מה שפעם היו קוראים אחוס"לים והיום היא משהו אשכנזי-חילוני-תל אביבי (או ירושלמי מסוג מאוד ספציפי) ומזדקן למדי, ונחושה בדעתה להעמיד אותה במקומה. דווקא מכיוון שהאליטה הזו פרנסה את כל גדולי הספרות שלנו ודווקא מכיוון שידלין (כך נראה לי) יצאה מתוכה, היא רוצה להפוך את כל ערימת הפריבילגיות הללו לבני אדם, עם חולשות מביכות ותכונות קטנוניות כמו לכל הלא-פריבילגים שעליהם האליטה נוהגת להתנשא. במציאות של ישראל 2017 זה מהלך פופולרי אבל גם מתבקש, כי בסך הכל את הזווית של העמוס עוזים למיניהם קראנו די והותר. ב"חיי מדף" שלה, שהוא מין פרודיה על מוסף הספרים של "הארץ", זה היה מדי ברנז'אי; ב"בעלת הבית" הירושלמי למחצה זה היה טוב דיו כדי להעניק לה את פרס ספיר, ואני עצמי מאוד נהניתי ממנו. "שטוקהולם" בעיקר יוצר את הרושם שהיא מיצתה את הז'אנר.

במרכז הספר עומדת חבורה של בני כמעט שבעים, כל אחד ומקצועו החופשי והמכובד, שמוצאת את עצמה בסיטואציה בלתי אפשרית כאשר ארבעה מחברי הקבוצה מנסים להסתיר את מותו של החמישי כדי לאפשר לו לזכות בפרס הנובל שהוא אמור לקבל בעוד שבוע. לכל אחד מבני החבורה החשבונות האישיים שלו עם הנפטר ועם האחרים, הרווחים הפוטנציאליים מהמוות ו/או מהזכייה, וגם חובות היומיום שמאיימות להפר את הסוד. הבעיה עם התרחיש החביב הזה היא שהוא נשמע מדי מוכר לקומדיות שחורות למיניהן על זקנים (הסרט הישראלי "מיתה טובה" או אפילו "הזקן בן ה-100 שיצא מהחלון ונעלם", כמו גם הנרטיב הקלאסי של איאן מקיואן על אנשים מהוגנים מכל בחינה שנתקלים בדילמה מוסרית מורכבת) והבעיה עם הספר שלמרות המצע המוצלח לקומדיית טעויות או לחשבון נפש נוקב של חמישה חברים ותיקים זה פשוט לא עובד. הספר אמנם עוסק יפה בשמירת טינה, עלבונות ישנים והניסיון המבעית של פנסיונרים להשיג "פרק ב'" ו"להמציא את עצמך מחדש", אך הם מובלעים במסגרת מעייפת למדי. שני הגברים מתך ארבעת החברים החיים דומים מכדי שאצליח להבחין ביניהם, הדיאלוגים הריאליסטיים קצת מתישים מדי וציר הזמן של העלילה, לאורך שמונת הימים בהם נדרשה הסתרת הגופה, מבלבל ומלא בחורים לא מוסברים. חוץ מזה, ידלין נופלת בבור הניים-דרופינג הקלאסי של סופרים ישראלים (ראו מיליון ביקורות קודמות שלי) שממנו הצליחה להיחלץ בחן ב"בעלת הבית", ולא משכנעת בניסיונה לשים בפי הגיבורים המזדקנים תובנות על דור ה-Y והפייסבוק.

למעשה, השילוב של פירוק חסר חמלה של הגמוניה ישראלית באמצעות עלילה כמו-בלשית הזכירה לי את ספריה של מאיה ערד, שגם ספר הקשישים הפחות מוצלח שלה ("חשד לשיטיון") היה מעניין ושלם בהרבה מ"שטוקהולם", כנראה מכיוון שערד מעוניינת יותר במנגנון הפנימי של הדמויות שלה ופחות בניסיונות לנתח את ההקשר החברתי. קראתי השבוע שהספר של ידלין יעובד לטלוויזיה, ונקווה שזה יהיה הסימן שלה לפנות בספר הבא לכיוון אחר.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•מירב
סווינג טיים

סווינג טיים

זיידי סמית

לפני כמה שבועות קראתי שוב את NW של זיידי סמית, וחשבתי איך סיפור ההיחלצות של אחת הגיבורות משכונת העוני של צפון לונדון ומאבקה המתמשך להחזיק חזות של מי שמעולם לא נאלצה להמציא את עצמה מחדש מזכיר את הרומנים הנפוליטניים המהוללים של אלנה פרנטה ואת סיפורה של הגיבורה אלנה. כמובן, חלק מן הגאונות של פרנטה הוא שהיא זיהתה את המנגנון של המצאה עצמית בקרב נשים רבות מספור, גם כאלו שלא הגיעו ממצוקה ממשית, וגרמה לי לזהות אותו בשפע ספרים ובכלל בחיים. בכל אופן, כשניגשתי לספר הנוכחי והחדש של סמית, קשה היה להימנע מהתחושה שיש כאן "החברה הגאונה" בגרסת צפון לונדון. סמית שיקעה בגיבורה שלה מאפיינים ביוגרפיים מובהקים - בת לאם שחורה מג'מייקה ואב לבן ותושבת השכונות המתנדנדות על קו העוני והפשע בצפון לונדון, וכמ פרנטה מיקמה את הסיפור סביב הציר של חברות בין שתי ילדות, האחת היא גיבורה עכברית למדי והשנייה זוהרת ומסוכנת. בניגוד לפרנטה (ואני מבטיחה שזו השוואה אחרונה בין השתיים), החברות בין השתיים הופכת מהר מאוד לסיפור רקע ומשאירה את השאלה האם סמית התכוונה למחווה הזו או שיש כאן מנגנון עלילתי פשוט, ולמה בעצם הוא נועד.

לגיבורה של הספר, כמו שהבנתי רק כשהתחלתי לכתוב את הביקורת הזו, אין שם. היא עסוקה בתמרון זהיר בין אימה האקטיביסטית (בהתחלה רק בתיאוריה ואחר כך גם במעשה) לבין אביה הנוכח-נפקד ובין חברתה הזוהרת טרייסי, כוכבת שיעורי הריקוד, כמו גם בין הערצתה הפרטית לפרד אסטר ומחזות זמר ישנים ובין חוסר כישרונה שלה בריקוד. אימה של הגיבורה נחושה להפוך את ביתה לדוגמה ומופת של חינוך ומדעות חברתית שתתעלה מעל כל מחסומי הגזע ואי השוויון ומכיוון שטרייסי עושה צרות והמשפחה שלה היא צרה בפני עצמה, האם מקפידה להרחיק אותה מהסטריאוטיפ המסוכן שהוא טרייסי. הגיבורה אמנם לא הולכת בעקבות חברתה הרקדנית והבעייתית אבל בהחלט מורדת בהשקפת עולמה הנחושה של האם, שאינה מסוגלת להעביר שיחת חולין בלי ניתוחים היסטוריים וכלכליים למציאות כפי שהיא. בגיל צעיר הופכת המספרת לעוזרתה האישית של כוכבת פופ תואמת מדונה ובזה מתנתקת גם מהדרישה למרוד בקפיטליזם המדכא וגם מהציפייה להצטרף לחצי המדוכא של מורשתה. היא מבלה את חייה בשירותים קטנוניים לכוכבת עד שידה הארוכה של האם גורמת לה למצוא את עצמה מסייעת לפרויקט פילנתרופי של הכוכבת במערב אפריקה, שמנסה לייסד בית ספר לבנות המקומיות. הגיבורה שלנו לא מגלה את האור הגזעי פתאום; במקום זה היא נשאבת לתהליך ארוך ומבלבל של הערכה מחדש של מה שהיא מניחה כהכרחי ואפשרי בחייה ושל אישיותה המושתקת והפסיבית.

יחסית לסמית, הספר כתוב בבהירות ובישירות שקצת משעממת בפרקים הראשונים והוא גם נעדר דמויות שליליות מובהקות. עם זאת, כמו בספריה הקודמים, הספר עמוס רפרנסים לתרבות פופולרית ובעיקר למוזיקה שחורה - מריקודי עם אפריקאים עד מייקל ג'קסון - ובניגוד למה שמייקל שייבון, נניח, עושה בספרים שלו, הרפרנסים הללו משתלבים בטבעיות בעולמם של הגיבורים ומוסיפים לתפיסה שלנו את החיים שלהם. בסופו של דבר הסיפור מעלה את השאלה עד כמה אלמנטים מורשים כמו גזע, מצב כלכלי והתנהגות הורית משפיעות על התפתחותו של האדם ועל יכולתו למרוד בערכים האלה ולהיות אדם חדש, נקי מהשפעות ומהחלטות שהוחלטו עבורו. אני עוד לא לגמרי בטוחה מה בדיוק סמית ניסתה לטעון בסופו של דבר (אם בכלל), ועד כמה ההשוואה הגסה עם טרייסי הייתה נחוצה. בעיקר מפריעה לי קטיעת הספר מיד אחרי המעשה האקטיבי הראשון של הגיבורה, בלי רמזים מספיקים לאופן שבו היא עשויה להתפתח מכאן. לכן אני לא יודעת אם זה הספר הכי טוב של סמית עד כה כמו שקראתי במקומות מסוימים, אבל הוא בהחלט תוספת מעניינת למערך של סיפורי חיים מורכבים שהיא יצרה ויוצרת וגם התחלה טובה למי שמחפש לנסות.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•מירב
ארבעה אבות

ארבעה אבות

אמיר זיו

אינספור פעמים כבר כתבתי שספרים ישראליים הם בעיה, בייחוד בז'אנר הפופולרי, אלו של אמצע הדרך. במקום להיות קריאים ומהנים, עם סיפור טוב וקריאה זורמת, הם כמעט תמיד נופלים לשתי מלכודות סותרות לכאורה ובכל זאת מופיעות לא פעם ביחד: מצד אחד, כתיבה מסוגננת מדי, שמתאמצת להוכיח את בקיאותו של הכותב בעברית גבוהה ובמליצות תנ"כיות, ומצד שני מבול של פרטי יום יום ישראליים שדוחקים בקוראת - נכון את מכירה את הרחוב הזה? נכון את אוהבת את השיר הזה? נכון האזכור הפוליטי הזה ממש מחוכם? מה שמעניק לספר ארומה של כתבה בעיתון.
אבל יש תקווה לשינוי, כי אמיר זיו כתב ספר שהוא ממש לא כזה.

'ארבעה אבות' מתחלק לשלושה חלקים, שבמידה רבה עומדים בפני עצמם: שכן נרגן בתל אביב של שנות ה-60 מתלונן לעירייה במה שהופך מבירוקרטיית מרפסות לווידוי חושפני; וטרינר ירושלמי ואב לילדה בת 6 מגלה שמשפחתו התפרקה למעשה, ואולי לא הייתה קיימת אף פעם; ובלוגרית מתבגרת חושפת את הסבך המדכא של ילדותה והתבגרותה. בניגוד למה שהיה אולי מפתה סופר אחר (אהמאשכולנבואהמ), החלקים השונים מתחברים רק בקצוות, בעדינות, ובאופן שלא הופך את הסיפור על ראשו בעמוד האחרון. במקום זה, כל קטע נכתב בצורה מחוכמת מספיק כדי לשמור על מתח פנימי ולעשות את מה שהיה עשוי להישמע כמו סיפור בנאלי לפיסה מסקרנת למדי של חיים (ומגביר את החשד שהספר התחיל כשלושה סיפורים קצרים). החיים האלה הם אמנם ישראליים, אבל אין בהם ניים דרופינג או משהו מהמשולש שואה/סרטן/פיגוע, שאף הוא חביב על סופרים ישראליים. באווירה כזו, אפילו האנקדוטות היפות-מדי של הווטרינר מתקבלות בסלחנות בתוך הרצף הסיפורי. המחאה היחידה שלי, שהוזכרה כאן בביקורת נוספת, היא היחס המזלזל כלפי עובדות סוציאליות במסווה של אותנטיות, שמשרת שיח בעייתי גם ככה בחברה הישראלית.

אז אולי אין בספר חידוש גדול (קראתי התייחסויות לעיצוב המעניין של הדמויות הגבריות שבו, על אף שבספרות הישראלית דווקא היו לא מעט גברים רגישים לאורך השנים) אבל הוא כל מה שאפשר לצפות מספר כזה: קריאה כיפית, זורמת ומסקרנת, דמויות שלמות ושבריר של מחשבה לסיום. וחוץ מזה, פגשתי את הסופר בשבוע הספר והוא היה מאוד נחמד.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מירב
אמריקה אמריקה

אמריקה אמריקה

איתן קיינין

השאלה הכי נחוצה והכי מאוסה בתקשורת של חצי השנה האחרונה היא "איך יכול להיות שהאמריקאים בחרו בטראמפ", ובפרט איך יתכן שאנשים עניים ומובטלים בחרו דווקא באדם שיבטל, למשל, את זכותם לביטוח רפואי בסיסי, שבלעדיו (כך קראתי לאחרונה) תוחלת החיים בערים מסוימות בארה"ב של המאה ה-21 יורדת. הספר הזה הוא מ-2008, כלומר רגע לפני אובמה ומה שנראה כמו הניצחון המתוק והסופי של הדמוקרטים והליברלים, ובכל זאת הוא מספק כמה תובנות עקיפות בעניין.

זהו סיפורו של קורי, נער ממשפחת פועלים בעיר פועלים היסטורית במדינת ניו יורק, שכמו ערים רבות אחרות במדינה הוקמה, התפתחה ושגשגה בזכותה של שושלת קפיטליסטית שתחילתה בשום-מקום מרוד בסקוטלנד וסופה באחוזת פאר של משפחת מטרי. העובדה שבהיסטוריה של משפחת היזם/תעשיין/פילנתרופ יש כמה רגעים מכוערים בכל מה שנוגע ליחסי עובדים-מעסיק לא מפריעה לעיירה כולה לקבל את הסדר החברתי לפיו יש פטרון נדיב ויש פועלים פשוטים שמסתפקים בזכותם להקים איגוד עובדים, כמו אביו של קורי בן ה-16. כשקורי מקבל הצעה לעבוד באחוזה המשפחתית של מטרי משל היינו באנגליה הוויקטוריאנית ולא באמריקה של שנות ה-70, הוא קופץ על ההזדמנות והופך למשהו בין שרברב לנהג ואפילו מצליח להתחבר עם בנותיו של הפטרון הנדיב שמדבר איתו בגובה העיניים ואוהב להתעסק עם כלי העבודה בעצמו. כאשר מטרי מכניס תחת מטריית הפטרוניות שלו סנטור דמוקרטי מבטיח, "ידידו הטוב ביותר של האדם העובד", שרץ לנשיאות כנגד ניקסון המושחת והמדשדש בוויטנאם, קורי זוכה להצצה לא רק אל עושר אלא גם אל הכוח הפוליטי, או לפחות אמור.

הבעיה העיקרית עם הספר היא התחושה שהכותב מצייר איזו אידליה של עיירת פועלים, של אנשים שאוהבים לעבוד בכל מצב וזוכים להגיע לגיל 100 ואפילו נזקים בריאותיים קשים (כמו אובדן יכולת הדיבור עקב עשורת שנים של ניסור אבן) הם מבחינתו בעיקר הרמה להנחתה לבדיחה מתנשאת (הפועל לא יכול לדבר אז הוא צריך לכתוב! בשגיאות כתיב!). כדי להמשיך את הדמיון לרומן ויקטוריאני, קורי אמנם אוהב לעבוד יותר מכל דבר אחר ואף פעם לא מתלונן על עבודה פיזית מתישה ואינסופית, אבל כאשר הפטרון שולח אותו לפנימייה יוקרתית מיד הוא מגלה את אוצרות הידע, מתנפל על ספרייה מלאה בספרים קלאסיים ועל עיתונות פוליטית באותה התלהבות לא סבירה. מה הפלא שקורי הבוגר הוא מו"ל של עיתון מקומי מכובד ונחוש (קלאסיקה של גבר-לבן-דמוקרט-מצר על האינטרנט ועל מה שנהייה מהעולם) שמפזר ציטוטים לכל עבר רק כדי להראות שהוא יכול. באידיליה הליברלית של הכותב, שאמורה להיות מלאה באנשים בעלי רצון טוב לעזור לחלשים ולתקן את העוולות האמריקאיות, אין נשים פעילות, שחורים שמוציאים משפט או עניים אמיתיים, ומכיוון שרוב הספר מתרחש בחנייה של אחוזה, אין בו קמצוץ של שחזור תקופתי ראוי לשמו מלבד ניים-דרופינג של עיתונאים ופוליטקאים שיחזקו את תדמיתו של הכותב ושל הנער שברא בדמותו כחלק משרשרת מכובדת של גברים ליברלים שדואגים לצדק ולשוויון. אמנם הכתיבה טובה כשלעצמה, אבל השערוריה הפוליטית הגדולה שחציו הראשון של הספר בונה מתח בלתי נגמר לקראתה היא טרגדיה בנאלית שאין לה שום תרומה להבנה של הקוראת איזו מן הדמויות. כפי שהעירו פה לפני, מדובר בסופר שמדריך את סדנת הכתיבה בה"א הידיעה ולפיכך יודע איך לייצר ספר שיהיה קצת מרגש, קצת מותח וטיפה פילוסופי, על אף שלתוצאה המתקבלת בסוף יש טעם של פלסטיק.

אז מה היה לנו: דמוקרטים שמאמינים בשוויון אבל לא מסוגלים לדמות לעצמם איך נראים חייהם של אנשים קצת פחות פריבילגיים מהם, שלא לומר לתת להם קול ותפקיד; קינה על מותו של סדר חברתי היררכי וברור בלי להניח שיש אנשים שהרוויחו דווקא מההתערערות שלו; והבנה שלמרות כל זאת עדיין קל לאמריקאים להאמין במי שיקח על עצמו את תפקיד הדוד המיטיב ולעזאזל השלדים בארון.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מירב
הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו

הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו

אלנה פרנטה

אני לא בטוחה למה לא כתבתי עד עכשיו על הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה, שהם תופעה ספרותית די חריגה בספרות מבוגרים. אולי דווקא בגלל הבלגן סביבם, אולי כי קראתי את הראשון באיחור, בולעת אותו בתדהמה בליל שבת אחד, ואחר כך את השני בשבת אחת בודדה בבית מלון בחו"ל, מתענגת על מה שהוא סיפור זר ועם זאת מוכר להפליא. בכל מקרה, הצטרפתי בלי היסוסים להתלהבות בנוסח הארי פוטר של מתי כבר יצא הספר הבא ואולי כדאי לקרוא באנגלית ואוקיי הזמנתי מראש את הספר ברגע שיצא והנה אנחנו כאן.

למי שבכל זאת לא קרא, אלנה פרנטה, סופרת ידועה ומסתורית שעיתון כלשהו חשף רק לאחרונה את זהותה האמיתית (כנראה), מספרת בארבעה ספרים את סיפורן של אלנה ולילה, שתי חברות משכונת עוני בנפולי שחייהן וחיי הסביבה שלהן נפרשים בפירוט ססגוני, יומיומי לכאורה ומרתק להפליא. אלנה היא מי שמספרת את הסיפור, לכאורה מתוך הצלחתה המרשימה להיחלץ מהשכונה ומהמצוקה שהיא משליטה ולהיעשות לסופרת מצליחה, אך ליבו של הסיפור של אלנה הוא בעצם הסיפור של לילה (או לינה), המבריקה, המעורערת, שלא קיבלה את ההזדמנויות-בקושי של אלנה, ומבחירה או מכורח שומטת כל הזמן את הקרקע מתחת לדמיון הבלתי נדלה, ליצירתיות הבלתי צפויה ולרגשנות רבת הפנים שלה עצמה.

הספר הקודם הסתיים כשאלנה לכאורה הגשימה את חלומה – סיימה לימודים אוניברסיטאיים, התארסה לבחור טוב ממשפחה עוד יותר טובה ופרסמה ספר מצליח, בעוד לילה הייתה בתחתית אומללה עוד יותר מזו של השכונה שבה השתיים גדלו. הספר הזה, כמו הספרים הקודמים, מתבגר עם הגיבורות שלו ועומד כולו בסימן התבגרות והתפכחות: אלנה מגלה שהצלחתה האישית והמקצועית היא זמנית ורעועה, נשענת על יסודות שהיא לא היטיבה לחזק מספיק ומתערערת עם השינויים ההכרחיים בחייה. ברגע יפה במיוחד מבינה אלנה שכל חייה התאמצה ללא הרף "להפוך להיות", ועכשיו ש"הפכה להיות" לא ברור לה מה המשך המשפט – להפוך להיות סופרת? אישה מודרנית? בת זוג, אם, פעילה פוליטית, פמיניסטית, קומוניסטית? אלנה כל כך התרגלה לאמץ רעיונות ודפוסי מחשבה מסביבתה שעל אף הצלחתה המרשימה מבחוץ, היא מתקשה לבטא ולממש את מה שהיא באמת מבפנים (ובלי ספוילר, זה כנראה מסביר את המהלך הנמהר בסוף הספר). ולילה, כמו לילה, היא תמונת המראה של אלנה, הופכת להיות כל כך הרבה דברים ובו בזמן נשארת מקורית בתכלית עד שנראה שאלנה איבדה את היכולת לקרוא את לילה מתוך המעשים שלה, והקשר בין השתיים כמעט ומתנתק. ועם זאת, הפער המתמשך שהתהווה בין מקומן בחיים של השתיים בספר הקודם, מגיע כאן למעין איזון הפוך, כשאלנה עושה את הסיבוב מהצד השני ומוצאת עת עצמה (כמעט) באותו מקום שבו לילה הייתה.

מבחינה סגנונית, גם הספר השלישי שומר על הנטייה של קודמיו לתאר בפרוטרוט ועל פני עשרות עמודים אירועים של יום אחד ואז לדלג בכמה עמודים על כמה וכמה שנים, וכמו קודמיו זה עדיין מדהים לקרוא כיצד אפשר להקים את היום יום לתחייה, ולא כקלישאה. עם זאת, בספר הזה יש תחושה שהאבחנות והרגשות לגבי הדמויות הן קצת יותר מדי ישירות ומפורשות ולא מתירות די מרווח לפרשנות של הקוראת, דווקא כשאני מכירה אותן כל כך טוב. יחד עם ההתבגרות הכללית של הסיפור, חוויית הקריאה בספר הזה היא הרבה יותר עגומה והרבה פחות רומנטית מאשר בשני החלקים הראשונים – כמו החיים, כנראה. ומכיוון שאנחנו כבר כל כך עמוק בחיים של אלנה ולילה ואת הסוף של הסיפור יודעים כבר מפתיחת הספר הראשון, אין אלא לחכות עוד שנה ולראות איך הן הגיעו לשם.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מירב
הנני

הנני

ג'ונתן ספרן פויר

ג'ונתן ספרן פויר הוא סופר כוכב, במובן שהוא נקרא ע"י מגוון רחב של אנשים ומתווך באמצעות ראיונות וביקורות במידה לא אופיינית לרוב עמיתיו לתחום. זה גם אומר שכיוצא ספר חדש שלו כולם (בגבולות הז'אנר) קוראים והציפיות בשמיים, אבל גם שלא ברור האם הציפיות הללו צריכות להיות מעולמות רב המכר הפופולרי או מעולמות יקיר טקסי הפרסים - ויש מעט סופרים שחולשים על שני התחומים. הבלבול הזה הוא כנראה הסיבה לכך שהתחושה העיקרית שעלתה בי אחרי הקריאה סותרת את ההנאה מהקריאה עצמה.

כמו שהובהר בשלל הראיונות לקראת צאת הספר, יש בו מידה רבה של אוטוביוגרפיות - ספרן פויר מתאר בו נישואים שמתפרקים, בדומה לאלו שלו עם הסופרת ניקול קראוס, ופורש לאורך מאות עמודים לא רק את נבכי נפשו של ג'ייקוב, הסופר היהודי המסובך, אלא גם את אלו של אשתו, ילדיו, אביו וסבו ועוד ועוד. החלק הזה של הספר, למעט התחושה הלא נעימה של מציצנות, הוא בהחלט מעניין, מורכב ואף מרגש לעיתים. אפילו ההנאה המופגנת של פויר מתיאור דמויות של ילדים בוגרים מכפי גילם משתעשעים ומתבטאים בפורמטים בלתי צפויים (משחק של מציאות מדומה וירטואלית, למשל), עוד נסבלת בחלקו הראשון של הספר, וכך גם נטייתו לתיאור אינספור טקסים זוגיים, מנהגים משפחתיים ושאר טריקים קלים שנועדו לגרום לקוראת להתרגש ולהיקסם מהדמויות הרגילות אך החד פעמיות לכאורה.

הבעיה העיקרית בספר קשורה בהיבט היהודי שלו, שהוא לכאורה מקור המשיכה הראשי של ספרן-פויר לקהל הקוראים הישראלי. אלא שבניגוד לסופר היהודי-אמריקאי המקביל אליו שנסקר כאן לפני שבועיים, ספרן פויר לא מצליח להוציא מהחווייה היהודית שהוא מתאר מימד רגשי כנה, שמהווה חלק טבעי ואמין מהחווייה שלהן ושל הקורא, ובמקום זה יוצא מגדרו בניסיון לספק קיטש יהודי-ישראלי אותנטי. אמנם התיאור שלו את החווייה היהודית-אמריקאית והמפגש עם הקרובים הישראלים אמין ומשכנע, אלא שהוא מרוצף בשפע של 'וורטים' מוצלחים יותר ופחות, על הגבול הדק בין הסברה לקהל הלא-יהודי לבין התחנפות לקהל הכן-יהודי, שמרגישים כמו עוד אמצעי שחוק וקיטשי בנוסח הסמסים בין ג'ייקוב לאשתו. וכשהוא מגיע ללב הספר, כלומר תיאור דיסוטופי של רעידת אדמה/מלחמה כוללת בין ישראל לשכנותיה, מה שאמור להיות מרתק ומלחיץ ורלוונטי מרגיש כמו מותחן אמריקאי בגרוש על גיבורים מהמוסד. המתח לקראת "השמדת ישראל" נבנה ונבנה, מעוטר בשפע דרכים ספרותיות וניים דרופינג, אבל לא מגיע לשום סוף משכנע. הריחוק ממה שאמור להיות קרוב וכואב הופך את ההקבלה בין חורבן הבית הפרטי לחורבן הבית הלאומי למאולצת עוד יותר, ומשרה אווירה של חוסר סבלנות מטריד על הרבע האחרון של הספר.

אז השורה התחתונה היא שמה שאמור להיות מרגש ורלוונטי הופך למאולץ וטרחני, אבל השורה הזו כאמור סותרת את חויית הקריאה לאורך שלושה רבעים מהספר - ומדובר בלא מעט עמודים. כך שאני בהחלט ממליצה לחובבי רומנים משפחתיים מפורטים, ספרים על מערכות יחסים ויהדות ארה"ב לקרוא את הספר, ולקחת בערבון מוגבל מראש את התוספת הדיסוטפית המיותרת שצורפה אליו.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מירב
טלגרף אווניו

טלגרף אווניו

מייקל שייבון

ספר חדש של מייקל שייבון זה לא דבר שאני יכולה לעמוד בו, אז הנה, חזרתי. (לא חדש-חדש אגב, אלא החדש שתורגם לעברית. אני כבר מחכה לבא בתור.)

*

שייבון הוא מהסופרים שאני קוראת הרבה ושוב ושוב ואוהבת וחושבת עליהם, וכמו דויד גרוסמן או איאן מקיואן, אני מזהה את התמות שהוא חוזר ועוסק בהן, ואת הדמויות שבפניהן הוא חוזר ומעמיד את אותן הסוגיות. ומכיוון ששייבון הוא סופר רציני, אין מדובר כאן בשחזור של תבניות מצליחות אלא בניסיון כנה לנסות ולפענח את השאלות ש(ככל הנראה) מטרידות אותו. ומכיוון שהספר הזה שונה במקצת מקודמיו, ההכנה הזו הייתה מועילה כדי למצוא את החוט המקשר של מה שנראה כמו סבך עלילתי.

במרכז הספר הארוך והסבוך הזה עומדים שלושה זוגות של שחורים ולבנים בעלי יחסי ידידות/שותפות/אחר מורכבים, המייצגים את רוחה של אוקלנד - מין קצה מתפורר של עיר בשוליים של קליפורניה בעשור הקודם. ארצ'י וג'פי הם בעלי חנות תקליטים שפתיחת מתחם תאגידי ממותג ונוצץ מאיימת על קיומם הרעוע ממילא של מי שמסתמכים על אנשים שאשכרה רוכשים תקליטים, ועוד של ג'ז. גוון ואביבה, הנשים-של, הן צמד מיילדות שמנסות לשמור על המסורת (או שמא הטרנד) של לידות בית, עם ידיים מנוסות שתופסות את התינוק היוצא ולא בתעשייה שפוטת הביטוח הרפואי (לטענתן) של בתי החולים. ולבסוף, הצמד טייטוס וג'פי, שני נערים חנונים שמפתחים מערכת יחסים עקמומית שנעה בין אחוות אחים, ידידות חנונית וזוגיות מהוססת. ברקע יש עוד כמה וכמה דמויות מרשימות, בעיקר מהחלק השחור של השכונה, אבל לב הסיפור קשור בהתפתחויות הכאובות והנוגעות ללב (בעיקר בנוגע לצמד הנערים) של כל צמד בינו לבין עצמו, בהצלבה עם הצמדים האחרים, ועם שאר המרקם האנושי שמרכיב את אוקלנד ואת ההיסטוריה שלה.

קו עלילה שייבוני אופייני שמרכזי כאן הוא חיפוש האב (בעיקר של ארצ'י, אבל לא רק), על תחושת העלבון והכעס מחד ועל השאיפה התמידית לרַצות ולפייס מאיך, ועם שחזור הדפוסים ואימוץ תחליפי האב שנגזר מהחיפוש המתמיד הזה. קו אחר הוא העיסוק האובססיבי כמעט של שייבון בתרבות פופולרית וביכולתה לשמש מענה אמיתי למצוקות שאין בהן שום דבר זול או המוני, והפעם בדמות אינספור אזכורים לתקליטי והרכבי ג'ז, גיבורי על של מארוול וסדרות טלווזיה מהאייטיז, המכריחות את הקורא להפנות את מבטו ללא הרף אל הערות השוליים המבארות, וזה, אם להודות בכנות, די מתיש. יש כאן גם חברות שותקת בין גברים רדופי-עבר, זוגיות הומוסקסואלית עדינה של נערים ברגעי מפתח, פשע עם חן קלונועי ומשהו מרוחו הכללי של ספר הביכורים (המאכזב משהו) "מסתרי פיטסברג".
ההיבט היהודי, שהעיסוק המרתק והמקורי של שייבון בו בכל הספרים שלו שתורגמו לעברית עד כה היה לסיבה העיקרית שהתאהבתי בכתיבה שלו, נעדר כאן. ועדיין, השאלה בדבר הסיכוי שיופיע גיבור על או משיח מסוג כלשהו ויגאל את בני האדם הפשוטים מסבלם מהדהדת גם בספר הזה. שייבון מפנה את מבטו אל ההיסטוריה השחורה שאמנם יש לה כמובן קווי דמיון עם זו היהודית, אבל מעלה מעצם הבחירה תחושה לא נעימה של סופר לבן המנכס לעצמו אפילו את זכותם של השחורים לספר בעצמם את הסיפור שלהם. ועדיין, משהו בספר הזכיר לי יצירות מעניינות אחרות על תרבות שחורה שנתקלתי בהן לאחרונה (ו'נתקלתי', כי עדיין תרבות אמריקאית היא קודם כל לבנה), וחלקן נעשו בידי יוצרים לבנים - בעיקר "טרמיי" הנהדרת של דיויד סיימון על רובע הג'ז בניו אורלינס שאחרי הסערה הגדולה, אבל גם קצת מהעיבוד הטליווזיוני לגיבור העל השחור (המאוזכר בספר כמה פעמים) לוק קייג', ואפילו "Lemonade", האלבום הויזואלי היומרני, המרתק והיפהפה של ביונסה על הרבדים ההיסטוריים והחברתיים המשוקעים בקיום של נשים שחורות.

זאת כנראה הכתיבה השייבונית שמצליחה לגרום לספר להזכיר מוצר ויזואלי, כיוון ששייבון הוא אלוף של משפטים ארוכים ומתפתלים, עמוסי דימויים בלתי צפויים, שממש מכריחים אותך להתעכב על המשפט ולהרגיש את הצבעים והריחות של כל דמות, בגד, רחוב או מכונית שהוא מתאר. עם זאת, הכתיבה הזאת היא גם נקודת החולשה של הספר, כאשר שייבון לא מסוגל לראות טבעת בצל בלי להצמיד לה דימוי מתפייט, ואוהב להתחיל כל תת-פרק בשתי פסקאות שמתארות התרחשות בלי לספר לנו מי הגיבור שלה. ההתשה הזו, בצירוף גלריית דמויות מבלבלת במקצת וקונפליקט שנבנה לאיטו, קצת מקשה להיכנס לספר, ומצאתי את עצמי קוראת אותו הרבה יותר זמן מהצפוי. עם זאת, בערך במחצית הספר הדמויות מקבלות עוז פתאומי והעניינים נכנסים לתנופה מרגשת בניסיון של הדמויות לעמוד על שלהן, גם במחיר של איבוד החלקה הקטנה של כל אחת מהן בקהילה הרעועה של אוקלנד - וקהילה יכולה להיות גם חברות שברירית של שני אנשים שעומדת למבחן. ודווקא בגלל ריבוי הדמויות והתיאורים נדמה לי שזה יהיה ספר להתענג עליו בקריאות נוספות, שזה תמיד כיף.

בשורה התחתונה, אם כן, המאמץ לגמרי משתלם. כמו כן, מייקל שייבון, תכתוב לנו סדרת טלוויזיה כבר.

*

אגב: יופי של עטיפה, ומעניין שעם עובד הלכו לראשונה על הפורמט האמריקאי של דפים צהבהבים ודקיקים, שבהחלט מקלים על המאמץ הפיזי שבקריאת הספר.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מירב

ביקורות נוספות על "עפיפונים"

עפיפונים

עפיפונים

רומן גארי (אמיל אז'אר)

יום אחד גיליתי שסבתא שלי לא מספיק היסטורית. זה היה כשאחת מבנותי למדה בתיכון, וכחלק מעבודת הגמר המסכמת בהיסטוריה הם התבקשו ללכת בזוגות ולראיין קשיש מהסביבה הקרובה על חוויותיו. סבתא שלי היתה אז בת 95, צלולה במידה רבה, בעיקר אם השאלות נגעו לעבר הרחוק ולא למה שאכלה באותו בוקר, והצעתי לראיין אותה. וכך גילינו שהיא לא עומדת בקריטריונים הנדרשים. בעודה נערה היא היגרה עם משפחתה מפולין לפלסטינה, וכך לא היתה שם בזמן השלטון הנאצי ולכן היא לא ניצולת שואה. היא אמנם נישאה לניצול שואה אבל במלחמת השחרור היתה כבר נשואה ואם לבת שנולדה ממש בימים של קום המדינה בעוד מי שלחם הוא בעלה, והיא כמובן לא עלתה מצפון אפריקה או מאתיופיה. וכך גיליתי שלגדל תינוקת לבד במדינה שזה עתה הוקמה ותחת משטר של צנע וצורך להתמודד עם דאגות פיזיות ומנטליות זה לא מספיק חשוב בשביל לימודי ההיטוריה.

וגם אני לא מספיק היסטורית. כשנכדתי תשאל אותי על הימים של המתקפה הישראלית על איראן, זו ששיחררה אותנו מפחד איום בן עשרות שנים, אני אוכל רק לספר לה איך היינו יחד בבית שלי בזמן שאבא שלה נסע לשירות מילואים לא חשוב במיוחד ואיך ישבנו במרפסת השמש קוראות בספרו של ד"ר סוס על דבר אחד ודבר שניים המעיפים עפיפונים בכל החדרים, ומסתכלות במקביל על הילדים שמעיפים עפיפון צבעוני בפארק מתחת לבית, עד שהוא נתקע בצמרת של עץ ונשאר שם כל השבוע. לא היסטורי במיוחד מה שעשינו, אבל זה המארג של הדברים הקטנים והיומיומיים שמהם עשויים גם המאורעות הגדולים. ולכן רחל המורה להיסטוריה טעתה בדרישות שלה ובקריטריונים המוזרים שהעמידה לעבודה.

את הספר הזה שמתי ברשימת "המפורסמים שלא קראתי", ומצאתי אותו בספריית הרחוב שעה קצרה לפני שהתרחשה הסצנה הפסטורלית שתיארתי בפיסקה למעלה. אזעקת אמצע הלילה הותירה אותי מופתעת ומבולבלת כי לא הספקתי למלא את מזווה המצור שלי. וכך נסעתי השכם בבוקר לעשות קניות גדולות בסופר, למלא מיכל של דלק, להוציא כסף מזומן, לקנות שישיות מים וצעצועים לילדים, וכמובן לחפש גם ספרים, כי מאז הופרך תרחיש העלטה שאליו התכוננתי מול הייזבאללה, קצת הורדתי הגנות ונתתי למזווה להיגמר לו, וזה בניגוד לכל אינסטינקט בישרדותי שהוא. את הספר הזה לקחתי בשביל אסקפיזם, כי מה אסקפיסטי יותר בפיתחה של מלחמה איזורית אם לא לקרוא על צרפת במלחמת העולם השניה?

===
"אני עומד איתן, אבל הכל מידרדר, מידרדר," קבל באוזני. "הנה עכשיו באש מפריעה להם, הם מתלוננים על החום. מטבח בלי תנור אמיתי הוא כמו אישה בלי ישבן . אנחנו, טבחי צרפת, האש היא אמנו. בל בימינו יש כבר מי שעוברים לתנור חשמל ועוד עם וסת אוטומטי. ממש כמו להתעלס ולהביט בשעון כדי לדעת מתי לגמור."
ראיתי שהטוטף הרקום על מקטורנו השתנה. במקום שהיה רשום בו קודם, בצבעי הדגל הלאומי, "מרסלן דופרה, קלו ז'ולי, צרפת" רשום היה עתה "מרסלן דופרה, צרפת" כאילו סבור היה ש"קלו ז'ולי" ו"צרפת" הם כפל לשון.
===

העלילה מתרחשת בנורמנדי. לודוביק פלרי, המספר, הוא יתום שגדל אצל הדוד שלו פקיד הדואר אמברוז פלרי. מעבר לעבודה המכובד לכשעצמה, לפקיד הדואר פלרי היה מין תחביב איזוטרי של בניית עפיפונים. כאלה המשמשים באמת לתעופה אבל לא בהכרח אצל ילדים, כי אלה עפיפונים ועליהם מצוירות דמויות של אישים דגולים. הדוד הופך להיות מרכז אטרקציה ועניין בכפר. העניין הזה לא מפסיק גם לאחר הכיבוש הגרמני, והעפיפונים של פלרי, מוגבלי גובה, ך עדיין נושאים עליהם את דמויותיהם של וולטיר ופוקו הופכים להיות מוקד עניין פיזי ואלגורי בסיפור. כאשר הדוד נכנע לדרישת הכובשים ומכין עפיפון עם דמותו של מרשל פטן, הוא דואג שהעפיפון יצטלם בידיו של חייל נאצי וגם המחווה הזאת הופכת להיות אלגורית. לודוביק, לודו, מספר על חייו, על ילדותו, על לילה הנערה הפולניה שבאה לגור בסמוך ושבה התאהב, ועל מבעים שונים של התנגדות למשטר הגרמני הכובש. אם זה הדוד בונה העפיפונים המטיב שבעה עפיפוני-מגן-דוד צהובים באוויר, או השף של מסעדת מישלן המקומית שממשיך להגיש את תבשיליו ובכך לשמר את המסורת המקומית, ואם זו זונה קשישה שפועלת למצוא דרכי מילוט ליהדים ולמתנגדי משטר אחרים. מעשיפ שהם בו זמנית קטנים ויומיומיים ולפעמים מתפרשים כמעשי בגידה ולמעשה הם מעשים של מרד.

רומן גארי שלחם בשירות צרפת החופשית במלחמת העולם השניה, מגייס את כל היכולת הסיפורית שלו כדי לתאר את הדברים שחווה בעצמו. ההיסטוריה שופטת את צרפת כאומה שנכנעה מהר וגם שיתפה פעולה עם הכובשים, והוא מנסה בכל כוחו לתאר את המקרים שבהם שיתוף הפעולה לא התקיים, או התקיים רק למראית עין. אין ספק שגם אנשים כאלה היו באותו מקום ובאותה תקופה, אבל התחושה העולה מהספר היא שכל הצרפתים היו כאלה, ואם זה היה כך לא היה ממשל פטן. הספר מרתק לקיאה, כתוב ומתורגם בשפה זורמת ומותחת ומלא פנינות אירוניות קטנות וגדולות שמתאימות להסתכלות של אדם ציני על מציאות כאוטית.

לפני שנה•נצחיה
עפיפונים

עפיפונים

רומן גארי (אמיל אז'אר)

יש משהו בנשים ששמותיהן "ליל-ות" על שלל צורותיהן אשר גורם לאובססיה אצל גברים.
לילי, ה"ילדה הרעה" של מריו ורגס יוסה, הייתה מושא אהבתו והתמכרותו של הגיבור, ריקרדו. הנער הביישן מפרו, נפל בקסמיה של לילי, שנשיותה וחושניותה סובבו את ראשו. פעם אחר פעם היא סירבה להצעות החברות שלו וגם בפרידתם המשיך לחשוב, לחלום ולפנטז עליה. ובמהלך השנים, בדרכים מפתיעות, מוצאת לילי את דרכה חזרה לחייו של ריקרדו. על אהבה בייסורים לאישה, שהורידה אותו על ברכיו בתחנונים, כתב אריק קלפטון את שירו היפה "ליילה". האגדה מספרת כי בתקופה שקלפטון התאהב באשת חברו הטוב, ג'ורג' האריסון מהביטלס, התגלגלה לידיו פואמה של נזאמי, משורר פרסי מהמאה ה-12, בשם "ליילא ומג'נון" המבוססת על סיפור אהבה, מהמאה ה-7, בין רועה צאן לנערה בשם ליילא. הרועה צאן ביקש את יד אהובתו מאביה, אך הוא סירב והחליט להשיאה לגבר זר. שבור לב, גלה הרועה צאן אל המדבר והיה מבכה את אהובתו שאבדה לו וחיבר עליה שירים. בהשראת אותו סיפור כתב קלפטון את השיר "ליילה".
לילה הפולניה היא מושא אהבתו של לודו (לודביק), גיבור הסיפור שלפנינו.

לודו, נער כפרי מנורמנדי, גדל אצל דודו, אמברואז פלרי, לאחר מות הוריו. דודו, שמלחמת העולם הראשונה הותירה בו סלידה מכל מלחמה והפכה אותו לפציפיסט, מחליט להקדיש את חייו ליצירת עפיפונים והפרחתם. קיץ ביכורי תותים של ראשית שנות ה-30, מוביל למפגש ראשוני בין לודו, בן העשר, ללילה, ילדת אצולה פולניה, המבלה את הקיץ עם משפחתה באחוזתם שבנורמנדי. ארבע שנים מאוחר יותר הם ישובו להיפגש ואהבתו של לודו ללילה, עליה יתחרה עם דודנה, הנס, תפרח. וכך במשך השנים הם נפגשים ונפרדים חליפות, עד אשר הדי מלחמת העולם השנייה מגיעים לצרפת ודרכיהן נפרדות. לילה נשארת בפולין ולודו חובר למחתרת הצרפתית, אך הזיכרון התורשתי הפנומנלי שבו ניחן הופך גם לכבד ומעיק, ככזה אשר מציף ומעלה את אירועי העבר ולא משכיח ממנו את רוחה של לילה, הרודפת את ימיו ולילותיו. במהלך שנות המלחמה לילה מוצאת את דרכה לחייו של לודו רק כדי להיעלם שוב ולחזור.

נדמה כי דווקא העפיפונים, המוצאים מחוץ לחוק בזמן המלחמה מחשש להעברת מסרים, צפנים ושדרים לאנשי המחתרת, הם למעשה הדבר היחיד הקשור לחוט בעוד שכל הסובבים אותם מתנהלים כעפיפונים ללא חוט: לודו – חולה אהבה, שתמימות הנעורים שלו, כי די באהבה בכדי למלא את החיים בתוכן ומשמעות, גורמת לזיכרונותיו להתערבב עם הזיותיו והוא אינו מפסיק לחלום ולהזות את לילה מולו. לילה - נערה חולמנית המחפשת את עצמה ואת הכישרון אשר יעניק לה את התשואות להן היא זקוקה. אמברואז, דודו של לודו – שוחר השלום והעפיפון ללא חוט של הכפר, שבתעלוליו עם יצירותיו התריס כנגד העולם. אולם ככל שמתקדמים בעלילה מבינים כי אותה התנהלות, אשר נבעה מאמונה עמוקה שבלב ושלעיתים נראתה כי איבדה כל קשר עם המציאות, הייתה הדבר העקבי ואולי היציב ביותר ששמר על שפיותם.

לא מדובר רק בסיפור אהבה, אשר אומנם שזור לאורך העלילה אולם נוכחותו משתנה. פעם הוא ה-סיפור ופעם הוא ברקע של סיפורי המלחמה והמחתרת הצרפתית. סיפור אנושי הכתוב היטב, וגם השילוב של אירועי המציאות עם בדיה נקשר בצורה יפה. יחד עם זאת, סגירת הקצוות בסוף די מאולצת, ולו בכדי לספק לקוראים אופטימיות וסוג של תקווה שב "סוף טוב".

בסיום הקריאה לא יכולתי שלא לחשוב על תקופתנו ולתהות, כיצד הפך העפיפון, סמל התום והילדות, כלי המשחק והשעשוע הפרימיטיבי לכאורה, לכלי מלחמה של חבלה ותבערה וסמל של איום והפחדה. סוג של תמימות שאבדה....

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Tamas
עפיפונים

עפיפונים

רומן גארי (אמיל אז'אר)

****



וואו, איזה תענוג של ספר. מרגש - אבל מרגש אמיתי, לא כזה שמתבזבז מפי השופטים בנדיבות כזו על כל ביצוע בינוני ב"כוכב נולד" - אלא משהו חזק, אותנטי, של פעם. מהלב. נראה שכבר לא עושים כאלה. אין בספר תהפוכות דרמטיות, אין מניפולציות רגשיות או פאתוס זול, ולעומת זאת הוא עמוס ללא שמץ של ציניות בערכים שנדמה לי שכבר שכחנו מהם, של פטריוטיות ואהבה גדולה מהחיים ואמת ושקר וגבורה אמיתית וטוב מול רע והעמדת פנים וקנאה ונאמנות לעצמך מול הישרדות בכל מחיר. כמה מענג לחוות את ההתרסה הקטנה שבהפרחה אסורה של עפיפונים בדמותם של אישים מההיסטוריה הגאה של צרפת מתחת לאפם של הנאצים, או לדמות את הניחוח של מאכלי התאווה שמבשל מארסלן דופרה במסעדה הנורמנדית שלו, ולו רק כדי לשמור על הגחלת של "צרפת האמיתית". כשגיבורי הספר מחביאים טייסים בריטיים מהגסטפו או מבריחים אותם אל מעבר לגבול, הקורא חש כאילו הוא עצמו מסתכן כמו חברי הרזיסטנז.
התרגום מצרפתית של אביטל ענבר הוא פשוט מופתי. מושלם. הוא מצליח לעשות כמעט את הבלתי אפשרי, היינו להעביר את הניחוח המדוייק של הכתיבה לשפה שונה בתכלית, ומעבר לכך להשתמש בעברית מליצית וגבוהה מבלי לאבד אף טיפה של סיפור ורגש, ומבלי להישמע נפוח או ארכאי או פתטי. קמטר, תיתורה, סגולות, מזהב-ירקות, קדורני, אכסדרה, זרבובית, ועוד מאות רבות של ביטויים ומילים שהסיכוי לפגשן היום הוא בעיקר בלימוד לבחינות הפסיכומטריות, משמשות ביד אמן במהלך הספר והופכות אותו ליצירת המופת שהוא. הנה, למשל: "נעצרתי מאחורי עץ; לא כדי להסתתר, אלא מפני שהכול בסימפוניה הצפונית הזאת של לבנות וים היה כה מושלם שחששתי להפר אחד הרגעים הללו העשויים להישמר כל החיים, אם אך יש לך זכרון. שחף הגיח מתוך הערפל, חפז על פני המים ונסק כצליל. לחישת הקצף, שלא היה אלא קצף, והים הבאלטי, שלא היה אלא מקוה מים גדול, תערובת פשוטה של מלח ומים, התבטלו בחול שלפני הפסנתר ככלב הכורע ורובץ לרגלי אדונו.. ביקשתי לומר דבר מה, שהרי חייבים להידרש למילים אם רוצים למנוע את השקט מלרעום, והנה חשתי איזו נוכחות מאחורי גבי. זו היתה לילה, שעמדה בחול יחפה ולגופה שמלה שוודאי שאלה מאמה - התנחשלות מופלאה של שקיפות ותחרימים. היא בכתה".
הטון המרוחק, הדרמטי אך משועשע ומודע לעצמו מעניק לספר נופך מדוייק של אותנטיות, הרגשה דומה מאוד למה שחשתי גם ב"ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו. האירועים רציניים להחריד, אבל זה לא אומר שצריך לראות הכול באופן הזה, ולא להתבונן ביפי החיים ולהתמוגג מול האירוניה הדקה שאופפת אותם תמיד.


****

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
עפיפונים

עפיפונים

רומן גארי (אמיל אז'אר)

את הספר הזה קראתי כי לא היה לי משהו אחר לקרוא.לא בקטע רע כן^^ פשוט גמרתי לקרוא את הספרים מהספרייה,וקורונה _
בהתחלה שקראתי את הספר הייתי קצת,סקפטית לגביו. אף פעם לא קראתי לפני זה סגנון כזה של ספרים ולא ידעתי אם אני יתחבר אליו. אבל הוא הפתיע אותי אומנם,הקריאה בו לא קלה והייתי צריכה ממש להתאמץ לסיים אותו,ולא להניח אותו בצד.פרפקציונסטית שאני _ אם אני מתחילה ספר אני חייבת לסיים אותו לא משנה מה,אפילו אם הוא גרוע. אז ככה,בהתחלה של הספר היה מאד קל להתחבר לסיפור אהבה שלהם, כי הוא היה קליל ולא דרמטי.אהבתי את איך שהסופר מציג את הרגשות של לודו בספר,כי בדרך כלל מדגישים יותר בספרים כאלה, רגשות של אישה ופחות של גבר.
הדמות של לילה למען האמת, לא אהבתי אותה כל כך.הסופר מציג את האופי שלה כ:רומנטיקנית חולמנית שאוהבת לחלום על עצמה ועל העתיד שלה. הכל טוב ויפה, אין לי בעיה עם זה. אבל יש לי בעיה עם הגדרות של ספרים. הז'אנר שהספר הזה משתייך אליו הוא: רומן היסטורי. ובמציאות הסופר לא כזה מתעניין ברומנטיקה,התיאורים שלו על היסטוריה ועל מלחמת העולם השנייה, הרבה יותר מפורטים מאשר התיאורים שלו על רומנטיקה. הוא בעצם הסתמך על זה, שהוא בונה לדמות שלו אופי רומנטי,שישרת אותו לאורך כל הספר.מלילה ציפיתי בתור אחת כזאת שאוהבת לחלום, שתביע יותר רגשות.בפועל קיבלתי אדישות וקרירות כלפי לודו, שאהב אותה מאד, ולא הפסיק לפנטז עליה. לדעתי הקשר שלהם היה הרסני בשביל לודו, ספויילר**: ברגע שהיא עזבה לפולין, הוא היה שבור. והיא מצידה, בכלל לא חשבה עליו, וזה די הכעיס אותי, כי הקשר ביניהם הרגיש חד צדדי.
מצד שני מאד אהבתי את הדוד של לודו ואת העפיפונים במיוחד,אני מאד אוהבת אומנות, וזה כיף להתנסות בתחומים חדשים.הייתי בכיף, הולכת לסדנה שלו :). הסופר הציג את הדמות של הדוד של לודו, כאומן שמסור ליצירה שלו. שמוכן לגווע ברעב ולהתפרנס בקושי,כמה ביטחון ואהבה לאומנות יש לו. קצת הפריע לי העניין,ספויילר**: שדוד של לודו היה במחנה בגטו, ומה לודו עשה: לא הפסיק לפנטז על לילה _ זה אשכרה הבנאדם היחיד שקרוב אלייך בעולם, ואתה חושב לי על דברים אחרים. כמובן שהסופר הראה שהוא אנושי ושהוא היה עצוב וכל זה, אבל עדיין..
אני חייבת לציין, לטובת הסופר שהוא מעולה בתיאורים היסטוריים. היה ממש מעניין לקרוא, על מאורעות מלחמת העולם השנייה ועל צרפת.
הסופר אוהב גם להשתמש בקלישאות,זה לא בהכרח רע. הוא אומר שהמעמד שאתה נמצא בו בחיים יכול להשתנות,וזה הגיוני במיוחד אם מדברים על תקופה של מלחמה.אהבתי את זה שהדמויות עברו מהפך והשתנו מקצה לקצה. הדמות של לילה בסוף הספר השתנתה לטובה,היחס שלה כלפי לודו השתנה ,והיא התחילה להעריך אותו יותר.קצת ביאס אותי שמה שאמור היה להיות רגע השיא של הספר,שזה החתונה שלהם הרגיש כמו דבר לא חשוב,כאילו לא חיכיתי כל הספר לרגע הזה.
הכי אהבתי בספר:זה את הדמות של לודו, כמה רגשות הוא מביע,כמה אמיץ ומיוחד הוא. את האהבה הענקית שיש לו ללילה. ואת ההתפתחות האישית שלו במהלך הספר.ואני שמחה שזכיתי להכיר את לודו,רק בגללו היה שווה לסיים את הספר :).

לפני 5 שנים•✨Avishag
עפיפונים

עפיפונים

רומן גארי (אמיל אז'אר)

מדובר, כנראה, בספר הטוב ביותר שיצא לי לקרוא בתקופה האחרונה.

קשה לי להסביר את עצמת הרגשות שהספר הזה העלה בי. מעבר לעובדה שאני קצת מאוהבת בגיבור לודו, אני מרגישה התרוממות רוח אדירה לנוכח אותן הדמויות הכל-כך אנושיות שמרכיבות את הסיפור העשיר הזה, שלא ויתרו על עצמיותן, על טירופן ועל חלומותיהן, ולא כרעו למול המציאות המחרידה שפקדה אותם במלחמת העולם השניה בצרפת.

סופו היפהפה של הספר הולם אותו באופן מושלם, הוא הקתרזיס האידיאלי. אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, ישבתי חצי שעה ושפכתי דמעות כמים. אני אמנם רגשנית מטבעי, אבל הספר הזה ריגש אותי באופן חריג.

אגב, הספר כתוב לעילא, והוא מצטיין במיוחד, לטעמי, בתיאוריהם הנדירים, המעודנים והמרומזים כל כך של מעשי אהבה. לדעתי, אלה היהלומים הבוהקים ביותר מבין שלל האפיזודות היפות בספר (אם יצא לכם, אני אוהבת במיוחד את הקטע בעמוד 70).

אין לי הרבה להוסיף. רק אומר שמאד, מאד כדאי שתקראו את "עפיפונים".

לפני 13 שנים•
★★★★★
•נועה
עפיפונים

עפיפונים

רומן גארי (אמיל אז'אר)

לגארי יש את היכולת לקחת את הקורא מרגע של צחוק מתגלגל ועד בכי קורע לב. היה קשה לי להיכנס תחילה אל הספר, אך מהרגע שעברתי את מחסום ההתחלה, היה קשה לי לעזוב.
הוא נוגע בהרבה שאלות שלא רבים אמיצים דיים כדי להיכנס אליהם. הוא נוגע רבות בשאלת האנושיות, מה זה להיות אנושי, אם להיות אנושי אומר להיות גם לא אנושי? הוא גורם לקורא להתחבט עם מוסכמות, דוג' לכך היא שאלת אנושיותם של הנאצים ועוד.
ספר מדהים, לגמרי שווה קריאה! מומלץ בחום!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•Ma'ayan
עפיפונים

עפיפונים

רומן גארי (אמיל אז'אר)

אדם המקדיש את חייו לעפיפונים, אי אפשר שאין בו גרעין של טירוף. אלא שהכול ענין של פירוש. יש המכנים זאת 'גרעין של טירוף', ואחרים מגדירים זאת כ'ניצוץ של קדושה'. לעתם קשה לבחין בין השנים. אך אם אוהב אתה מישהו או משהו באמת ובתמים, הקדש לו את כל אשר לך ואת כל אשר בך, ולכל השאר הנח.."

אהבה. מה לא נכתב על האהבה.
ואולי, אולי כל הכתיבה הזאת על האהבה, כיבתה את הדמיון והפכה אותה למושג זול כל כך.
כי אם תשאלו היום, מה זאת אהבה, ייתכן שתתקלו בכמה אנשים שיענו לכם עם ניצוץ קל בעיניים,
וייתכן שיענו לכם עם מבט כבוי ועיניים אפורות. אך אהבה,בגלל קיצונותיה, היא הכוח החזק ביותר בעולם.

יש ספרים, שעוברים על פניך, ואתה אומר- זה היה בסדר. נמשיך הלאה. ויש ספרים, שאתה נפעם מהם מחדש בכל עמוד, ומתעורר כל בוקר בשביל לקרוא אותם. הספרים האלו, גם כשהם נגמרים, כדרכו של עולם, משאירים רושם עז וטעם מתוק של עונג.
והספר הזה הוא אחד מהם.

יש שיכנו זאת טירוף, יש שיכנו זאת שיגעון, אך אני, מכנה זאת 'ניצוץ של קדושה'. איש, גם אם יכתוב אינספור שירים, לא יוכל להסביר את האהבה. את אותו רגש חם, המאיים להתפרץ לשרוף ולבנות בבת אחת עולמות שלמים. אך הספר הזה, מרגש ומדהים בכל פעם מחדש. עוצמת האהבה, תום הנעורים, הרגש הלוהט והטהור. אין זו עוד סיפור אהבה דביק, המנסה לדמות לאהבה גוף זר,
זה הרבה יותר מזה. ספר המצליח להכיל בתוכו את אותם תכונות של הרגש, ללא כל גבול, או שקר.

ואין זאת מסתכם בכך, אותה עלילה מפליאה, של נאמנות למולדת, נאמנות לטבע האלוקי של בני האדם,
לרצון המושלם לתיקונו של העולם, גורמת לקורא לרצות להיות אחד כזה. להעריץ את אותם משוגעים, שדבר לא הפחיד אותם,
ושהאהבה והכמיהה לטוב, גרמה להם לדבוק במטרה עד הסוף. גם ברגעים הקשים ביותר, הם ידעו לעמוד בהם.

אולי זה הדמיון, תמימות נעורים, זכרון של דבר שאינו, אך בסופו של דבר, גם אם אתם פסימים, אנמים, או צינים,
תצטרכו להודות בכך, האהבה, ולאו דווקא הדביקה, ניצחה.
איש העפיפונים, ניצח.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•יחיאל
עפיפונים

עפיפונים

רומן גארי (אמיל אז'אר)

ספר טוב הופך להיות עומק וערך לחיים, עם השנים אתה מתעצב בטעמך האישי, מנטרל את רעשי הרקע ומתמקד בטקסט שמתאים לרוחך. אתה מחפש בתוך עולמות הקריאה את הספר שירגש אותך או אולי הספר שיהדהד בתוך גרונך, ליבך. יזין את כמות המזון המותאמת הדרושה לקורא.
אני מחפש ספרים שיגרמו לי לנשום הפוך, לא להרפות. אין לי בעיה לסגור ספר בגסות אחרי עשרים או שלושים עמודים, אין בי טיפת אופנה אחרי רבי מכר. אני פשוט מנסה להבין לאן הצורך שלי חותר.
בעיני ספרים צריכים להכיל יד מכונת של רגש, עוצמה, איפוק ועלילה שנוגעת בקרביים של הקורא. אין לי סבלנות למשחקי תנועה, אני משתדל להיות חד עם עצמי בקריאה.
ספר שבעיני ובטח גם בעיני אחרים שוכן לבטח בצמרת הרחבה של ספרי החובה. "עפיפונים" של הסופר רומן גרי. ניתן ורצוי לקשור את העולם בו נמצא הקורא, לעלילה, לרקע ומחשבות המסע שהוא נלקח אליו. עפיפונים בהחלט ספר מרתק עד הקצוות. מעניין שדווקא בקריאה השנייה התחברתי לרגשות הגלויים והלא גלויים, לרגש הפועם של השף הנפלא שמכין את המטעמים הכי מופלאים של צרפת עבור הקצונה הנאצית שאותה הוא מתעב. ההערכה בכך שהוא רואה את עצמו כשומר נאמן עד כלות לאבן היסוד הצרפתי המטבח המרהיב שלה. ובהזדמנות זאת אני נוגע בנקודה נוספת שאותי באופן אישי מרגשת, הסחף שלי אחרי מזון בספרות. היכולת לכתוב את האוכל, את רגש התשוקה את הריח שמתנוסס בין הדפים גורמת לי לרעב פנימי בלתי נתפס. בעפיפונים הסופר להטט עם ריחות המזון. הוא איפשר לקורא להריח את הארנבת הצלויה, לנשום את התפודים הצלויים, להמיס לגופו את הצירים והרטבים המופלאים שנעשים מחומרי גלם משובחים, ואת כל זה השף בישל תחת שנאה יוקדת ללקוחות הנוראים שלו, הנאצים.
בספר מתקיימים כללי האהבה נפלאים, אהבה עד טירוף, איבוד לדעת מרוב תשוקה וכמיהה. וכל חוטי האהבה והתשוקה נטוו ביד רב אומן. תקופה אפלה של צרפת ובתוך כל המלחמה הכיבוש והזוועות דאיית העפיפונים למעשה כמעט תמצית החופש. השנאה לכובש והעלבון הצרפתי.
רומן גארי כותב כמו הרוח, ברגש מאופק ובשפה מופלאה, הקורא נסחף וגם נסחט רגשית.
כל דמויות הספר תרות אחרי עתיד טוב יותר. נאבקות כדי לממש את התקווה. דמיות מופתיות שדווקא בתוך הכאוס המלחמתי הן נעות במעגלים קטנים וגדולים כאחד. המקטע גם קשוח וגם רגיש של גילוח ראשה של אהובתו הפולנייה של גיבור הספר הוא קטע עז ביותר שגורם לקורא להתכנס בתוכו ואולי להבין שהמלחמה נמצאת גם בתוכנו. ספר חובה לקריאה רציפה של פעם בכמה שנים.

לפני 9 שנים•דרור
עפיפונים

עפיפונים

רומן גארי (אמיל אז'אר)

כמעט מיותר להוסיף עוד ביקורת לספר הנפלא הזה. ובכל זאת,לא יכולה שלא להגיב להנאה הרבה שהייתה לי מהקריאה בו. נדמה שכבר לא כותבים כך. מלאכת מחשבת של רעיונות השזורים בדיוק במידה ובמקומות הנכונים לאורך כל הספר. מדובר בנוראה שבמלחמות, מה שעשתה למחולליה ובעיקר לאלה שכלפיהם הופנתה האלימות. הפעם שואת היהודים נמצאת רק ברקע, צרפת הכבושה היא במרכז הסיפור. הגיבורים האמיתיים הם רוח האדם השוחרת לחופש. העפיפון המסמל אותה יש לאחוז בו בחזקה "כדי שלא יאבד ברדיפה אחר תכלת השמיים". פניני תובנה כאלו פזורות בין הדפים ומענגות את הקורא. אדם שיודע לחלום הוא זה שרוחו מתרוממת אל על לעיתים נתפש כמי שאינו לגמרי שפוי אבל רק לאי שפיות מסויימת יש את האפשרות להבחין באמת ולפעול מתוך אהבה. "החלום והמרי נמצאים תמיד בצד אחד של המתרס". במקום שם יש אהבה אין מקום לשנאה והמרי כנגד הכובש יביא לניצחון מבלי להתאבד. מי שאוחז חזק בערכי תרבותו, בפירות הנשגבים של רוח האדם כוחו רב משל היושב בטנק או במטוס. אהבה נאמנות לטוב וחלום הם גיבוריו האמיתיים של הספר הזה. אהבת אישה ואהבה למולדת מתערבבות זו בזו. אהבת אדם באשר הוא היא מקור הכח."השנאה ניזונה מהכללות, ו"מראה פרוסי טיפוסי" או "בן אפייני לגזע האדונים" הם דברים שנוח לנו להרחיב בהם את חוג בערותנו". אצל גארי אין אבחנה חד משמעית בין טובים לרעים. האדם הוא יצור מורכב ומה שקובע זה מה שהוא עושה בזמן נתון. יש מה ללמוד מגארי ואם לא ללמוד אז לרענן שוב את מה שפעם ידענו ואולי אבד או נשחק.יש בספר גם לא מעט הומור מעודן אשר מנעים מאד את הקריאה בו. מומלץ לקרא שוב.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•pen
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
עפיפונים

עפיפונים

מאת רומן גארי (אמיל אז'אר)

הביקורת של מירב

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של מירב
דירוג
5.0
לפני 15 שנים

“אני בכלל לא אוהב את רומן גארי, אבל היה שווה לקרוא את שאר הספרים שלו כדי להגיע לספר המקסים הזה. ספר”

19/60
ביקורות על עפיפונים
הבאה
גילת
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 16 שנים

“אל תבלבלו את "עפיפונים" עם "רודף העפיפונים" המפורסם של חאלד חוסייני. מדובר בספר הרבה יותר ותיק, ש”